בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההדחה המאכזבת, הישראלי המבטיח

על הגיבוש המתמשך של רשימת הפינאליסטים בתחרות וההדחה המפתיעה של הפסנתרן הרוסי, אנקדוטה על השיפוט של רובינשטיין וטיפים מפי השופט דימיטרי בשקירוב

תגובות

שישה פסנתרנים מקרב ה-16 שעלו לשלב השני הופיעו לפני השופטים שלשום, אתמול היו אמורים להופיע עוד שישה, והיום בצהריים ינגנו עוד ארבעה ואחר כך ייבחרו ששת הפינאליסטים.

מזווית ישראלית, סיכוייו של הישראלי בוריס גילטבורג נראים טובים במידה ניכרת בהשוואה לסיכוייה של המתחרה הישראלית ברניקה גליקסמן. גילטבורג הרשים שלשום בנגינה בוטחת ומלוטשת, אף כי לאו דווקא מסעירה.

אשר לפסנתרן מסקרן אחר, מרואן בן עבדאללה (מרוקאי-הונגרי) - מקצוענית פסנתר מוסמכת ששוחחתי אתה התאכזבה מאוד מהופעתו בשלב השני. "נראה שבן עבדאללה אינו אמן שמסוגל לשמור בעקביות על רמה גבוהה, ובקטעי ?מירואר' של ראוול היה אפשר כמעט לחשוב שהוא לא מכיר מספיק את התווים", אמרה.

הפתעה גדולה בסיום השלב הראשון של התחרות נגרמה מאי-הכללתו של הפסנתרן הרוסי המצוין יבגני ברכמן בין העולים לשלב השני. כל מי שנכח באולם היה יכול להצביע בקלות על מועמדים נחותים מברכמן, שנבחרו להמשיך. הסבר סביר לכישלונו: השופטים אינם נוטים להתלהב ממתחרים "קשישים" (ברכמן נושק ל-32), ונוכח שיטפון הפסנתרנים מהמזרח הרחוק, עולם הפסנתר של ימינו בכלל ומארגני קונצרטים בפרט מחפשים דם צעיר יותר, גילויים, סנסציות.

כשרובינשטיין במצוקה

בעת ההמתנה לתוצאות השלב הראשון, נערך באולם של מוזיאון תל אביב רב-שיח מהיר, בהשתתפות נכבדים שהכירו את ארתור רובינשטיין, ובראשם בת זוגו הרשמית בחמש שנותיו האחרונות, ליידי אנאבל ויידנפלד. העיתונאי ריצ'רד שניידר, מנהל השלוחה בישראל של תחנת השידור הגרמנית ARD (שבסיסה במינכן), היה אמור להנחות את השיחה, אך הודיע שחשוב לו יותר להיות בעת הזאת במג'דל שמס. במקומו הנחתה שירה גרא ברוב חן.

ברב-שיח הוזכר בין השאר כי רובינשטיין אמר בגלוי שהוא מתעב תחרויות פסנתר (התחרות היחידה שהשתתף בה היתה בפטרבורג ב-1910, והוא עשה זאת כמחאה על האיסור שחל על יהודים לשהות בעיר מעבר לזמן מוקצב). אך למרבה המזל הצליח היוזם והמייסד של התחרות הישראלית, יעקב ביסטריצקי, לשכנע את האמן הקשיש להעניק את שמו לתחרות החדשה.

בשתי תחרויות רובינשטיין הראשונות נמנה רובינשטיין עצמו עם השופטים. מיכל זמורה-כהן - שהיתה יו"ר חבר השופטים בארבע התחרויות הראשונות - הזכירה תקרית בעייתית שהתרחשה בסיום התחרות השנייה, ב-1977. לאחר שחוות הדעת של השופטים סוכמו, התברר שהפסנתרן הגרמני גרהרד אופיץ הוא המנצח והשופטים פרשו לחדריהם (במלון בתל אביב).

זמורה-כהן: "כבר ישנתי כשהטלפון צילצל - רובינשטיין היה על הקו וביקש שארד אליו ללובי. ?מה עושים?' שאל, ונראה אומלל. איך הוא יוכל להסכים שתחרות הנושאת את שמו תבחר זוכה גרמני, אף כי הפרס בהחלט מגיע לו. רובינשטיין בעצם רצה לשנות את התוצאות, ולקח לי שעות לשכנע אותו שזה בלתי אפשרי. מה עשיתי? הקשבתי לו, איפשרתי לו לפרוק את רגשותיו במשך שעה לפחות. לבסוף הוא השתכנע שהפרס יוענק למי שזכה בו בדין, לפי הכללים".

עוד הזכירה זמורה-כהן כי בתחרות הראשונה רובינשטיין התאכזב מאוד כאשר פסנתרנית פולנייה שהעריך, ינינה פיאלקובסקה, לא זכתה בפרס הראשון. "רובינשטיין קרא לשופטים, אמר: ?התחרות היא על שמי, הפנים המכוערות שלי ניבטות מכל פוסטר', והודיע שהוא תורם סכום בשיעור הפרס השני הרשמי, שיוענק לפיאלקובסקה כפרס אישי ממנו - מחוץ לתחרות".

בשקירוב: כך הגוף מנגן

מטבע תפקידם, שפת הגוף של שופטי תחרות רובינשטיין קפואה כשהם מאזינים למתחרים. אין הם מסגירים תגובות באמצעות הבעות פנים, הנעות ראש לחיוב או שלילה או החלפת דברים קצרה עם שופט שכן. כל שהם עושים הוא להקשיב ולציין לעצמם בכתב את חוות דעתם. יוצא מעט מכלל זה דמיטרי בשקירוב, מן הוותיקים שבשופטים - אמן עטור מדליות שהקריירה הפסנתרנית שלו עצמו החלה ב-1955 וכיום הוא מחזיק במשרות הוראות נחשבות מספרד עד סין.

קל לראות כי דרכו הסוערת האופיינית של בשקירוב בכיתות האמן שהוא מדריך מוצאת קורטוב ביטוי גם כאן. בשקירוב (אביה של הפסנתרנית הלנה בשקירובה-בארנבוים) "נתפס" מדי פעם, במהלך התחרות, במחוות שיכולות להתפרש כמשמעותיות: לעתים הוא מלווה את הנגינה בתנועות יד קצביות ומדגישות, לפעמים מניע ראש.

בשיחת אגב חפוזה לאחר אחד המקצים אמר בשקירוב כי הרמה המופגנת בתחרות גבוהה, אך ניכרת בה גם מגמה (כלל-עולמית, הוא מדגיש) של "יותר טכניקה ופחות מוסיקה". בשקירוב מציין שסגולתו הראשונה של פסנתרן-אמן היא "ראש", אחריה "אוזניים", "לב" ו"אצבעות" - בסדר הזה. כיום יש פסנתרנים רבים מאוד שהכל מתחיל ונגמר אצלם באצבעות, הוא אומר.

אולי המתכונת של התחרות מציבה קשיים גדולים מדי, כשהיא מחייבת את המתחרים לבצע גם יצירות מסגנון או תקופה הזרים לנטייתם ולרוחם? בשקירוב משיב כי פסנתרן מקצועי, ובוודאי בעל יומרה להצטיין בתחרות בינלאומית, אינו צריך לטפח התמחות במלחין אחד או ביצירות מתקופה אחת, גם אם אלה נתפשים אצלו כמבטאים את אישיותו. לדבריו, "כשפסנתרן מנגן יצירה של מלחין מסוים, הוא דומה לשחקן תיאטרון המגלם תפקיד. הוא מדבר מפיו של המלחין. והרי לא יעלה על הדעת ששחקן מקצועי יסרב לשחק את יאגו ב'אותלו' מפני שזו דמות של נבל וקשה לו להזדהות אתה".

איך הוא מתייחס לביצוע יצירות מתקופת הבארוק ומהתקופה הקלאסית (באך, היידן, מוצרט), תוך נקיטת אמצעי הבעה מובהקים של הפסנתרנות הרומנטית, כגון שימוש בפדאל? בשקירוב: "הכל עניין של מידה. נגינה עם פדאל של יצירות רומנטיות אינה דומה לנגינה עם פדאל של יצירות קלאסיות".

האם נכון לשלב קרשנדי ודקרשנדי בולטים (הגברות והחלשות מודרגות של העוצמה) בסונטה של היידן? "בהחלט מותר, הרי זה גלום במוסיקה עצמה", הוא אומר. "היידן לא ציין בתווים הוראות כאלה פשוט מפני שסמך על המנגנים, הוא היה בטוח שהם יבינו בעצמם מה לעשות מתי. הוספת הוראות ביצוע מדוקדקות, כמעט לכל תו, היא נוהג מאוחר יותר".



המתחרה המרוקאי-הונגרי מרואן בן עבדאללה


הישראלי בוריס גילטבורג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו