בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבקשה האחרונה של אמא

תאומים נוסעים לחפש אחר אח שעל קיומו לא ידעו ואב שחשבו למת במדינה שסועת קרבות. אלו שתי העלילות המקבילות שבמרכז הסרט "האשה ששרה". בראיון מודה הבמאי דניס וילנב, שהדמיון בין המדינה שביצירה ללבנון אינו מקרי

תגובות

השם "לבנון" אמנם אינו מוזכר בסרט "האשה ששרה" ולו פעם אחת, אבל רוחה של המדינה מרחפת מעליו לכל אורכו. אחת מגיבורות הסרט, צעירה קנדית שמחפשת את שורשיה, יוצאת למסע אל מדינה ים תיכונית ששמה אינו מוזכר, אבל למי שגרים במזרח התיכון, קשה שלא לחבר את כל הפרטים: שנות ה-70, מלחמת אזרחים, נוצרים נגד מוסלמים, המוני פליטים מצטופפים במחנות, אזרחים רבים נמלטים מהמדינה, חלקה הדרומי של הארץ פגוע ומעשי זוועה מתרחשים בחסות המלחמה והכאוס שהיא מייצרת.

אחרי ש"בופור", "ואלס עם באשיר" ו"לבנון" הישראליים זכו להצלחה בינלאומית בזכות נקודת המבט שהציעו על המלחמה בשטחה של לבנון - מגיע "האשה ששרה", סרטו של הבמאי הקנדי דניס וילנב. הוא מציע מבט בלתי מעורב על הקרבות האלימים ששיסעו את המדינה.

כמו סרטיהם של יוסף סידר וארי פולמן לפניו, גם סרטו של וילנב דיבר אל לבם של חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים: "האשה ששרה" היה השנה בין המועמדים הסופיים לפרס האוסקר לסרט בשפה זרה, אך לא זכה.

בראיון טלפוני מביתו שבמונטריאול, מספר וילנב כי הגיע לסרט כמעט במקרה, בעקבות צפייה בהצגה "Incendies" ב-2004 - הצגה עטורת פרסים של המחזאי והבמאי הקנדי ממוצא לבנוני ואג'די מואוואד. "נדהמתי מהיופי ומהכוח של המחזה. מואוואד הוא קול חזק מאוד בקנדה וצרפת. הלכתי להצגה רק מסקרנות, ונדהמתי ממה שראיתי. ברגע שיצאתי מהאולם החלטתי לעבד אותה לסרט", הוא אומר. מואוואד נתן את ברכתו, ווילנב יצא לדרך.

היסטוריה מדממת

במרכז העלילה תאומים קנדים, אח ואחות. לאחר מות אמם הם מתוודעים לצוואה המפתיעה שהותירה. בצוואה היא דורשת שיקברו אותה ללא ארון, ללא תפילות, עירומה, כשפניה פונות כלפי מטה הרחק מן העולם, ומבלי ששמה יתנוסס מעל לקבר.

בהמשך היא מבשרת לתאומים כי יש להם אח. היא שולחת אותם למצוא אותו ואת אביהם, שתמיד חשבו כי מת במלחמה אכזרית באותה מדינה ערבית שבה נולדה אמם. האם מפקידה בידי התאומים שני מכתבים, מטילה עליהם למסור אותם לאחיהם ולאביהם, ומותירה בידיהם את הדרכון הישן שלה כנקודת מוצא למסע.

המסע, שאליו יוצאת תחילה הבת בגפה, חושף אט אט לפניה ולפני הצופים את הביוגרפיה של האם, השלובה בהיסטוריה המדממת של מולדתה. רצף של פעולות אלימות מכה בצופה: רצח על רקע "חילול כבוד המשפחה", התנקשות פוליטית, ישיבה ממושכת בכלא, תקיפה מינית ותעתועי גורל אכזריים וטרגיים במיוחד - כל אלה מתרחשים על רקע הלחימה המתמשכת במדינה.

"התרשמתי מכך שמואוואד ניסה ליצור טרגדיה יוונית מודרנית ונמשכתי לעיסוק שלו בביטויי זעם במשפחה ובמלחמה", אומר וילנב. "אני מונע בעיקר על ידי מה שהכי מפחיד אותי - אלימות וזעם. המחשבה לעשות סרט על הנושאים האלה היא סיוט בשבילי, אבל נראה שאני מקבל מהם השראה ונמשך אליהם באופן עמוק".

העבודה על "האשה ששרה", שיעלה הערב בישראל, נמשכה שש שנים. המלאכה היתה ממושכת, מסביר וילנב, מפני שבמקביל ביים סרט נוסף באורך מלא, "פוליטכניון", שהוקרן בפסטיבל הסרטים האחרון בחיפה. גם בסרט זה חקר את נושא הזעם.

"פוליטכניון" מבוסס על טבח שהתבצע במונטריאול ב-1989: גבר נכנס לכיתה במחלקה להנדסה של הפוליטכניון בעיר, הוציא את הגברים מהחדר, רצח את תשע הנשים שהיו שם והמשיך למסע הרג בבית הספר שבסופו ירה בעצמו. במכתב שהותיר אחריו האשים את "הפמיניסטיות" בהתקף הזעם.

מעבר לאלימות ולזעם, שני הסרטים הללו "גם עוסקים במצבן של הנשים, באופן שבו הן נאלצות להתמודד עם העולם", מציין וילנב. "זה נושא שקרוב ללבי. מעניין אותי לעסוק בדרך שבה נשים מתנהלות בעולם, במערכות היחסים שלהן, באופן שבו הן מתמודדות עם הכוח הרב המצוי בידי הגברים, ובכלל - ביחסי הכוחות בין נשים לגברים. שני הסרטים הללו נעשו במקביל, ומבחינתי הם תאומים - שונים זה מזה, אבל לשניהם שורשים הנטועים באותה המציאות.

ריחוק מהמציאות

בניגוד ל"פוליטכניון", "האשה ששרה" אינו מבוסס על סיפור אמיתי. עם זאת, מואוואד הוא יליד לבנון, שעבר עם משפחתו לקנדה לאחר פרוץ מלחמת האזרחים במדינה. המחזה מבוסס על מרכיבים אוטוביוגרפיים, אבל מעורב בו הרבה בדיון, מבהיר וילנב.

"דמות הגיבורה נוצרה אמנם בהשראת סיפור חייה של סוהא באשווה, נוצרייה שבילתה עשר שנים בכלא בלבנון, אבל מואוואד שילב בסיפורה הרבה בדיון. המחזה עצמו מתרחש במדינה דמיונית: הם מדברים על המזרח התיכון, על מקום שבו מתרחשת מלחמה בין פלגים זה מאות שנים, אבל כל השמות בדויים. בסרט ניסיתי להישאר נאמן לכך, כדי להשאירו א-פוליטי. מבחינתי זה סרט על שלום".

צפית ב"בופור" וב"ואלס עם באשיר"?

"כן, את שניהם אהבתי. אני לא חלק מהקונפליקט במזרח התיכון, אבל תמיד נמשכתי לסרטים שעוסקים בשלום, גם אם דרך מלחמה. 'ואלס עם באשיר' הוא יצירת מופת ואני מעריך את פולמן על שהצליח להביא זווית אינטימית על המלחמה".

מדוע לדעתך מזלה הרע של לבנון משמש בסיס לסרטים?

"מלחמה משמשת הרבה פעמים השראה לאמנות, אולי כי האמנות היא תגובה למלחמה, כזאת שאינה מאפשרת למלחמה לומר את המלה האחרונה. אני לא מבין במלחמות, אבל מכיר סוגים אחרים של אלימות ויכול להבין כעס".



לובנה אזאבל ב''האשה ששרה''


דניס וילנב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו