בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תיאטרון הבימה לא קיבל פרס. באמת לא הגיע לו

ההצגה הזוכה בפרס התיאטרון משקפת את האופי הטלוויזיוני של רוב העשייה בתיאטרונים הגדולים. פוסט-מורטם לפרס התיאטרון

תגובות

זהו. ביום שישי חילקו את פרס התיאטרון לשנה זו, ועכשיו יהיה לנו שקט מן המריבות, מן ההיעלבויות, מן הוויכוחים, מההתפארות במספר המועמדויות. לא שהנהלות התיאטרונים יתחילו פתאום לעסוק ברצינות בתיאטרון, אבל לפחות לא יטריחו את הציבור בעניינים קטנוניים של מי לא קיבל כמה פרסים ומועמדויות ולמה.

ממילא נראה שמדובר באיזו התכתשות פנימית, שמעניינת בעיקר את בעלי האינטרסים. אם בשנים הקודמות עוד שודר הטקס בטלוויזיה, הפעם חלוקת הפרס, באולם תיאטרון גשר ביום שישי, התקיימה, כמו שאומרים, "בחוג המשפחה".

הדיווח בתקשורת היומית המודפסת ("הארץ", "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מעריב", לפי סדר הא"ב) התמקד במי זכה יותר, לעומת מספר המועמדויות. לקאמרי היו יותר מועמדויות (29) מבית לסין, אבל המשחק הזה הסתיים בתיקו, שישה פרסים לכל אחד, אחד במשותף (תיקי דיין על תפקידה ב"מכולת" של הלל מיטלפונקט, בהפקה משותפת לשני התיאטרונים). בית לסין זכה בהצגת השנה, הצגת המחזה המקורי של השנה (בבימויה של מנכ"לית התיאטרון ציפי פינס), מחזאית השנה (סביון ליברכט) ושחקן השנה (ששון גבאי), ארבעת הפרסים על אותה הצגה, "רוח'לה מתחתנת". הקאמרי זכה בשלושה פרסים על העלאת "גטו" של יהושע סובול (המנהל האמנותי עמרי ניצן על בימוי, רוני תורן על תפאורה וחני פירסטנברג כשחקנית משנה).

בכל הדיווחים צוין שעודד תאומי זכה בפרס למפעל חיים, מה שאיחד את כל הנוכחים באולם לתשואות בעמידה. "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" הבליטו את העובדה שקרן פלס עלתה לבמה יחפה, כדי שלא יהיה סיכוי שתיפול על הבמה, כמו שקרה לה בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות. אבל למעשה פלס לא היתה חייבת לעלות לבמה כלל. היא אמנם היתה מועמדת (למוסיקה שכתבה ל"מעגל הגיר הקווקזי"), אבל בפרס המוסיקה זכה יוסף ברנדשווילי על "הלילה ה-12" בחאן. פלס עלתה לבמה יחד עם אודי בן משה, ש"מעגל הגיר הקווקזי" בבימויו, בקאמרי, זכתה בפרס הפקת המחזה המתורגם. כך הפכה פלס בחן רב גם אי-זכייה בפרס וגם תקלה מביכה לאייטם חדשותי בנימה חיובית, אפילו עם תמונה מנצחת באחד העיתונים.

למה אני מרבה בפרטים האלה? קודם כל, כי אני רואה את עצמי שייך ל"חוג המשפחה", אף על פי שמבקרי התיאטרון אינם נמנים עם הציבור המחליט על פרסי התיאטרון. אם לדייק, הפרס נוסד על ידי התיאטרונים כדי להיות משקל נגד למעמד הדעה הביקורתית, ומתוך הכרה שלא די בפופולריות כדי לזכות בתו איכות. הם לא רצו לקבוע מתכונת של "פרסים הניתנים על ידי עמיתים למקצוע" (שגם היא פתוחה לטענות ועלבונות ותחמונים, כפי שמציג סרטו החדש של יוסף סידר, "הערת שוליים", בכיכובם של שני שחקני תיאטרון, ליאור אשכנזי ושלמה בר-אבא); במקום זאת בחרו במתכונת משונה של "אקדמיה" רבת חברים המשקפים את "הציבור", שהיא בעצם הסוואה של שיפוט על פי פופולריות.

אבל אני מתעסק בפרטים לא בגלל שיטת החלוקה של הפרס הזה (שמן הסתם תעבור רוויזיה לקראת השנה הבאה), אלא מפני שבבוקרו של יום ראשון זכיתי להתרשם מה הבין "הציבור" מכל הסיפור של פרס התיאטרון.

מנהל מכון הפיסיותרפיה שאותו פקדתי, כנראה ביודעו את מקצועי, שאל אותי, אחרי ברכת השלום, "אז הבימה צודקים בטענה שלהם שכולם נגדם?" אה, שכחתי לספר: הבימה, ולא בפעם הראשונה, לא זכה בשום פרס, ויבגניה דודינה, שלבטח היתה ראויה לפרס על משחקה ב"המסילה לדמשק", אפילו לא היתה מועמדת. "הארץ" ו"ישראל היום" הדגישו את העובדה בדיווחיהם. "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" התעלמו ממנה (עוד לא-מועמד השנה היה איתי טיראן - לא כשחקן, ומה שעצוב יותר, גם לא כבמאי, בעבור "וויצק" בקאמרי. אני מניח שהסיבה לכך היתה פוליטית, לא אמנותית).

מנכ"לית התיאטרון אודליה פרידמן אמרה ל"הארץ", בין היתר: "הבימה נהפכה לשק חבטות של הרבה גורמים, וחבל שחברי האקדמיה לא שפטו באובייקטיביות". אני מניח שמשהו כגון זה אמרה גם לכתבי הרדיו, ומכאן המידע של הפיסיותרפיסט.

צריך לומר למנכ"לית הבימה מה שאמרתי גם לאיש שיחי: עוד לא היה טקס חלוקת פרס שלא היו בו נעלבים ומשוכנעים שנעשה להם עוול במזיד. ואגב, המנכ"ל הקודם של הבימה, יעקב אגמון, ניהל מלחמת חורמה במפעל הפרס, כמגן על כבודו האבוד כביכול של התיאטרון הלאומי; מה שלא מנע ממנו בשנה שעברה, אחרי שכבר פרש מתפקידו, לקבל את הפרס על מפעל חיים.

אבל מה שחשוב יותר לומר, ובקול גדול: הבימה לא קיבל השנה שום פרס, כי לא הגיע לו (למרות מה שכתבתי לעיל בעניין דודינה). נכון שהתיאטרון נתון בתנאים קשים, כשאולם הבית שלו בשיפוצים, אבל הוא מתנהל בכל קנה מידה - ניהולי, שיווקי, ארגוני ובעיקר אמנותי - בצורה כל כך שלומיאלית, מקרית, חסרת תכנון, מקוריות, מעוף, העזה ומקצועיות, שעד כמה שצר לומר זאת, הוא מקבל חבטות מכולם בצדק.

אף על פי שאני ספקן גדול בעניין של "צדק" בפרסים מכל סוג שהוא, בוודאי במפעל המנסה לאגד כל כך הרבה אינטרסים סותרים ויצרים גועשים כפרס התיאטרון, במקרה הזה הטבלה לא משקרת. למשקיף מקצועי מן הצד זה נראה כי הבימה עושה כל מאמץ אפשרי כדי שלא לקבל פרס.

במקרה הזה, מפעל הפרס על כל עיוותיו שיקף מצב עובדתי. פתגם פולני גורס שגם תרנגולת עיוורת מוצאת לפעמים גרגר (ששון גבאי, שמוצאו עיראקי ומגלם להפליא ניצול שואה ממוצא פולני ב"רוח'לה מתחתנת", אמר בדברי התודה שלו ש"כל בני האדם פולנים"). וכך להבימה יוצאת לפעמים הצגה טובה יותר או שחקן מגלם תפקיד נהדר, וגם הפרס מצליח להדגיש משהו נכון.

מה למדתי מהשיננית

שיעור שני בתיאטרון למדתי גם כן ביום ראשון בבוקר, הפעם מהשיננית. היא סיפרה לי כי לאחרונה הלכה להצגת "משפחה חמה" של ענת גוב, בבימויה של עדנה מזי"א בתיאטרון הקאמרי. לפי התרשמותה (ואני לא יכולתי להסכים בקול, אז הינהנתי נמרצות, אבל היא אמרה לי "אל תזוז"), ההצגה היתה בעצם פרק אחד, וגם לא מוצלח במיוחד, מסדרה טלוויזיונית, וגם עשויה באופן פחות משכנע ממה שרואים כל שבוע בטלוויזיה. היא אשת מקצוע בהיגיינה של הפה, לא בתיאטרון, אבל היא צופת תיאטרון מן השורה. ואם היא הבינה דבר פשוט כל כך, למה מנהלי התיאטרונים שלנו, ומחלקי הפרסים שלנו, והקהלים שלנו, לא מבינים את זה?

כי עם כל הכבוד (ויש הרבה כבוד) למחזה ולהצגת "רוח'לה מתחתנת", שהיא גם מרגשת וגם אפקטיבית מאוד, מדובר בסך הכל בעשיית תיאטרון ריאליסטי, כמו פרק - במקרה הזה טוב במיוחד - של סדרת טלוויזיה. זה אפילו לא מתקרב לרמת התחכום, הנושא, המשימה התיאטרונית, רמת הרעיון ומורכבות העשייה ל"הבנאליות של האהבה" של אותה סביון ליברכט.

אז נכון שהנושא הוא מרתק, והטיפול בו הוא לא שגרתי, אם כי לא נועז באמת, בוודאי לא בימינו. ונכון שהמשחק שבהצגה, ובוודאי משחקו של גבאי, מקנה לה איכות תיאטרונית יוצאת דופן ברמה הבסיסית של התיאטרון. אבל בחירה בהצגה זו כ"הצגת השנה" - לא מחזאית, לא מחזה מקורי, לא הופעת שחקן - מצביעה על קני המידה של מחלקי הפרס על "מהו תיאטרון".

"רוח'לה מתחתנת" משקפת נכונה את הסוג של מרבית העשייה התיאטרונית כאן, בוודאי בתיאטרונים הציבוריים הגדולים (כלומר הבימה, הקאמרי ובית לסין): הליכה על בטוח, בגבולות המוסכמות המקובלות על שכבה רחבה של קהל. כשזה עשוי ביושר, עם נושא מעניין, עלילה מעוררת מתח, עניין ורגשות ומשוחק יותר מהיטב, זאת יכולה להיות חוויה, שעדיפה על פרק בדרמה טלוויזיונית בהמשכים. אבל ככל שיש על הבמות יותר רוח'לות שמתחתנות, כך קטן הסיכוי שהקהל יוכל לקלוט משהו שמחייב את היוצרים. משהו שכמוהו לא היה, בוודאי בטלוויזיה, ומשהו שכמוהו יכול להתרחש רק על במת התיאטרון.

על דברים כאלה צריך וראוי להעניק פרס. וזה לא חייב להיות בפרינג'. זה צריך להיות דווקא בתיאטרון הרפרטוארי. וכשאין כאלה (אין מספיק כאלה, ואין מי שיעז להצביע עליהם; "וויצק", למשל, כבר אמרתי? אה, נכון, רות אסרסאי קיבלה פרס על שחקנית משנה) - מחלקים פרסים למה שיש.



''וויצק''. רק בתיאטרון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו