בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האדריכל אורן שגיב עובד עם מה שיש

השריפה שפרצה בארמון התעשייתי בפראג אילצה את שגיב לחשוב על כיוון אחר לתערוכת המיצג הגדולה "אינטרסקשן" שהוא הוזמן לתכנן. לקראת פתיחתה בחודש הבא הוא מספר מדוע בחר לשלב בה את תרבות הרחוב

תגובות

בסתיו 2008 פרצה שריפה באגף השמאלי של הארמון התעשייתי בפראג, בניין ניאו-קלאסי שנבנה בשלהי המאה ה-19 ובו הוצגו ירידי אמנות ותערוכות. בתוך כמה שעות השתלטו מכבי האש על הלהבות, אבל האגף נשרף כליל וקרס עוד באותו הערב. סודיה לוטקר חשה חוסר אונים. המקום אירח, אחת לארבע שנים, את "PQ" (פראג קוודראנלה). האירוע, שהיא האוצרת הראשית והמנהלת האמנותית שלו, נחשב לאחד הבולטים בעולם בתחום הסצנוגרפיה (עיצוב ותכנון חלל לאמנויות הבמה), התיאטרון והמיצג.

האדריכל הישראלי אורן שגיב, שנבחר על ידה לתכנן את "אינטרסקשן", אחת התערוכות באירוע שיתקיים בחודש הבא, נזכר השבוע כי "בעקבות השריפה לא היה ברור מי יהיו האמנים שיציגו או לאן אנחנו מכוונים". הם חיפשו מקומות חלופיים וחשבו על כיכר פיאצטה במרכז פראג, בין בניין התיאטרון הלאומי לבניין תיאטרון לטרנה מגיקה. השינוי המהותי ביותר, מעבר מחלל תערוכות סגור לכיכר פתוחה, התחיל תהליך תכנוני שנהפך למחקר תיאורטי וניסיוני סביב נושא תערוכת אמנות ויזואלית ומיצג בחלל עירוני ציבורי.

התערוכה, ששמה המלא "אינטרסקשן - אינטימיות וספקטקל", תיפתח ב-16 ביוני. היא תכלול עבודות של 30 אמנים, אבל קשה לכנותה תערוכה קבוצתית. רוב האמנים, בהם אנה פיברוק, רומיאו קסטלוצ'י, אמיליה ואיליה קבאקוב, יוזף נאדג' והרון פארוקי הציגו תערוכות יחיד רבות, השתתפו בתערוכות אמנות בינלאומיות חשובות והציגו עבודות מיצג בפסטיבלים ובמות מרכזיות בעולם. ב"אינטרסקשן" החליטו לוטקר ושגיב להקציב לכל אחד מהאמנים חלל אישי מצומצם. 30 קופסאות לבנות, בגדלים משתנים בין 3 על 3 על 3 מטרים לקטן ביותר ו-5 על 5 על 5 מטרים לגדול ביותר, ימוקמו בכיכר פיאצטה ויכילו, כל אחת, עבודה של אמן שונה.

על גג הקופסה

שגיב, בן 42, רצה להביא לפראג קבוצה של בתים קיבוציים לבנים ואילו לוטקר ביקשה ליצור כר דשא שעליו שוכבים אנשים ושותים לימונדה. "היה ברור לנו שאנחנו רוצים משהו שנוגד את כובד הראש", אומר שגיב. "מין מרידה קטנה, טינאייג'רית, שנכנסנו אליה. היינו בפתיחה באיזו גלריה מגניבה, יצאנו ואמרנו 'Art is boring, theater is boring'. הראיתי לה תצלום שבו צילמתי את חברה שלי משתזפת בפארק בפאריס. סוג כזה של אינטימיות, כמו לשכב עירום כמעט באמצע מקום מלא אנשים, יכול לקרות רק בעיר. דווקא לא בכפר, בדיוק מפני שאתה לא מכיר אף אחד".

קליפת עץ חיצונית, שעולה בין גגות הקופסאות הלבנות הרבות ומחברת את חלקן, נהפכה למימוש הראשון לרעיונות אלה. עליה יוכל לעלות כל עובר אורח, גם אם אינו מתכוון לראות את התערוכה, ולצפות בעבודות וידיאו ארט שיוקרנו על קיר אחד הבניינים הסמוכים, או להתיישב בבר שיופעל במשך עשרת ימי התערוכה.

אבל האינטימיות שעליה מדבר שגיב נהפכה לכלי המנסח בתערוכה. במקרים רבים, מבקר בחללים הקטנים יופתע מהקרבה שלו אל אמן המיצג. "יש זוג אמנים שמתכננים לשכב על הרצפה וללחוש, וצריך להתכופף ולהתקרב אליהם ממש בשביל לשמוע מה הם לוחשים. יש אמנית שמתכננת להפוך את הקובייה הקטנה שלה למועדון טכנו, ויש כזאת שהמיצג שלה הוא שיעור צעדים בטנגו. מתערער פה לחלוטין התפקיד שלי כקהל והוא נהפך למשהו מאד שונה מהתפקיד שלי כשאני הולך לתערוכה או לתיאטרון", מתאר שגיב.

פארוקי, אמן וקולנוען גרמני-מוסלמי, שהציג לאחרונה תערוכה במרכז פומפידו בפאריס ובמרכז לאמנות עכשווית בגלזגו, בחר ליצור לתערוכה עבודת וידיאו בשני ערוצים, שבה צילם חיילים שעברו הלם קרב. בעבודתו מוצג התיעוד הצילומי של נפגעי ההלם עם סרטי ההדמיה הממוחשבים של סצינות ההרג והמלחמה מעברם.

עבודות מקבילות מאפיינות גם את אופיו ואת שגרת יומו של שגיב. הוא מרצה במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, בתוכנית ללימודי אוצרות בטכניון, משמש כמתכנן התערוכות הראשי במוזיאון ישראל ועובד על תכנון החלל לתערוכתה של יעל ברתנא בביתן הפולני שתוצג בחודש הבא בביאנלה בוונציה.

שגיב התחיל ללמוד אדריכלות בבצלאל וסיים אותם, בנוסף לשנת לימודי אמנות, בקופר יוניון בניו יורק. מאוחר יותר, במקביל לעבודה במשרדי אדריכלים כמו דילר וסקופידיו או אנה מאריה טורס בניו יורק, עבד עם יוצרים כמו תמר רבן ויסמין גודר. משרתו המרכזית במוזיאון ישראל, שהחלה בשנה האחרונה, חדשה בשבילו וגם בשביל המוזיאון אף שבעבר תיכנן במקום כמה תערוכות ובהן "זמן אמת - אמנות ישראלית בשנים 1998-2008" שאצרו אפרת נתן ואמיתי מנדלסון.

הוא סבור כי תערוכה כמו "אינטרסקשן" יכולה להתקיים גם בישראל, בכיכר מוזיאון תל אביב, או בכיכר התזמורת שלצד תיאטרון הבימה והיכל התרבות. "קצת עצוב שאפשר לדבר רק על תל אביב, אבל זו אולי העיר היחידה בארץ שיכולה להרים ערבי אמנות אלטרנטיביים", הוא אומר. "לא בטוח שהאמנים היו מסכימים להציג כאן. אבל באותה מידה היה מעניין לראות אמנים מכאן מגיבים לתנאים כאלה - דווקא לצד המוזיאון, עם השטחים הרחבים שבו, שביחס לריכוז הדחוס של 'אינטרסקשן' נדמים בזבזניים".

לבנות ארמון חול

הוא מודה כי קשה להגדיר בבירור את העיסוק המשותף שלו ושל לוטקר ואת אופי התערוכה. "היה קל יותר לעשות זאת אם היינו מתמקדים רק בתיאטרון אלטרנטיבי או מיצג. אבל זה שאנחנו בוחרים לכלול בזה גם אמנות פלסטית זה הקושי, והוא מה שמעניין", הוא אומר.

בתכנון התערוכה השתלבו תרבות הרחוב, השתייה והארעיות התערבבו עם הצגת אמנותם של אמנים מבוססים באופן צמוד ותלותי. שגיב מתאר את הניגוד כ"סוג של סכיזופרניה, בין גבוה ונמוך. אבל האם בפתיחה של אמן בגלריה מעונבת לא תרצה להיות ליד היין? זה משהו שהיה ברור לשנינו ולא היינו צריכים להתעכב עליו. חששתי שזה יהיה פופולרי, שזה יהיה זול כמו הירידים הכאילו-אמנותיים". לוטקר מסייגת ואומרת כי "זו גם הסיבה שאתה שם את זה במקום ציבורי".

62 מדינות יציגו תערוכות ביתן מצומצמות ב"PQ" השנה. גם ישראל, שמשתתפת בתערוכה זו הפעם השישית, תהיה ביניהן בתערוכה שתאצור טלי יצחקי. עבודה נוספת שמקורה בישראל, מאת אדם קלר ולינור דגן (אוצרת הפרויקט: שני טור), תוצג כחלק מתערוכת עבודות סטודנטים בינלאומית. באחת הפינות הרבות של "PQ" תתקיים תחרות בתחום הסצנוגרפיה, שבין שופטיה נמנית מעצבת התאורה האמריקאית-ישראלית פליס רוס.

עבודותיהם של האמנים יפורקו לאחר מכן ויאוחסנו, אף שכמה מהן יוצגו מחד בהמשך השנה במקומות אחרים באירופה. לוטקר אומרת לשגיב, בנימה שמחה ועצובה כאחת, כי "זה כמו לבנות ארמון חול מושקע ואז לפרק אותו".



שגיב. נגד כובד הראש


כיכר פיאצטה בפראג שבה תתקיים התערוכה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו