בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השועלים זוקפים את הזנב

אחרי ההצלחה המפתיעה של אלבום הבכורה, "פליט פוקסז" התמודדו עם ציפיות גבוהות. האם משהו מהרוח המקורית של להקת הפולק-רוק נשמר באלבומה השני שיוצא כעת?

תגובות

ניו יורק טיימס

זה היה סתיו קשה לרובין פקנולד. באוקטובר האחרון, פקנולד, הזמר והיוצר, שיערו משוך לאחור בזנב סוס וזקנו החום-אדמדם מסתלסל בחופשיות סביב פניו, נגס ברול אספרגוס בסושי בר בשדרה התשיעית במנהטן, וסיפר שהוא מוטרד מהאלבום החדש של להקתו, "פליט פוקסז", שכבר חשב שהוא מוכן. הוא והמפיק פיל אק טסו לניו יורק מסיאטל, לעשות מיקסים אחרונים לאלבום ב"סיר סאונד", אולפן-בוטיק ברחוב 48 מערב, הידוע בהקלטות האנלוגיות שלו.

ואולם, כשהקשיב שוב לקטעים מתוכו, הבין פקנולד שהאלבום לא גמור. הקטע האחרון של שיר בן שלושה חלקים דרש חשיבה מחדש. רצועות רועשות יותר היו זקוקות ליותר עוצמה. והדבר המטריד ביותר: שירים ועיבודים מסוימים גרמו לאלבום להישמע, כדבריו, "כמו רוק אינדי עכשווי". הוא סיכם במלים: "אני מאוכזב אבל אופטימי". מחוץ למסעדה הוא ינק בעצבנות מסיגריה, חייך חיוך רחב אך קודר, אמר שלום ונסע בחזרה לסיאטל ובחזרה לעבודה.

עכשיו הניחושים נגמרו, והאלבום, ושמו "Helplessness Blues" (בלוז חוסר האונים), יצא לפני כשבועיים בחברת סאב פופ. זה אוסף שירים עשיר ויפה, שמרבה להתמקד בגיטרות אקוסטיות, ומתאפיין בהרמוניות קוליות רוויות, אך בלוויית דגש על המלים האינטרוספקטיביות של פקנולד. זו חזרה אל הסאונד של שנות ה-60 - קרוסבי, סטילס ונאש; סיימון וגרפונקל; והרכבים נוספים מהתקופה. בה בעת, ולמרות חששותיו של פקנולד, האלבום בהחלט נשמע כמו "רוק אינדי עכשווי", בין השאר משום שלהקתו השתתפה בעיצוב ההקשר הזה.

בורג בתוך המכונה

האלבום בא בעקבות אלבום הבכורה של הלהקה, שנקרא כשמה, וכלל שירי פולק-רוק אימג'יסטיים שהרעידו מיתר בלבם של חובבי מוסיקה בז'אנרים שונים. האלבום נמכר ב-400 אלף דיסקים בארצות הברית וב-700 אלף באירופה, מספרים מרעישים לבכורה של לייבל קטן מסוג זה, עם מכירות מרשימות באותה מידה בגרסה הדיגיטלית. האלבום קיבל דירוג נדיר מאתר האינטרנט קובע המגמות פיצ'פורק, וגם נבחר לאלבום השנה בסקר מקוון של תחנת הרדיו הציבורית NPR, שמאזיניה מבוגרים קצת יותר. הוא זיכה את הלהקה בהופעה ב"סאטרדיי נייט לייב"; במקום הנחשק של מדפי המכירות ברשת בתי הקפה סטרבאקס, ומתברר שגם ברשימות שידור אינספור מסעדות ברחבי ארצות הברית, המגישות תוצרת מקומית.

האלבום גם נהפך למעין חלוץ סטייליסטי. לצד "Person Pitch" של "פנדה בר" מ-2007, "Veckatimest" של "גריזלי בר" מ-2009 ו"Bitte Orca" של "דירטי פרוג'קטורס" מ-2010, הוא בישר את ההתאהבות של תחום האינדי-רוק בהרמוניות קוליות אקסטרווגנטיות, פלאשבק מופשט לימים של להקות דו-וופ מפינות רחוב שנראה הולם לתקופה של שפל כלכלי, בעלויות הנמוכות הכרוכות בו ובהישענותו על הקהילה.

תשומת הלב הרבה הכניסה את פקנולד, בן 25, למעגל קסמים, והגביהה מאוד את הציפיות מהאלבום השני. ובינתיים הוא שינה את טעמו והפסיק לכתוב את השירים בעלי העלילה דמוית האגדה - שרובם נכתבו בטרם מלאו לו 21 - שאיפיינו את האלבום הראשון. "אני לא יכול לחזור למקום שאיפשר לי לכתוב ככה", אמר בחודש שעבר בשיחת טלפון מפורטלנד שבאורגון שאליה עבר. "עכשיו אני מעדיף לכתוב באופן ישיר יותר על עצמי, אני חושב".

השירים החדשים נשמעים כשירים של נער שמתבגר ועסוק מאוד במקומו בעולם. האלבום נפתח בהצהרה "אז עכשיו אני מבוגר יותר/ מאמא ואבא שלי/ כשנולדה הבת שלהם", הזמר תוהה מה זה אומר על חייו ועל הבחירות שלו. ב"Bedouin Dress" הוא בוחן את נטייתו לקחת מבלי להחזיר - אם ביחס לאהבה ואם ביחס למכשירי גיזום שיחים, הוא אינו מפרט. בשיר הנושא פקנולד בוחן את האינדיבידואליות שלו, ואז מחליט שהוא "מעדיף להיות/ בורג מתפקד באיזו מכונה/ גדולה, שמשרת מישהו מעלי".

שיחה עם פקנולד היא תרגיל דומה בבדיקה עצמית מדוקדקת. הוא מתחיל תשובה, מפסיק ומתחיל מחדש בנוסח אחר, משבץ במחשבותיו שמות תואר ומתנצל על אופן דיבורו שאולי "יותר מדי דומה לטיפול נפשי". הלב יוצא אליו - זה בטח מתיש לפעמים - אבל זה גם נוגע ללב וראוי להערכה בעולם של סאונד-בייטים קלילים ומשפטי מחץ חסרי שיקול דעת בטוויטר.

תחרות צעקות בין האיד לאגו

פקנולד גדל בסיאטל, הצעיר בשלושת ילדיהם של הוריו. הוא הופיע במופעי מוסיקה בבית הספר התיכון. אחותו, אייג'ה (הקרויה על שם השיר של "סטילי דן"), התרשמה מכישרונו כששמעה אותו שר את "Boots of Spanish Leather" של בוב דילן. הוא היה בן 14, היא היתה בת 21. הוא החל לכתוב שירים משלו. היא כתבה על מוסיקה בשבועון "סיאטל ויקלי" והחלה לעזור לאחיה, ובתוך כל ההמולה שהתעוררה סביב אלבום הבכורה של להקתו, ההופעות פתאום התמלאו ("היה צורך אמיתי שמישהו ייכנס וישתלט על הכאוס", היא אמרה מסיאטל). כאשר החל כדור השלג להתגלגל, החל פקנולד לתפקד כמנהל הלהקה; אחיהם, שון פקנולד, התמנה לטפל בתצלומים. אפילו אביהם, גרג, מוסיקאי בעצמו, נכנס לעניין, והתאים ללהקה גיטרות מיוחדות וכלים נוספים.

אשר ליתר חברי הלהקה: הגיטריסט סקיילר סקילסט ניגן עם פקנולד עוד כשהשניים היו בתיכון. הקלידן המנגן על כלי נגינה רבים נוספים קייסי וסקוט הצטרף אליהם בערך ב-2006 ולאחריו היתוספו גם הבסיסט כריסטיאן וארגו והמתופף ג'וש טילמן. מורגן הנדרסון, נגן כלי נשיפה מעץ וקונטרבס, הצטרף בעת הקלטות האלבום החדש.

פקנולד היה מאז ומתמיד כותב התמלילים, המנהיג והסולן של הלהקה. אבל המרכזיות שלו גדלה עוד יותר במשך העבודה על "Helplessbess Blues". במקום לעצב שירים יחד בזמן החזרות, כפי שעשו בתקליט הראשון, פקנולד הביא ללהקה שירים מפותחים יותר. העבודה על העיבודים נעשתה במקרים רבים באמצעות הדואר האלקטרוני.

מלות השירים האינטימיות היו אתגר ללהקה שסימן ההיכר שלה היה הרמוניות מקהלתיות. "הרבה שירים הביעו רגשות שלא נשמעו נכון כשבוצעו בפי ארבעה זמרים", אומר וסקוט, שכתב רבים מהעיבודים הקוליים. בשל כך פקנולד שר לבדו בחלקים רבים מהאלבום, או שר בהכפלה של קולו שלו. בחלק שבו יש הרמוניה לחמישה קולות בשיר הנושא, וסקוט ריסן את נטייתו לקונטרפונקט לטובת שטיפה אחידה של קולות. "הלכנו בזהירות רבה", הוא אומר. "התפקידים שוכתבו שוב ושוב".

גם העיבודים היו עניין עדין, והכתיבו כלי נגינה צנועים שלא יוסיפו דרמה מיותרת לשירים. הם כוללים ציתרים (כלי מיתר ממזרח אירופה), צלחות טיבטיות (וסקוט הכניס מכשיר כיוון מוסיקלי למחסן בחנות עידן חדש ובחן יותר מ-300 קערות עד שמצא את הצלילים המתאימים) ופסנתר צ'אלן עומד, כלי נגינה בריטי עתיק שנודע בעיקר מהשיר "Day in the Life" של הביטלס (הלהקה נתקלה בפסנתר כזה בביקורה באולפני אבי רוד בלונדון). כל אחד מהם התמודד עם הסוגיות הרגשיות של השירים בדרך אחרת בסוף העיבוד רב הכלים של "Shrine / An Argument", הנדרסון הקליט את עצמו כמה פעמים בתפקידי בס קלרינט פרועים, שנשמעים כתחרות צעקות בין האיד לאגו.

התפנית בכתיבתו של פקנולד נבעה בחלקה מהכרח. בתחילת 2010 ביקשה ממנו הזמרת והיוצרת, נגנית הנבל ג'ואנה ניוסום, להופיע כמופע חימום להופעתה כמה פעמים. "שמעתי אותו מופיע סולו בהקלטות כמה פעמים קודם - כמו השיר ?Blue Spotted Tail', שלדעתי היה הדבר הכי יפה ששמעתי בחיי", סיפרה. "הרגשתי שתוכנית שלמה של שירים שהוא יבצע ככה, רק הוא והגיטרה, יהיה משהו שכדאי לראות".

מאחר שחלק ניכר מהחומר של הלהקה לא התאים לשירה סולנית, פקנולד הכין אוסף של שירים חדשים למופעי סולו, ואלה נהפכו לליבת האלבום החדש. במארס הוא אף פירסם שלושה שירים כסולן דרך חשבון הטוויטר שלו. אחד מהם הוא שיתוף פעולה בינו לבין אד דרוסט, סולן ההרכב "גריזלי בר".

מה זה אומר בנוגע לעתידם של "פליט פוקסז"? בינתיים פקנולד עדיין רוצה להיות "בורג מתפקד" במשהו שגדול ממנו. הוא מצפה בקוצר רוח לסיבוב הופעות של הלהקה. בפרויקט הבא הוא היה רוצה שחבריו ללהקה ישתתפו בכתיבת השירים.

מכל מקום, להיות אמן סולן עם להקה ברקע נראה קל יותר מהאלטרנטיבה. "החבר'ה ממלאים תפקיד גדול בעיצוב האלבום החדש", אומר פקנולד. "זה לא היה רק הגחמות שלי. יש לי הערכה עצומה כלפיהם כמוסיקאים, אז כשהם אומרים לי שכדאי לשמור על משהו, זה חשוב לי מאוד. אני לאו דווקא סומך על הדעות שלי כל הזמן".

סימנים של התבגרות

האופטימיות הקוסמית של "פליט פוקסז" מפנה מקום באלבום החדש לסוגיות קיומיות ואפלות יותר

ניב הדס

הכניסה של "Helplessness Blues", האלבום החדש של "פליט פוקסז", הישר למקום הרביעי במצעד הבילבורד לא הפתיעה איש בתעשיית המוסיקה. הפולק האקוסטי, המלודי, ההרמוני, הישיר והחף מהתחכמויות - כלומר לא פריקי בשום אופן - הפך את "פליט פוקסז" כבר עם אלבום הבכורה שלהם לפני שלוש שנים לאחד הכוחות המובילים בחוגי המוסיקה האלטרנטיבית בארצות הברית; להקה שמגבשת סביבה קהילייה פנאטית ענקית שמתרחבת בקצב מואץ.

קצת כמו ה"דדהדס" שעקבו אחרי "גרייטפול דד" ברחבי ארצות הברית, גם המעריצים של "פליט פוקסז" משתדלים שלא להחמיץ שום הופעה ונוהרים אחרי הלהקה באדיקות. היפים, אתם יודעים. אף שיש ממד מרגיז בריאקציונים צעירים שמתרפקים על העבר - ולהקה שמושפעת עמוקות מסיימון וגרפונקל, ושתי בניאן, ג'ודי סיל ו"הביץ' בויז" עונה היטב להגדרה הזאת - קשה לכעוס על "פליט פוקסז"; יש לה שירים יפים מדי.

האופטימיות הקוסמית-ניאו היפית שאיפיינה אותה עד כה והרחיקה ממנה את הלא טבעונים שבינינו ממותנת באלבום הנוכחי ומפנה מקום לתמות בוגרות, קיומיות ואפלות יותר, כמו מערכות יחסים כושלות (הפרידה של הסולן רובין פקנולד מחברתו בחמש השנים בולטת במיוחד); האחריות, הציפיות והבלבול שמגיעים בגיל 30; והמרדף העקר אחר זהות בעולם שמשתנה תמידית.

כבר מהמלים הראשונות באלבום - "אז עכשיו אני מבוגר יותר/ מאמא ואבא שלי/ כשנולדה הבת שלהם/ עכשיו מה זה אומר עלי?" - אפשר להבין ש"פליט פוקסז" מתפכחת מהנאיביות המשכרת ומתחילה לתהות מי היא. החיפוש הפנימי מוביל לא רק לטקסטים מעוררי הזדהות בקרב הדור האבוד ששאיפות ההגשמה העצמית מקרקעות אותו (והתרגל לשמוע מהוריו תכופות נאומים בסגנון "אנחנו בגילך כבר היינו..."), אלא גם לטריטוריות מוסיקליות חדשות בעבור "פליט פוקסז". בשירים הארוכים יותר באלבום - "The Plains / Bitter Dancer" ו"The Shrine / An Argument" (שבנויים כל אחד משני חלקים), הם מזכירים את המורכבות הרב-שכבתית של "גריזלי בר" עם מוטיבים שמתפתחים בנפרד - הוקים אקוסטיים ספיראליים, הרמוניות מלודיות, הדינמיקה של כלי ההקשה - ומתחברים לכדי שלם מרהיב לקראת סופם.

"Helplessness Blues" היה אמור להיות אלבום מעבר. הוא הוקלט בתקופה שבה עקרו חברי "פליט פוקסז" מסיאטל לשכנה מדרום פורטלנד (המכה של ההיפים) אחרי תקופת הסתגלות לחיים בדרכים, וגם יהיה האחרון שלהם שייצא בחברת התקליטים סאב פופ (הם חולמים על תקשורת אינטרנטית ישירה עם הקהל כמו של "רדיוהד"). אלא שדווקא העיסוק בניסוי, טעייה וגיבוש זהות הופך את "פליט פוקסז" ממחפשת למוצאת. "אז, אני מנחש שגדלתי", מודה פקנולד ב"לורליי", השיר היפה ביותר באלבום ומסכם בעצם הכל. הוא גדל, וגדל יפה.

"פליט פוקסז", "Helplessness Blues" (סאב פופ)



''פליט פוקסז''. לקחת בלי להחזיר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו