בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מפאריס באהבה

דוגמנית העבר ומעצבת האופנה בהווה אינס דה לה פרסאנז', בת 53, נבחרה לפנים החדשות של ענקית הקוסמטיקה לוריאל. בשיחה לרגל צאת ספרה האוטוביוגרפי היא מסבירה למה עדיף לעשות סקס מאשר להזריק בוטוקס ואיך להשיג את המראה הנכון

תגובות

זה שנים היא הזוכה הבלתי מעורערת בתואר "הפאריסאית האולטימטיבית", מייצגת להפליא את השיק, טוב הטעם והקסם הצרפתי. אינס דה לה פרסאנז', בת 53, שבשנים האחרונות הוגדרה בטעות "כוכבת העבר של מסלולי התצוגות", עשתה השבוע קאמבק נוצץ ומתוקשר על השטיח האדום של פסטיבל הסרטים בקאן. בימים אלה היא נבחרה ל"פנים החדשות" של לוריאל. ענקית הקוסמטיקה מממנת את הפסטיבל, ולצד פרסאנז' נראו בו גם ג'יין פונדה, דיאן קרוגר ואחרות שדיגמנו ללוריאל במשך השנים.

לפני חודשים ספורים פירסמה פרסאנז' את סודותיה בספר מקסים בשם הלא מפתיע "הפאריסאית" (הוצאת פלמאריון), שמיד עם צאתו לאור טיפס לראש רשימות רבי-המכר; ולא רק בצרפת אלא גם בארצות הברית, אנגליה, איטליה ויפאן - שם יש לה גדודי מעריצים נאמנים.

יום לפני יציאתה לקאן, בשיחת טלפון מפאריס, היא נשמעת תוססת ומשעשעת, סקרנית וגם קצת רצינית, הולמת את הדמות שמצטיירת מאלפי התצלומים וסרטי הווידיאו המנציחים אותה. "הפאריסאים הם לא אלה שנולדו בפאריס אלא אלה שחולמים על פאריס", היא אומרת. "אני לדוגמה נולדתי בסן טרופה, אבל זאת בעצם סוג של פאריס. להיות פאריסאית זה הרבה יותר מקודים של לבוש - זהו מצב רוח, מעין חוש של חופש. זה לדעת לערבב תקופות, סגנונות ומצבי רוח. הפאריסאית היא לא קורבן של אופנה - היא לא קורבן של אף אחד. היא חצופה, קלילה ועם זאת גם מעמיקה: הפאריסאית היא תערובת של בריז'יט בארדו וסימון דה בובואר - זאת ההגדרה! בספר לא רציתי להכתיב ?מה מותר ומה אסור' אלא לתת עצות לחברותי.

"את יודעת", היא מוסיפה, "תמיד הרגשתי נוח עם נשים. אני מוקפת חברות ואני טובה יותר בלהלביש אחרות מאשר את עצמי. לכן גם הקדשתי את הספר ?לחברתי החדשה הטובה ביותר', ובכך התכוונתי שהעצות שאני משיאה הן בגדר עצות של חברה טובה". היא מסתדרת כל כך טוב עם נשים, היא מסבירה, "כי אני יכולה להזדהות אתן בצורך לוותר על ארוחת צהריים כדי לרוץ לקנות מסקרה. באותו רגע אין דבר חשוב יותר ממסקרה".

הביוגרפיה של אינס דה לה פרסאנז' יכולה לשמש חומר לרומן: משפחת סניארד דה לה פרסאנז' היא משפחה אריסטוקרטית עוד מהמאה ה-15, אז זכתה בתואר אצולה מהמלך שארל השביעי. אביה, המרקיז אנדרה סניארד דה לה פרסאנז', עורך דין במקצועו, נשא לאשה דוגמנית ארגנטינאית, והזוג - בוהמיינים שהסתובבו בחוגים האינטלקטואליים והאמנותיים של שנות ה-50 וה-60 - עזבו את הרובע ה-15 הבורגני של פאריס לטובת טחנת רוח בפאתי העיר, שם נהגו לקיים חגיגות עליזות. פרסאנז' ואחיה גדלו מחוץ למוסכמות והכללים, אפופים באמנות וחיי חברה ונהנים משפע כלכלי. מקור הכסף הוא סבתה סימון לאזאר, אם אביה, בת למשפחה של בנקאים יהודים מפורסמת. בילדותה נהגה פרסאנז' להגיע לבית הספר ברולס רולס בצבע זהב הנהוגה בידי נהג בכפפות לבנות.

"כן, יש לי שורשים יהודיים ואני גאה בהם", היא אומרת. "אמנם אינני יהודייה, אבל יש לי אפילו דוד בישראל: אחד האחים של אבי חי בישראל ככומר במסדר על-שם שארל דה פוקו והחליף את שמו מדה לה פרסאנז' ליואל נתן. על פי כללי המסדר, הוא נאלץ לעבוד, ולפי מה שידוע לי היה דוור בדואר ישראל, אך אין לי קשר אתו זה שנים.

"אני בכלל מודעת לסבל העם היהודי", היא מכריזה ומספרת על חוויה שחוותה כשהיתה בהריון עם בתה הבכורה: "נפטר דוד מהצד היהודי של המשפחה. עמדתי שם בבית הקברות במונמרטר ושמעתי איך מזכירים את שמות הקרובים שמתו בשואה: ?הדוד אברהם', ?הדודה שרה', ופתאום הרגשתי מאוד גאה בבטן הגדולה שלי ובהמשכיות שהיא מסמלת".

כשהיתה בת 16 עברה פרסאנז' בהצלחה את בחינות הבגרות ונרשמה לבית הספר לציור של מוזיאון הלובר. את שמה, סניארד דה לה פרסאנז', קיצרה, מכיוון ש"אי אפשר למלא טפסים רשמיים עם שם כל כך ארוך".

טיפולי הפסיכואנליזה היקרים של הוריה אצל ז'אק לאקאן והבזבוזים שלהם כירסמו בהון המשפחתי ופרסאנז' הצעירה נאלצה להביא בחשבון אפשרות שמעולם לא עלתה בדעתם של בני משפחתה: לעבוד לפרנסתה. בגזרתה הארוכה והדקיקה, עיניה הענקיות ופניה הזוויתיות ומלאות ההבעה נמצאה מתאימה לדוגמנות.

שער במגזין "אל" ותצלומים שהבליטו את דמיונה לקוקו שאנל משכו את תשומת לבו של קארל לאגרפלד, המעצב של בית האופנה, שהמשיך את המסורת של מדמואזל שאנל והעדיף בנות של משפחות אריסטוקרטיות כדוגמניות. הוא החתים את פרסאנז' על חוזה בלעדיות ובתוך זמן קצר נהפכו פניה למזוהות עם בית שאנל. בין השנים 1983-1989 היא דיגמנה את החליפות המפורסמות של בית האופנה, זאת כשהיא רוקדת על המסלול, מחייכת, משתעשעת ומפלרטטת עם הקהל. היא גם היתה אחראית על מסעות הפרסום של "שאנל" באותן שנים, וזוהתה עם המיתוג מחדש של פריטים מיתולוגיים של בית האופנה, כמו נעלי הבלרינה בשני צבעים (בז' ושחור) ותיק ה"מיני".

ההכרה שזכתה לה היתה רחבה כל כך, שאיגוד עיריות צרפת בחר בה כמודל לפסל של מריאן, סמל הרפובליקה הצרפתית, המוצג ב-36 אלף אולמות העיריות ברחבי המדינה. בעיני לאגרפלד הרעיון לא מצא חן וכדי לנקום בה דרש שתצעד על המסלול לבושה בשמלה מקושטת בחבצלות - סמלו של בית המלוכה הצרפתית. פרסאנז' סירבה, עוררה את כעסו של מעצב-העל ודרכיהם נפרדו.

בינתיים נישאה פרסאנז' לאיש העסקים וסוחר האמנות האיטלקי לואיג'י ד'אורסו, ילדה שתי בנות והחליטה לצאת לקריירה עצמאית כמעצבת אופנה. ההתחלה נראתה מבטיחה: ב-1991 היא פתחה בית אופנה בשדרות מונטיין, מעוז בתי האופנה של פאריס, לא רחוק מבית דיור, וכן סניפים בעולם, בעיקר ביפאן ובארצות הברית, שם נחל סגנונה האליטיסטי הצלחה גורפת.

אלא שמניותיה של פרסאנז' עצמה בחברה היו מועטות, זו נמכרה לפרנסואה ויטון וב-1999 פיטרה מועצת המנהלים את פרסאנז'. בסופו של משפט שנמשך שנים היא הפסידה את זכויותיה על המותג "אינס דה לה פרסאנז'". ב-2004 הציעו לה בעלי חברת הנעליים הידועה טודס לנהל את חברת Roger Vivier שרכשו. חברה זו היתה פעם אחד המוסדות האלגנטיים של צרפת, אך קרנה ירדה, ועל אינס הוטל להחיותה. בתוך זמן קצר היא השיבה אותה לימי הזוהר והפכה את התיקים והנעליים של בית ויווייה לצו האופנה. כיום היא מנכ"לית החברה.

ואולם, בעוד חייה המקצועיים חזרו למסלול ההצלחה, חוותה פרסאנז' אובדן אישי: בן-זוגה ד'אורסו מת ב-2006 מהתקף לב. בנותיהם היו אז בנות 7 ו-11. פרסאנז' השתתפה במסעות פרסום לרוז'ה ויווייה והצטלמה עם בנותיה היפהפיות לכתבות אופנה בשבועון "אל". על דרך התמודדותה היא מספרת: "החיים חייבים להימשך. הבנות הן אלו שהחזירו אותי לחיים. מיד אחרי מות אביהן, וכדי להתנתק מהאבל, לקחתי אותן לטיול של שבועיים בניו יורק. בשדה התעופה, בדרך חזרה, עמדה בביקורת הדרכונים אשה שחורה עם תינוק על גבה ועוד זאטוט לידה. פקיד הדרכונים עשה להם צרות, היא היתה אומללה, ילדיה בכו. אני הייתי כמו זומבי באותם ימים, אבל הבנות שלי ניגשו ביוזמתן לילדים הבוכים, חיבקו אותם, ניסו לשעשע אותם. לוויולט הקטנה היה מין כובע של בוקרים והיא חבשה אותו לילד, שהתחיל לצחוק. פתאום קלטתי כמה נדיבות יש בשתי הילדות, שלא הזכירו אף לא ברמז שרק לפני שבועות מספר איבדו את אביהן. זה היה בשבילי שיעור של נתינה ואצילות נפש", היא מספרת בהתרגשות.

בנותיה, היא מוסיפה, גם שיכנעו אותה לא ללבוש שחורים אחרי מות אביהן. "'מספיק עם זה!' הן אמרו".

לפני כשנתיים פגשה בדניס אוליבן, יו"ר תחנת הרדיו אירופה 1, גרוש ואב לשלושה בנים, והשניים הרכיבו משפחה מורחבת. אוליבן, היא מספרת, ביקר בישראל פעמים רבות וסיפר לה עליה. היא עצמה לא ביקרה כאן ומצהירה: "אני חייבת לבקר בישראל". בנותיה "מסתדרות נפלא עם הבנים של בן-זוגי החדש. הגדולה רוצה ללמוד אמנות ואילו הקטנה חיית אופנה, מציירת, רוצה לדגמן ולעצב ויש לה טעם מעולה".

נגיעה של רוקנרול

בספרה "הפאריסאית" מצטטת פרסאנז' את חוליו איגלסיאס, שנשאל פעם אם אינו פוחד מהזיקנה וענה: "אבל כבר הזדקנתי!" היא כותבת בחופשיות על גילה וטוענת שהיא חיה מצוין את העשור השישי של חייה. לדבריה, היא מעדיפה לישון שעה נוספת או לעשות אהבה מאשר להזריק בוטוקס: "לא שאני פוסלת זאת, אולי יום אחד עוד אתפתה להזרקות. אולי כשאראה סוף-סוף הזרקה מוצלחת. בגיל 20 נהגתי לסקור את הפנים בזכוכית מגדלת וכיום אני מעדיפה להעיף מבט על כל הגזרה מבלי להתעכב על פרטים קטנים. העיקר הוא לא להישאר מקובעת על שנות ה-30 שלך כשמלאו לך 50".

בספר היא כותבת: "להמשיך ללבוש מיני, צבעים תינוקיים או מיקרו-שורטס זה כמו לשתות מבקבוק אחרי גיל 4! פרוות וטונות של תכשיטים מוסיפים לך מיד עשר שנים, חולצת טי מרשת - טובה למדונה בסרט ?סוזן סוזן', ביקיני נוצץ - לזרוק מיד. לעולם אין להתאים את צבע הגרביים לצבע הנעליים, שמלה מנומרת בעלת מחשוף עמוק - לא ולא, יותר-מדי-סקסי הורג את הסקס! לערבב יקר וזול. פריט יוקרתי ?עובר' יותר טוב כשאת לבושה בבגדים של זארה. והעיקר, לא לשכוח נגיעה של רוקנרול, להיות מעודכנת אבל לא מגוחכת".

ספרה של הפאריסאית האמיתית מעוצב באלגנטיות קלילה ומכיל אוצר של טיפים וכתובות, חלקן קלאסיות וחלקן טרנדיות, המציירות מפה ייחודית של פאריס למביני עניין. זהו טיול סטייליסטי מרובע סן ז'רמן (שבו היא מתגוררת) דרך גדות הסן והאופרה ועד לרובע מונמרטר. הוא מחולק לפרקים על אופנה, איפור, עיצוב פנים, בוטיקים ייחודיים, מסעדות, מלונות ובתי קפה, ילדים ו"מנהגים פאריסאיים".

האיורים, שיצרה אינס (שכזכור היתה סטודנטית לאמנות), מציגים דמות מצחיקה ארוכת רגליים ודקיקה. את הטקסטים השנונים והמשעשעים היא כתבה יחד עם העיתונאית סופי גאשה. לשאלתי מדוע השתמשה בכל כך הרבה מושגים אנגלו-צרפתיים היא עונה מיד: "כל מה שלא טוב בספר - זו סופי!"

אף על פי ששבה לאחרונה לתצוגות האופנה של גוטייה ובסתיו האחרון לאלה של לאגרפלד (שאתו התפייסה בינתיים), היא לא הצטלמה לספרה אלא שיבצה בו תמונות של נין, בתה בת 17, הדומה לה להפליא. "נין בכלל לא מודעת ליופי שלה", אומרת פרסאנז', "ולמרות כל ההצעות לדגמן היא מסרבת להיכנס לתחום הזה, אבל בכל זאת ייתכן שבקרוב שתעשה קמפיין למותג בוטגה וונטה".

כתבת ספר שכאילו פונה אל כל הנשים, אבל הצבת רף גבוה מדי. גם את וגם בתך, נין, גבוהות ודקיקות. הרי כל הנשים חולמות להידמות לכן.

"אם היית רואה אותי היום, היית משנה את דעתך: אני לובשת חולצה שחורה ישנה, מכנסי ג'ינס מרופטים והשיער שלי נראה כמו הסרט ?כוכב הקופים'. חוץ מזה, תשאלי את בן-זוגך אם היה רוצה למצוא בבית מישהי בגובה 1.82 מטר, חסרת חזה לחלוטין!"

ובכל זאת, בתצלומים שהתפרסמו למחרת הראיון הזה, המראים אותה על מדרגות ארמון הפסטיבלים בקאן, היא זוהרת מתמיד ובהחלט מעוררת קנאה.

"אני מציעה דרך חיים פשוטה בהרבה ממה שחושבים", טוענת פרסאנז'. "אני לא מעודדת הרבה קניות יקרות, ההיפך מזה: אני חושבת שהאמנות של הפאריסאית הטיפוסית היא לדעת לבחור דברים זולים ולערבב אותם, להבליט את הפריט היקר אפילו אם הוא קצת מרופט. אני לבושה תמיד בצבעים אחידים, שחור, בז' לבן וכחול צי, שאותו אני אוהבת במיוחד כי הוא מבטיח תמיד מראה רענן. אגב, איב סן לורן היה הגאון שביטל את האיסור על הצירוף בין שחור לכחול צי והפך אותו לשיא ההידור. זוהי רק דוגמה אחת של שבירת קודים פאריסאית.

"מלתחת הבייסיק", היא מפרטת, "צריכה להיות מורכבת מג'ינס כחול, לבן ושחור, ז'קט גברי בעל שרוולים מקופלים ברישול, חולצה לבנה גזורה טוב, סוודר קשמיר משובח בצבע כחול צי, מעיל גשם קלאסי וז'קט עור בגזרת בלוזון. אני מתעבת חיקויים של מותגים, עדיף סל קש עם שמלת ערב מאשר חיקוי של תיק לואי ויטון. ובכלל, פאריסאית אמיתית אינה מפגינה את התיק היקר האחרון. רשימות ההמתנה לתיקים מסוימים - איזה טעם רע! תיק בעל ערך - אולי, אבל בתנאי שהוא קצת מרופט, שאינו זועק ?אני יקר!' אני מעודדת הסרת קשקושים ותכשיטים, אני נוטה להוריד ולא להוסיף. אם את עונדת מחרוזת גדולה ואינך רוצה להיראות כמו עץ חג המולד - וותרי על עגילים. אין כמו פשטות. וגם: במקום טונה של איפור תדאגי לשיניים לבנות".

והיא ממשיכה ושוטחת את משנתה: "שגרתי ולא שגרתי, שמלת ערב עם סנדלים שטוחים, חצאית עיפרון ונעלי בלרינה, שרשרת פנינים עם חולצת ג'ינס, מכנסיים בגזרה גברית עם חולצת טי רכה ונעלי עקב. הפאריסאית האמיתית היא סקרנית, היא אוהבת לגלות מעצבים חדשים, כתובות מעניינות, להתעדכן בטרנדים החדשים אך לא להעתיק אותם. לפעמים רמז קטן לכך שאת מעודכנת מספיק בהחלט. תיק עור מנומר כן, אבל לעולם לא הדפס נמר מכף רגל עד ראש".

לאחר מות בן-זוגה, כדי להינתק מהזיכרונות, כדבריה, היא עזבה את דירתה הישנה, שבה אספה במשך השנים חפצים יקרי ערך, ועברה לדירה של 70 מטרים רבועים באותה שכונה שבגדה השמאלית של הסן. את הדירה החדשה ריהטה במינימליזם, שאותו היא מתארת בפרק המוקדש לעיצוב פנים שבספר. "אין דבר מדכא יותר מרהיטים שמזדקנים יחד אתך", היא אומרת. "לעתים ציור ילדים ממוסגר טוב או צעצוע ישן בקופסת פרספקס המוצגים באמצע הסלון יכולים להיראות איכותיים ואותנטיים יותר מאשר יצירת אמנות לא מוצלחת. גם בריהוט כדאי לערבב סגנונות; מה רע בספה של איקאה ליד שידה שגילית תוך כדי שוטטות בשוק הפשפשים, צבועה מחדש?"



אינס דה לה פרסאנז'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו