בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בתפקיד הבן של בראד פיט: שון פן

יצירתו של ברונו דימון זוכה להערכה, טרנס מאליק לעומתו מביא את האקסצנטריות הקולנועית שלו לשיא מביך, והסרט "האמן" הוא מחווה משעשעת לראינוע

תגובות

קאן

בסוף החודש יבוא לישראל במאי הקולנוע הצרפתי ברונו דימון כאורח פסטיבל הקולנוע דרום, שיתקיים השנה בפעם העשירית. דימון כבר זכה פעמיים בפרס של חבר השופטים בפסטיבל קאן, שהוא הפרס השני בחשיבותו המוענק שם: בעבור "האנושות" ב-1999 ו"פלנדריה" ב-2006. רק "הדוויג", סרטו הלפני אחרון, הופץ בישראל בבתי קולנוע, ונעלם מהר מדי. סרטו החדש, "מחוץ לשטן", מוקרן עתה בפסטיבל קאן, לא בתחרות הרשמית אלא במסגרת התחרותית הנלווית לה, "מבט מסוים".

בסרטו החדש ממשיך דימון ללכת בדרך הקולנועית חמורת הסבר האופיינית לו. סרטיו מתרחשים לרוב בעולם אכזרי, ברוטאלי. מלבד "הדוויג", שהיה סרט עדין יותר ועלילתו התרחשה בפאריס ופרבריה, העלילות מתרחשות לרוב במקומות מבודדים ונידחים. ולכל סרטיו, מעבר למהות הקשוחה שלהם, יש גם רובד רך, רובד של שאיפה לגאולה, שעטוף לעתים קרובות בנפח מיסטי.

כך זה גם ב"מחוץ לשטן", שצולם באזור מבודד ליד החוף של קאלה. גיבור הסרט - שכמו שאר הדמויות, שמו אינו ידוע - הוא נווד (דויד דוול), שמתיידד עם אשה צעירה (אלכסנדרה למאטרה, שדימון פגש במקרה בבית קפה), המתגוררת באחת החוות באזור עם אמה ועם אביה החורג, שמתעלל בה. היא מטפלת בנווד, מאכילה אותו ומטיילת עמו באזור; הוא בתמורה עושה לה טובה. הוא מחסל את אביה החורג. ולא רק טובות יודע אותו נווד לעשות. הוא גם יכול לחולל נסים. התוצאה, שמתאפיינת בסגנון המינימליסטי והסגפני-כמעט שהוא סימן ההיכר של דימון, היא יצירה בעלת נופך חזיתי תקיף ופיוטי כאחד, שזיכה את הסרט בתשואות בהקרנה לעיתונאים בקאן.

בהערת אגב ראוי להחמיא למארגני פסטיבל דרום שיארחו את דימון על התעוזה המאפיינת את בחירת האורחים שלהם; עם אלה נמנו בשנים האחרונות, בין השאר, הדוקומנטריסט מרסל אופולס והבמאי הפיליפיני בריליאנטה מנדוזה.

יומרה בלי כיסוי

כמות כמעט זהה של מחיאות כפיים וקריאות בוז, אולי אף יותר קריאות בוז, קיבלה את פני סרטו החדש של הבמאי האמריקאי טרנס מאליק "עץ החיים", שמשתתף בתחרות. זהו אחד הסרטים שעוררו את הציפיות הגדולות ביותר בפסטיבל, המתקיים בפעם ה-64.

אין ספק שגם מאליק הוא במאי שהולך בדרכו הוא, אך במקרה הזה הדרך היא אקסצנטרית יותר ויותר, וב"עץ החיים" האקסצנטריות הזאת מגיעה לשיא תמוה.

מאליק ביים את סרטו הראשון, יצירת המופת "Badlands", ב-1973 ואת סרטו השני והיפה אף הוא, "ימים ברקיע", ב-1978. 20 שנים חלפו עד שביים ב-1998 את "הקו האדום"; אחריו, ב-2005, בא "העולם החדש", וכעת מגיע "עץ החיים".

138 דקותיו הארוכות מאוד של הסרט החדש משלבות בין סיפורה של משפחה במערב התיכון בשנות ה-50 לבין סצינות מופשטות המציגות תמונות נוף וגלקסיות רחוקות (אלה מעלות בזיכרון הדים של "2001: אודיסאה בחלל" ומעוררות את התחושה שמאליק שואף להיהפך למין יורש של סטנלי קובריק). הצרה היא שלא הסיפור המשפחתי מעניין ולא כל מה שיש בסרט בנוסף לו. והוא עטוף במכלול של קטעים מיצירות מוסיקליות קלאסיות רבות, שמתערבבות זו בזו כמין תוכנית "כבקשתך" מוזרה.

כוונתו של מאליק בסרטו החדש היתה כנראה למקם סיפור משפחתי בהקשר מטאפיסי; הוא ניסה כנראה לדון בסוגיות של אשמה והשלמה בחיק המשפחה האמריקאית, בהקשר רחב. אבל זה אינו פועל, כי הדיון בסוגיות האלה הוא סכמטי ושטחי ביותר. ולא רק שזה אינו פועל, זה מייגע ומעורר תחושה לא נעימה של יומרה שאין לה כיסוי.

את אבי המשפחה הקפדן מגלם בראד פיט, אך תפקידו הוא כזה שאין לו הרבה מה לעשות אתו וגם זמן המסך שלו מוגבל. מוגבל עוד יותר הוא זמן המסך של שון פן, שמגלם את הבן הבכור של אותה משפחה בבגרותו. ובכלל, לחשוב על שון פן בתפקיד בנו של בראד פיט הוא רק אחד ההיבטים האבסורדיים של הסרט הזה, שהגדרתו כאכזבה מביכה היא לשון המעטה.

צבע נולד

"סרט אילם" של מל ברוקס פוגש את "שיר אשיר בגשם" ואת "כוכב נולד" בסרטו של הבמאי הצרפתי מישל האזאנאוויקיוס, "האמן", שמשתתף בתחרות וזכה כאן לאהדתו של קהל העיתונאים שצפה בו ולאהדת הביקורת.

חוץ מכמה שניות, זהו סרט אילם כמעט לחלוטין, שמלווה בכותרות, כמו הסרטים האילמים של פעם, ומצולם כולו בשחור-לבן בוהק. עלילתו מתרחשת בהוליווד ב-1929, כאשר הראינוע נהפך לקולנוע ורבים מכוכבי הסרט האילם נודו על ידי הוליווד החדשה. גיבור הסרט, ג'ורג' ולנטין (ז'אן דיז'ארדן), הוא כוכב כזה, שכיכב בעשרות סרטי פעולה אילמים - לרוב לצדו של כלב רב תחבולות - וכעת מוצא את עצמו מחוסר עבודה. כמו ג'ין קלי ב"שיר אשיר בגשם" שפוגש את דבי ריינולדס, כך ולנטין פוגש בכוכבנית שאפתנית ששמה פפי מילר (ברניס בז'ו רבת החן), וכמו בכל הגרסאות של "כוכב נולד", בעוד שהקריירה שלה נוסקת - שלו דועכת.

על בסיס הרעיון הזה יצר האזאנאוויקיוס סרט משעשע, לפעמים גם שנון, ובעיקר עטוף באירוניה טובת לב. "האמן" יכול היה להיות גימיק בלבד, אך מצליח להתעלות מעבר לכך ולרגעים אפילו לרגש קצת. קשה להניח שהסרט, לפחות בזכות מקוריותו, לא יזכה לאיזושהי הכרה בטקס חלוקת הפרסים של התחרות, שיתקיים ביום ראשון בערב.

"לאפולוניד - זיכרונות מבית בושת", סרט נוסף המשתתף בתחרות, מתאר את חיי היום-יום בבית בושת פאריסאי העומד בפני סגירה, בתחילת המאה ה-20. את הסרט, שחוץ מסצינת הסיום שלו מתרחש כולו בהיכליו, חדריו ומסדרונותיו של אותו בית בושת, ביים הבמאי הצרפתי ברטראן בונלו, שיצירתו כוללת סרטים מעניינים כגון "Le pornographe" ו"טירזיה" (שהשתתף בתחרות בקאן ב-2003).

סרטו של בונלו, שמצולם בראוותנות הפגנתית, מתרפק על יופיין של הנשים במוסד, שחלק מלקוחותיהן מתאהבים בהן אך יש גם אחד שמתעלל באחת מהן בצורה מזוויעה ההופכת אותה לפריק המוצג לראווה.

יש לסרט עוצמה מסוימת, אך האמירה האידיאולוגית שלו לא לגמרי נהירה לי, ואמנם בסוף ההקרנה לעיתונאים של הסרט נשמעו כמה קריאות בוז. האם הסרט מנסה לעסוק בכוחה ובמגבלותיה של המיניות הנשית בעולם פטריארכלי? האם הוא רוצה לומר שחייהן של זונות היו טובים יותר פעם, כשהיו מוסדות כמו זה שמתואר בסרט, המנוהל בחמלה על ידי המאדאם שלו, שמגלמת הבמאית והשחקנית נעמי לבובסקי? נדמה שהסרט הולך לאיבוד בין יעדים סותרים רבים מדי, אך הצפייה בו אינה חסרה עניין, גם אם זה לעתים קרובות עניין מהסוג המציצני.



''לאפולוניד - זיכרונות מבית בושת''. צילומים ראוותניים


''עץ החיים''. סיפור משפחתי בהקשר מטאפיסי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו