בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרגע בו האמפתיה הופכת לאלימות

מה קורה לנער מאשקלון הפוגש בילד מהעיר השכנה, עזה? עם צאת ספרו "איך הכנתי את עצמי למלחמה", בן ורד מדבר על מלחמה וזוגיות

תגובות

רק שבועיים לפני שספרו החדש הודפס החליט בן ורד על השם שהוא יישא. "איך הכנתי את עצמי למלחמה", השם שנבחר לספר הרואה אור בימים אלה בהוצאת בבל, משקף את הבנתו של ורד את הטקסט שכתב והוא ספרו השני.

אבל עוד לפני שראה לנגד עיניו את האופן שבו אנו מכינים את עצמנו למלחמה, ראה ורד לנגד עיניו אזור גיאוגרפי. הוא ראה את אשקלון ואת עזה, ערים שכנות, הרחוקות זו מזו רק כעשרה ק"מ.

"עזה מאוד מעניינת אותי", הוא אומר, "זה שכן מאוד קרוב, שכן שמכיל המון דמיונות ופחדים. זה הר געש, מקום מבעבע, צפוף, נשלט על ידי ארגון די מטורף ואנחנו שכנים שלהם. וזה לא הולך להיות יותר טוב. זה מקום עם ריבוי טבעי גבוה, אנשים עניים מאוד שאין להם תקוות לעתיד. הם הרי לא הולכים לשחרר צבים אל הים או לבנות גורדי שחקים. בדמיון אני רואה התנשפות כזאת, משהו שמזיע ועומד להתפוצץ וכועס מאוד. ידעתי שאני רוצה לכתוב על זה.

"מצאתי גם עיר ממש נחמדה שתהיה מקבילה - אשקלון", הוא מוסיף. "הערים כל כך קרובות גיאוגרפית, זה מדהים אותי. עולמות כל כך קרובים והם כמו שני יקומים מקבילים".

גיבור הספר הוא נוני נגבי, נער בן 15, יתום מאם, שחי עם אביו באשקלון ולומד בכיתה לילדים בעייתיים. נוני וחברו החייל עורכים מטווח בחולות אשקלון ומוצאים סירה שנסחפה אל החוף מעזה ובתוכה הילד ראאד. האירוע הזה מסעיר את דמיונו של נוני והוא ממציא לו סיפור חיים מפורט, קשה, מעין סיפור הרפתקאות, כדי להבין איך הגיע הילד עד לחוף הים של אשקלון.

במקביל, הוא גם חי את חייו שלו כתלמיד תיכון בכיתה של בנים מופרעים, עם אבא שתקן ועם החבר החייל שמלמד אותו להיות צלף. דמות מרכזית נוספת היא רחלי, תלמידה ממוצא אתיופי שמצטרפת לכיתתו של נוני ומאיימת על סביבתה ועל עצמה במיניות המתפרצת שלה.

כמו ספרו הראשון של ורד, "כלבי קיץ", שראה אור ב-2006 (אף הוא בהוצאת בבל), גם הספר החדש אפוף במעטה של אפלוליות. גם כשוורד מתאר קיץ, ים, חולות או ספרייה חדשה שהולכת ונבנית בבית הספר, יש דבר מה קשה ומורבידי באופן שבו רואה את כל ההתרחשויות, שכולן משמשות למעשה הכנה למלחמה. אלה לא סתם חיים של נערים אלא הכנה מדוקדקת לרגע שבו ראאד ונוני יתייצבו זה מול זה, כשהראשון יבוא כמחבל לעירו של האחרון. ואף שנוני המציא בעבור ראאד עבר והווה והיה אמפתי כלפיו, הוא עוד יצטרך לחסל אותו.

לראות את האויב

"רק כשסיימתי הבנתי מה רציתי להגיד ומה היה התהליך", אומר ורד. "אלה היו הכנות למלחמה מכל מיני בחינות, גם הכנה לחיים, שהם מאבק קשה מאוד. גם מבחינה פוליטית, הנער צריך לזהות מי האויב ולקבל החלטה באיזה צד הוא, לקבל את הצד שהוא נמצא בו. אתה שייך לצד הזה ואתה צריך למצוא דרך איך לראות את האויב".

אבל דווקא המהלך הזה שבו נוני נותן לאויב שם ופנים וסיפור הוא אולי לא הדרך הכי טובה לבחור צד.

"זה בדיוק מה שחשבתי. לבני האדם יש יכולת מדהימה לאמפתיה אם מספרים להם סיפור. אני לא יודע אם יש חיה אחרת שיכולה להגיע לכזו רמה של אמפתיה, למצב של לשים את עצמך בנעליו של האחר ולהגיד אני זה הוא. נוני מדמיין סיפור קורע לב על הילד הפלסטיני שכל הדברים הכי איומים קורים לו, אבל בסופו של דבר, ברגע האמת, יש לנו יכולת למרות כל האמפתיה לאטום את עצמנו בצורה מוחלטת לאחר, וזה מה שרציתי לתפוס.

"זה קורה בצורה קיצונית מאוד כשזה מגיע לאויב", ממשיך ורד. "אבל זה קורה בכל התחומים בחיים. למשל, בזוגיות: אחרי מערכת יחסים של 20 שנה, אנשים יכולים להתנהג כאילו זה לא היה בכלל. המחשבה על זה משאירה אותי באלם. אני מניח שזו יכולת הישרדותית, יכולת חזקה וחשובה. להבדיל מתהליכים של הפיכת הבנאדם ללא-בנאדם, תהליכים של דמוניזציה, יש גם דרך אחרת וזו פשוט היכולת שלנו לאטום את עצמנו בתוך שנייה. את הרגע החמקמק הזה ניסיתי לתפוס, זה מה שחיפשתי אחריו כל הזמן".

ורד נולד לפני 33 שנה ביישוב אזור, שהוא חי בו עד היום. הוא נשוי ואב לתינוק בן שנה. הוא למד משפטים והתמחה בבית משפט השלום, אולם אחרי כמה שנות עבודה כעורך דין עזב את המקצוע והיום הוא עובד במשרד יחסי ציבור. "מה שעניין אותי במשפטים זה הסיפור", הוא אומר. "יותר משאהבתי לקרוא פסקי דין ולחפש תקדימים, עניין אותי הסיפור. זה הצריך ממני יותר מדי מבחינת כתיבה ולא השאיר לי מקום לכתיבה אחרת לבד מהכתיבה המשפטית. הייתי חייב משהו שהוא מחוץ לכתיבה כדי שאוכל לכתוב".

לפני ארבע שנים מתה אמו של ורד מסרטן. כמעט בנאלי לדבר על ההקבלה בינו לבין הגיבור נוני, גם הוא יתום מאם. ורד אומר שהוא לא בדיוק זוכר מי מתה קודם, אמא שלו או אמו של נוני: "פרויד היה יכול לכתוב שלושה כרכים על הדבר הזה, אבל אני לא זוכר אם הרגתי אותה או שהיא היתה כבר מתה".

את הספר הזה החל לכתוב כבר כשהיה בעת כתיבת ספרו הראשון. "כשהתחלתי לכתוב את ?כלבי קיץ', עשיתי הפסקה והאזנתי לחדשות, והיתה שם ידיעה על מנהל בית ספר בקרית גת שנכנס לכיתה י"א והודיע להם שאין לימודים באותו יום כי הם הולכים לחפש חולה אלצהיימר שהלך לאיבוד בעיר. חשבתי שזה סיפור מדהים. התחלתי לכתוב קצת בעניין הזה שהדליק אותי ואמרתי לעצמי שאם אי פעם אסיים את ?כלבי קיץ' ואכתוב ספר נוסף, אחזור לזה. בסוף זה נהפך לחלק קטן מהספר".

גם בספר הזה וגם בקודמו אתה כותב על ילדים או נערים שהאמהות שלהן נטשו אותן - מתו או השתגעו - ובכלל על סביבה של ילדים. הם מעניינים בעיניך יותר מהמבוגרים?

"בני אדם מעניינים אותי. אבל יש משהו אצל ילדים - ההסתכלות שלהם בפליאה על העולם - שזה דבר שאני מאוד נהנה לכתוב. לא זוכר מי היה זה שאמר שכשהוא הולך ברחוב ורואה אנשים, הוא מדמיין את השלד שלהם. שלדים שיושבים בבתי קפה, שלדים שהולכים ברחוב. מפשיט אותם מהעטיפה. אז במידה מסוימת, אני רואה ילדים. אני חושב שתמיד יהיו אצלי בספרים ילד וכלב, ואולי תמיד גם יהיה ערבי".

רחלי היא הבת היחידה בכיתה של בנים. למה היא ממוצא אתיופי?

"למה לא? אני לא יודע. אני משחק עם דמויות. בהתחלה רחלי לא היתה בת בכלל, אלא בן. גם ב'כלבי קיץ' הנרייטה היתה בן בהתחלה. באיזשהו שלב של כתיבה אני הופך את המין. בדרך כלל מזכר לנקבה, ואז אני מוצא שהסיפור הרבה יותר עשיר. אני לימדתי פעם בכיתה כזאת של בנים, לימדתי אזרחות בבית ספר של אוכלוסייה קשה. חלקם היו ילדים מדהימים אבל היתה שם גזענות בוטה. רובם היו מזרחים ורוסים ולא היתה אף בת. זה היה מאוד קשה. הכנסתי דמויות של תלמידים ממוצא אתיופי או רוסי כי אלה דמויות בישראל. אין לזה שום חשיבות".

הוא אינו יודע להסביר את כל הבחירות שלו: "במקרים רבים הבחירות שלי הן אסתטיות, ונעשות לפי תחושת בטן. נראה לי בעת הכתיבה שהדמות שראיתי היא של אתיופית יפה. גם יש שכונה גדולה עם הרבה יוצאי אתיופיה באשקלון".

בשני הספרים אתה מתאר את הפריפריה.

"אין דבר כזה פריפריה. כל הארץ היא פריפריה. הדמויות שאני מציג הן הדמויות הכי ישראליות שיש. יש פה מיליון ערבים, מיליון חרדים, מיליון רוסים - זו ישראל. אין פריפריה. יש 250 אלף תל-אביבים והם כותבים בעיתונים. אני לא רואה את זה ככתיבה על הפריפריה אלא על ישראל, אני לא רוב פה. אני חי פה, אני שייך לפה, ועל זה אני כותב. זה מה שמעניין אותי".

שירותו הצבאי של ורד היה בחיל המודיעין, אך הוא מעולם לא היה בעזה. בכל זאת, הוא מתאר את הסימטאות בעיר ואת המנהרות המובילות לרצועה. לדבריו, "אני ניזון ממידע באותה צורה שבה נוני ניזון ממנו. אני מכיר את עזה מהטלוויזיה, מגוגל, מוויקיפדיה, מיוטיוב. אין לי קשר בלתי אמצעי. זו עזה דמיונית, אין לי מושג מה קורה שם באמת. זו עזה של נוני".

יש משהו שובה לב בנוני, הילד המופרע שחי בכאוס של גיל ההתבגרות. אבל ורד אומר שהוא מניח שאילו היה פוגש את הילד הזה, לא היה אוהב אותו: "אני חושב שמה שהוא היה מקרין היה מקשה מאוד על ההתחברות אליו. לא היה לי הכוח והסבלנות לפרוץ את החומות האלה. בנאדם כזה היה מיד מסמן אותי, לא הייתי מצליח. אני מפריד ביני לבין הדמות, שאני כן חש אמפתיה כלפיה. אבל ביום-יום אני כמו כולם, אני לא אמא תרזה".

גם בספרות אתה לא אמא תרזה. אתה לא גואל את הגיבורים שלך.

"אמרתי לעצמי שטוב שלפחות לא הרגתי אותם, דיינו בזה. אני הולך ומידרדר ותוך כדי הכתיבה אני אומר לעצמי: ?תן להם לחיות, הגזמת'".



בן ורד. ''אני לא הרוב פה''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו