בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החלילן ההודי שמעולם לא קנה חליל

אביו היה מתאבק ורצה שימשיך בדרכו, אבל הריפרסד צ'אורסיה רצה לנגן. אלינו הוא מגיע להופעות במסגרת פסטיבל הודו

תגובות

שמו של הריפרסד צ'אורסיה כבר הלך לפניו כאחד מנגני הבנסורי (חליל צד מבמבוק) הבולטים בהודו. הוא ניגן בתזמורת הרדיו היוקרתית בבומביי, ומאחוריו היו שנים ארוכות של הכשרה אצל החלילן הגדול בולנט פרסנה. אבל צ'אורסיה רצה ללמוד עוד, והוא ידע אצל מי הוא צריך לעשות את זה.

הוא ביקש ללמוד אצל אנאפורנה דווי, אחת הדמויות המרתקות במוסיקה ההודית של זמננו. היא בתו של אלאודין חאן, גדול המוסיקאים ההודים במאה ה-20, אחותו של נגן הסארוד הדגול עלי אכבר חאן, אשתו הראשונה של ראווי שנקר, ומוסיקאית מעולה בזכות עצמה (לפי אחד הסיפורים, שנקר התגרש ממנה מפני שהיא היתה טובה ממנו).

דווי הסכימה ללמד את צ'אורסיה, אבל היא הציבה תנאי דרקוני: היא דרשה מצ'אורסיה להחליף את הצד שבו הוא מנגן. עד אז צ'אורסיה ניגן בחליל שלו בצד ימין, ודווי דרשה ממנו לנגן בצד שמאל. "היא רצתה שאני אוכיח לה שאני מחויב ומסור למוסיקה ההודית הקלאסית", אומר צ'אורסיה בראיון לקראת בואו לשתי הופעות בישראל, מחרתיים וביום ראשון, במסגרת פסטיבל הודו בישראל. "כל המורים שלי היו מחמירים, אבל היא היתה מחמירה במיוחד", הוא מוסיף וצוחק.

וזה היה קשה לעבור מימין לשמאל?

"זה היה קשה מאוד. זה עדיין קשה. אבל כשאתה רוצה לעשות משהו, והוא חשוב לך, אתה צריך להיות מוכן להתמודד עם קשיים".

צ'אורסיה, בן 73, הוא גדול נגני הבנסורי החיים ואחד מענקי המוסיקה ההודית של זמננו. "בשביל ההודים הוא כמו אל", אומר נגן הבנסורי רון "שפאץ" כהן, שלומד אצל צ'אורסיה שנים רבות (ומלמד בעצמו באקדמיה למוסיקה בירושלים). לצ'אורסיה יש עוד תלמידים ישראלים, והוא אומר שהוא גאה בהם ואוהב אותם. "אם תקשיב להם בעיניים עצומות, תחשוב שאלה מוסיקאים הודים", הוא מחמיא. בגלל הקשר שלו עם התלמידים האלה, הוא מוסיף, ישראל (שבה הופיע כבר ארבע או חמש פעמים) "היא כמו בית שני בשבילי".

לשיר דרך במבוק

באמצע המאה ה-20, כשצ'אורסיה החל את דרכו, העיסוק במוסיקה היה נחלתן של משפחות מוסיקאים. אביו של צ'אורסיה היה מתאבק. הוא רצה שבנו ימשיך בדרכו. אבל צ'אורסיה לא רצה להתאבק, הוא רצה לנגן. ובזכות כישרונו ומסירותו הוא כבש לעצמו מעמד וסלל את הדרך לאנשים רבים שלא באו ממשפחות של מוסיקאים.

חידוש נוסף של צ'אורסיה נעוץ בכלי שבו הוא מנגן. עד אמצע המאה ה-20 הבנסורי היה כלי זניח במוסיקה הקלאסית הודית. צ'אורסיה לא היה האיש שהכניס את הבנסורי לתוך המסורת הקלאסית. קדם לו, בדור שלפניו, החלילן פנלאל גוש. "אבל גורג'י (כך, בשם ששמור לאנשים מכובדים, כהן מכנה את צ'אורסיה) הביא את הבנסורי לרמה כל כך גבוהה של וירטואוזיות וגמישות, שהוא בעצם המציא אותו מחדש", אומר כהן.

מדוע צ'אורסיה בחר בבנסורי ולא בכלי אחר? "כי חשבתי שזה הכלי הכי פשוט. הכי פשוט והכי יפה. זה כאילו שאתה שר", הוא אומר ואז מוסיף בצעקה "דרך במבוק!" אבל היתה סיבה נוספת לבחירה בחליל. "הסיטאר והסארוד היו כלים יקרים, ולא היה לי כסף", אומר צ'אורסיה. "למעשה, אם תאמין לי או לא, מעולם לא קניתי חליל!"

לדברי כהן, המחויבות של צ'אורסיה להוראה היא "הזויה". "הכלל הוא כזה: אם הוא בבומביי, יש שיעור בערב. יום ראשון, יום שבת, זה לא משנה". צ'אורסיה צוחק לשמע התיאור שלו כמורה גדול. "אני לא מורה גדול", הוא אומר. "למעשה, אני אפילו לא מורה. אני אמן מבצע. אבל אנשים אוהבים את הנגינה שלי ורוצים שאני אחלוק אותה אתם, אז אני עושה את זה. כולם מתים בסוף, ואם אני מנחיל את המוסיקה שלי לאחרים, זה אומר שהרגשות שלי, ההישגים שלי, האישיות שלי - הם יישארו. זה אומר שאני אישאר".

לצאת מהבאר

החל בשנות ה-70, שבהן המוסיקה ההודית שבתה את לבם של מאזינים רבים במערב, צ'אורסיה שיתף פעולה עם שורה ארוכה ומכובדת של מוסיקאי ג'ז ורוק. הממסד של המוסיקה הקלאסית בהודו לא אהב את הסינתזות האלה. "היתה התנגדות, בהחלט", אומר צ'אורסיה. "הרבה מוסיקאים קלאסיים בהודו לא אוהבים לצאת אל העולם שבחוץ. הם רוצים רק מוסיקה הודית. זה בסדר בשבילם, אבל זה לא היה בסדר בשבילי".

והם שינו את דעתם במשך השנים?

"לא, הם עדיין מתנגדים. הם רוצים לנגן רק את מה שקיים במסורת שלהם. זה כמו שאני אבוא למדינה שלך ואגיד לך: 'אל תיתן לי את האוכל שלך, אני רוצה לאכול רק אוכל הודי'. זאת לא הדרך. זה כמו להיות בתוך באר עמוקה ואף פעם לא לצאת ממנה. אני רציתי לחלוק את המוסיקה שלי עם אמנים ממקומות אחרים", הוא אומר ואז מונה בקול רועם את המוסיקאים המערביים שאתם ניגן: "ג'ורג' הריסון! בילי פרסטון! טום סקוט! צ'ארלס לויד! ג'ון מקלאפלין!"

אתה מרגיש שהושפעת מהמוסיקאים המערביים האלה?

"בוודאי. למדתי מהם הרבה דברים. איך להופיע, איך להתאים את המוסיקה לסוג הקהל, איך לגשת למיקרופון, איך לגרום לעיתונאים להיות מרוצים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו