בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלחמה ושלום בין גרגרי החומוס

מזון עלול לייצר יריבויות ובאותה מידה לקרב אנשים, אומרת מחברת ספרי הבישול הבריטית הנודעת קלודיה רודן, שתשתתף מחר בדיון על אוכל מקומי בפסטיבל "דוקאביב"

תגובות

"הישראלים לקחו לנו הכל. את האדמה שלנו וגם את האוכל שלנו", קראה אשה פלסטינית לעבר קלודיה רודן, כאשר קידמה בארצות הברית את ספרה על אוכל יהודי. במקרה הזה נזכרת רודן כאשר היא חושבת על הקשר בין מזון ללאום, ועל המטען הרגשי המתלווה לקשר הזה. נושאים אלה ודומים להם יעלו בדיון על אוכל מקומי ותרבות מקומית, שבו תשתתף מחר ב-19:30 בפסטיבל "דוקאביב" בסינמטק תל אביב.

"פלסטינים לא יאהבו ישראלים משום שישראלים אוהבים חומוס ותבשילים אחרים שלהם", היא מהרהרת בקול לקראת ביקורה כאן. "מזון תמיד מעורר רגשות עזים. בשנים האחרונות הלבנונים ביקשו לקבוע כי ארצם, ולא שום מקום אחר, היא ערש החומוס".

אל מלחמות החומוס של הלבנונים - אשר הובילו אותם להגיש בשנה שעברה את צלחת החומוס הגדולה בעולם, לפי ספר השיאים של גינס - רודן אינה מתייחסת כקוריוז. בעיניה מזון עלול לייצר יריבויות, אך באותה מידה לקרב אנשים, ליצור סוג של גשר. "למשל היוזמה הנפלאה שיש לכם כאן, של שפים למען השלום", היא מתלהבת. "כשאנשים מכינים יחד מזון, אוכלים ביחד, זה מקרב אותם. ההנאה המשותפת עושה את זה, יותר מדיבורים".

כמי שגדלה למשפחה יהודית במצרים, טרם מעבר ללונדון, יש לרודן, בת 75, עניין מתמשך באזורנו. "אני מצפה בקוצר רוח לביקור בישראל", מסכמת רודן את שיחת הטלפון שנערכה לפני כשבוע. "אני רואה לנגד עיני את שפת הים והשווקים. אני יכולה להריח את שיח היסמין".

בזכות "בישול ים תיכוני", הספר שחשף קוראים בעולם למיטב המסורות הקולינריות באזורנו, קנתה רודן את עולמה. אז, בשנות ה-70, היה אפשר למצוא שמן זית בבריטניה בעיקר בחנויות של מהגרים יוונים. לא היו מסעדות שהגישו טאבולה, קוסקוס או שפים שהתהדרו בתבשילים עם זיקה למזרח התיכון. "כשהגעתי ללונדון", נזכרת רודן, "האוכל היה מזעזע. אנשים אכלו מקרוני עם גבינה צהובה, מותכת. זה היה המניע הראשון שלי לכתוב על האוכל שהכרתי, אוכל שהושפע מהמסורת של משפחתי, שהגיעה למצרים מטורקיה וסוריה".

מאז שנות ה-70 הרבתה רודן להגיע לישראל, ובכמה הזדמנויות הביעה את עמדותיה על עולם הקולינריה המקומי. "מטבח ישראלי?" משיבה רודן כשהיא מתבקשת להתייחס לסוגיה הרגישה, ומשתהה מעט. "יש כאן שפע של מסורות קולינריות. מבחינה זו ישראל היא מעבדה מרתקת המשתנה ללא הרף; עם זאת, יש להביא בחשבון כי גם לתעשיית המזון בישראל יש השפעה לא מבוטלת על מה שאנשים שמים בצלחת. אפשרות של ?מטבח לאומי', כגון זה שיש לצרפתים או לאיטלקים (במובן של cuisine. א"ק), לא ממש נמצאת על הפרק.

"בניגוד למה שסבורים ישראלים, לבריטים יש מטבח משלהם", ממשיכה רודן, "אך אין מי שיתייחס למסורת הזאת. בבריטניה הולכים למרכול וקונים אוכל מוכן למחצה, ?מקסיקאי' או ?הודי', וכמובן גם חומוס - שעתה הוא מזון בינלאומי. מהמטבח הבריטי נותר רק הפודינג".

למול מגמה כזאת מזהה רודן גם כיוון חדש ומבורך, שיבה למזון מקומי. "יותר ויותר אנשים מעריכים כיום מזון איכותי", היא מסבירה. "הם מוכנים לשלם בשבילו, במיוחד אם מדובר ביבול מקומי. יש להניח כי בעתיד יתחזק הביקוש למזון שלא נסע אלפי מיילים טרם הגעתו לצלחת".

בהמשך דבריה מתבהר עד כמה קרוב ללבה הקשר בין מזון לסביבה ויותר מזה - בין אספקת מזון לניצול החלש. "מדינות מסוימות באפריקה, במיוחד אלו הדלות במשאבים טבעיים, הן הפגיעות ביותר לניצול של תאגידים", היא מתרעמת, "הם מפעילים לחצים עצומים כדי לשלם סכומים מגוחכים על מזון ממדינות אלה".

ארוחה במקום הצגה

עם עשרות ספרים ופרסומים רבים מאחוריה, רודן משמשת מעין סוכנת זיכרון, תרבות - ואולי שניהם גם יחד. כתיבת מתכונים אצלה כמוה כבניית קפסולות הנושאות את מטען העבר שיש לשמור ולנצור. מתכונים מתווכים בין העבר לבין ההווה, והם תמיד טקסט דינמי, שחשוף לפרשנות חדשה.

מה שהתחיל בתיעוד מטבחים ים תיכוניים, המשיך דרך ספרים נוספים שהתייחסו בין היתר למטבח האיטלקי, ולא נפסק. לפני כמה שנים הוציאה ספר על אוכל מרוקאי, לצד אוכל לבנוני וטורקי. בחודש הקרוב תוציא ספר חדש, הפעם על המטבח הספרדי. "ספרד נחשבת למעצמה קולינרית בגלל השפים היצירתיים שלה", היא מבהירה.

ניסיונות של שפים ספרדים ליצור מטבח מולקולארי אינם מושכים אותה במיוחד, מה גם שלספרדים מסורת קולינרית מרתקת, המשלבת מקורות איסלאמיים ויהודיים. מקורות השפעה כאלה הם מבחינתה עקבות שמותירים מתכונים, בחיפוש אחר הארכיאולוג שיזהה את החותמת של תרבויות, של יחסים בין קבוצות אתניות ואחרות.

רודן החלה את דרכה במקום שבו כתיבה על מזון, תיעוד מתכונים, נחשב סוג של קוריוז. פגשתי אותה לראשונה בישראל בתחילת שנות ה-90, בתקופה שבה השתנה פחות או יותר היחס לכתיבה על מזון. זה היה בפסטיבל ראשון מסוגו שנערך בירושלים, רודן עודדה אותי לכתוב על מזון, מה שהביא בהמשך לטור בעיתון יומי. בין לבין נפגשנו כאן ובלונדון, ונחשפתי למתכוניה המרשימים.

כיום לא רק הכתיבה, אלא גם העיסוק במזון, נתפשים כסמלי סטטוס. "אנשים מבשלים מבחירה", אומרת רודן, "בלונדון תוכלי לראות אנשים שמעדיפים לארח חברים ולהשקיע לא מעט בהכנה במקום ללכת להצגה, שכן ארוחה תמיד תהיה בילוי מהנה".

הזמנה שקיבלה רודן השנה להתארח באוניברסיטת ייל, מעידה מבחינתה על השינוי שעברה ההתייחסות לעולם המזון. "בהתחלה לא ממש הבנתי למה הזמינו אותי", היא אומרת. "כשהגעתי לייל ראיתי כיצד התחום הקולינרי עבר אקדמיזציה. מחלקות העוסקות במזון נפתחו באוניברסיטאות כמו פטריות אחרי הגשם".

להחלטה של אוניברסיטת ייל היוקרתית לארח את רודן יש בכל זאת ממד נוסף, הקשור להישגיה יוצאי הדופן כאחת הכותבות המוערכות בעולם בתחום הקולינרי. לפני כשנה הכתיר ה"גרדיאן" הלונדוני את "ספר הבישול היהודי - מזרח ומערב", כאחד מספרי הבישול המשובחים בעולם.

לא פחות מ-50 כותרים כללה הרשימה, וזה של רודן הגיע למקום השלישי. הוצאתו לאור ב-1996 של הספר, המחזיק לא פחות מ-800 מתכונים, היתה נקודת מפנה לא רק לרודן עצמה, אלא לדימוי של אוכל יהודי. "אוכל יהודי לא נתפש בעבר כטעים", נזכרת רודן, שעבדה על הספר למעלה מעשור. "אני שמחה שזה השתנה, שהיום מתייחסים לגמרי אחרת לאוכל יהודי. אני מקבלת סיפוק רב לראות כיצד מאפיות, מסעדות ואפילו רשתות קפה משמשות במתכונים מתוכו. אני יכולה לצאת מהבית ולאכול שם מתכון משלי".



קלודיה רודן. ישראל היא מעבדה המשתנה ללא הרף



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו