בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרוץ עם בובה: יומן מסע של רוקנרול

בדרכים עם להקת "רוצי בובה", אחד מהרכבי הרוקנרול הכי מלהיבים שפועלים היום בישראל, בין ברים שוממים, אסמים שהוסבו למועדוני הופעות, חברי קיבוץ שמתלוננים על הרעש וניצחון אחד קטן, כנגד כל הסיכויים, בפאב חצי ריק בקצה העולם

תגובות

זה היה בסך הכל היום השני של סיבוב ההופעות המפרך הזה - שמונה הופעות בשמונה ימים, מקיבוץ צאלים בדרום ועד קיבוץ דן בצפון - וההרגשה בוואן של להקת "רוצי בובה" היתה שכל מה שיכול להשתבש אכן משתבש. יום קודם לכן, במוצאי שבת האחרונה, ההופעה של הלהקה הצעירה והמצוינת הזאת בקיבוץ ניר עם שבנגב המערבי הופסקה אחרי חצי שעה על ידי המשטרה. אחד מתושבי הקיבוץ התלונן על הרעש המוגזם שבקע מהפאב המקומי, הגרין פאב, וכשהשוטרים הגיעו למקום הם גילו שהוא צודק. המתופף של "רוצי בובה", אורי רנרט, הוא מתופף רוצח בן 19 שנשמע כמו שלושה מתופפים שאוהבים לנגן מאוד חזק. שני חבריו ללהקה, הגיטריסט רודי ברזין והבסיסט עומר שיזף, אוהבים גם הם לעשות הרבה רעש. השוטרים לא היו צריכים להתלבט הרבה לפני שהם החליטו להוריד את השאלטר על ההופעה.

לא נורא. "רוצי בובה" מנגנת שירי רוקנרול מהירים וקצרים והופעה שלה נמשכת ממילא לא יותר משלושת-רבעי שעה, כך שהתקרית עם המשטרה רק הוסיפה נופך של הרפתקה להופעה שפתחה את הסיבוב הארצי של הלהקה. לעומת זאת, מה שקרה עם ההופעה שהיתה אמורה להתקיים למחרת, ביום ראשון, היה מעציב. "רוצי בובה" היתה אמורה לקיים את ההופעה הזאת בערד, מול חיילים. אלא שבשבת היתה תאונת דרכים קטלנית ליד העיר, ושני חיילים שככל הנראה היו אמורים להיות בהופעה של הלהקה נהרגו. חמישה אחרים נפצעו. ההופעה בוטלה כמובן.

מה עושים? כל ההיגיון של סיבוב ההופעות הזה - שמשיק את אלבום הבכורה של "רוצי בובה", "AgaAgaBoo", ויסתיים מחר בהופעה חגיגית במועדון האוזן בר בתל אביב (היום בצהריים הלהקה תופיע באוגנדה שבירושלים) - מבוסס על כך ש"רוצי בובה" תופיע כל יום, בלי הפסקות. יום בלי הופעה היה עלול להוציא את הרוח ממפרשי המיזם הנדיר והמרענן הזה - סיבוב הופעות מרוכז של להקת אינדי תל אביבית בכל רחבי הארץ. המנהל של "רוצי בובה", בן ריפתין, החל להתקשר לכל בר ומועדון אפשריים באזור הדרום, עד שלבסוף, ביום ראשון בצהריים, נמצא בר שהסכים לתת ללהקה להופיע באותו יום - הסטיגמה בר באשקלון. לאנשי הבר לא היה מושג מי זאת "רוצי בובה" ואיזו מוסיקה היא מנגנת. לאנשי הלהקה לא היה מושג איך נראה הבר ומיהו הקהל שפוקד אותו.

זה נשמע כמו מתכון לכישלון, אבל מכיוון שעצם קיומה של ההופעה היה ניצחון, ל"רוצי בובה" לא היה אכפת. רק תנו לנו במה לנגן, כל השאר יהיה בונוס - זה היה הלך הרוח כשהוואן של "רוצי בובה" נכנס לאשקלון בשמונה בערב ורנרט המתופף, מחזיק תיק האירוניה בלהקה, אמר לחבריו "תחליפו שיר באייפוד, שימו משהו שמתאים לאשקלון". הפור נפל על "סיגל" של אריס סאן, שהחליף את אחד משירי הגאראז' האמריקאיים שמתנגנים בדרך כלל בוואן של "רוצי בובה".

כשהוואן התקרב לחוף דלילה, שם נמצא הסטיגמה בר, רנרט אמר: "אני מקווה שהקהל במקום הזה אוהב אסקימו לימון". מאחר ש"רוצי בובה" מנגנת רוקנרול באווירת פיפטיז-סיקסטיז, רנרט בעצם התכוון לומר שהוא מקווה שלבר יגיע קהל מבוגר שאוהב את אלוויס וצ'אק ברי, קהל שבדרך כלל קם ורוקד כשהוא נתקל במוסיקה של "רוצי בובה", חרף הטוויסט הפאנקיסטי המרעיש שלה.

אבל חוף דלילה היה שומם לחלוטין ביום ראשון בערב, והאנשים המעטים שבאו לסטיגמה בר, שהתגלה כפיק-אפ בר שמיועד לקהל צעיר, היו בני 20 ומשהו שלא כל כך הבינו מאיזה כוכב לכת "רוצי בובה" נפלה עליהם. במקרה הטוב הם התייחסו לשלושת המוסיקאים מתל אביב כאטרקציה משעשעת. במקרה הרע הם ספרו את הדקות עד שההופעה תסתיים והדי-ג'יי יחזור להשמיע להיטי אר-אנ'-בי או את "תני לי לחבק אותך" של אבי מסיקה. אף אחד מיושבי הבר לא קם ורקד. בקושי תופפו עם הידיים.

באמצע ההופעה בעל המועדון שלח לריפתין, המנהל של "רוצי בובה", מסרון שבו נכתב "שינגנו משהו רגוע". אחרי חצי שעה של הופעה "רוצי בובה" ירדה מהבמה, לא לפני ששיזף הבסיסט הכריז שהלהקה תמכור דיסקים ב-30 שקל ושמי שיקנה יקבל גם חולצה של הלהקה. באופן מפתיע אחת הבחורות שישבו על הבר התקרבה אל השולחן של הדיסקים והחולצות. "אני רוצה דיסק", היא אמרה לרנרט. "סבבה, 30 שקל", הוא השיב. "אבל חבר שלך אמר שזה עולה שלוש שקל", אמרה הבחורה. "לא, 30", ענה המתופף בפרצוף משתומם. "אה, אז לא. אתם טובים אבל זה לא הסגנון שלי", אמרה הבחורה ומיהרה לברוח אל הבר.

לא שותים בתפקיד

אם היתה סיבה כלשהי להתאכזב מההופעה בסטיגמה בר, זאת היתה התקווה הרומנטית שהקצב, השמחה והישירות שקורנים מהמוסיקה של "רוצי בובה" - איכויות שאינן שכיחות אצל להקות אינדי ישראליות, שנוטות להעדיף את צורת הביטוי המעורפלת - יצליחו לקנות את הקהל האשקלוני, אף שהוא אינו נמנה עם הקהל הטבעי של הלהקה. התקווה הזאת, שריחפה כמעין פנטסיה מעל סיבוב ההופעות כולו, נכזבה ביומו השני של הסיבוב.

אבל עוד לפני שהיה זמן להרהר בשאלה אם יש סיבה להתאכזב ממה שקרה בסטיגמה בר, התגובה של חברי "רוצי בובה" להתרחשות סיפקה זריקת עידוד. הם לקחו את הבאסה בסבבה. רנרט היה מבסוט מהאנשים בבר וטען שהם פי שישה יותר נחמדים מהאנשים שעובדים בברים בתל אביב. שיזף אמר שהוא מרוצה מכך שהקהל מחא כפיים, גם אם הוא לא קם לרקוד. ושלושת המוסיקאים והמנהל שלהם חשבו שההופעה עצמה, אם מתעלמים מקבלת הפנים הצוננת, היתה טובה, מה שקשה להגיד על הפיצה שהם קיבלו בסוף הערב.

באחת בלילה שלושת המוסיקאים ומנהל הלהקה עלו לוואן והתחילו לנסוע לכיוון היעד הבא של סיבוב ההופעות - קיבוץ צאלים. השעה המאוחרת והכבישים הדרומיים הפתוחים הזמינו מוסיקת רקע שקטה ומהורהרת, אבל חברי "רוצי בובה" הם אנשים צעירים מאוד שמסוגלים לשמוע את הגאראז'-פאנק האהוב שלהם בכל שעות היממה, ובעיקר אחרי הופעה שלא עלתה יפה. בשתיים בלילה, באזור אופקים, כשלהקת הגאראז' האגדית "המאמיז" ניסרה את חלל הוואן ("אנחנו עפים על המוסיקה הזאת", הסביר הגיטריסט ברזין), ההופעה בסטיגמה בר נשכחה כלא היתה, למעט המשפט "אבל חבר שלך אמר שזה עולה שלוש שקל" שנכנס לצמרת מצעד הצחוקים של הלהקה.

בשתיים וחצי בלילה הוואן הגיע לצאלים, וכשחברי "רוצי בובה" נכנסו לפאב המקומי, שבו יופיעו למחרת, היה להם מבט מזוגג מאושר בעיניים. "זה המקום הכי מגניב בעולם", אמר רנרט, ואפשר היה להבין אותו. פאב הבאר - אסם שהוסב לפאב ושמר על צביון הבוקרים שלו - הוא באמת מקום נפלא להופעות. אחרי הסטיגמה בר, זאת נראתה כמו תחילתה של חוויה מתקנת. אם ריפתין לא היה עוצר אותם, חברי "רוצי בובה" היו פורקים את כלי הנגינה מהוואן ומנגנים עד הבוקר. לא פלא שהחדר הקטנטן עם המזרונים המלוכלכים על הרצפה, שבו ישנו במה שנותר מהלילה, נראה להם כמו אירוח מלכותי.

למחרת, לפני הצהריים, הלהקה נסעה לראיון בקול הנגב, רדיו סטודנטים שממוקם במכללת ספיר ליד שדרות. ארוחת הבוקר התבססה בצורה בלעדית על כמות בלתי מוגבלת של בקבוקי בירה מכבי. מכבי היא הספונסרית של סיבוב ההופעות, והיא ציידה את הוואן בלא פחות מ-240 בקבוקים. ל"רוצי בובה" יש חוק: לא שותים לפני הופעה. הוא חוקק אחרי תקרית לא נעימה בין שיזף לברזין השתוי באחת ההופעות. אבל בשעות הצהריים רצוי לשתות, בעיקר על בטן ריקה, ובדרך מצאלים למכללת ספיר שיזף שתה שלושה בקבוקי מכבי, דבר שהתנקם כעבור חצי שעה בשדרנית קול הנגב שניסתה לקיים עם הלהקה ראיון סטנדרטי.

גם אם שיזף היה פיכח לחלוטין, נראה שראיון סטנדרטי לא היה אופציה. חברי "רוצי בובה" מאוד רציניים בנוגע לעמדה שלהם שאסור להם לקחת את עצמם ברצינות. בכל פעם שהשדרנית ניסתה לשאול שאלה ששואלים בדרך כלל להקות צעירות, הכדור ניתז אליה בחזרה. כשרנרט שאל אותה בשידור אם היא תרצה לישון עם הלהקה בלילה אחרי ההופעה בצאלים, היא הפסיקה לנסות. כשהוא אמר לישון, אגב, הוא התכוון ללישון. מפלס הרוקנרול של "רוצי בובה" גבוה מאוד, אבל מפלס הסקס והסמים אפסי. הדברים היחידים שגולגלו ב-48 השעות שביליתי עם הלהקה היו סיגריות תמימות.

ברזין (בן 23) ושיזף (המבוגר האחראי בחבורה, בן 28) התחילו לנגן ביחד לפני כחמש שנים ולפני שלוש שנים התחילו להופיע, יחד עם גיטריסט (ברזין היה אז המתופף), תחת השם "רוצי בובה". בהתחלה הם ניגנו רק קאוורים לשירי רוקנרול ורוקבילי נושנים. "לא שמענו שום דבר חוץ מרוקבילי במשך כמה שנים", אומר ברזין, וכשהם נשאלים מדוע המוסיקה הזאת מושכת אותם כל כך, שיזף אומר: "יש שיר של אדי קוקרן (אחד מחלוצי הרוקנרול, שמת ב-1960 בגיל 22, ב"ש) שמשולב בו נאום תוכחה של מטיף שמסביר למה רוקנרול זאת המוסיקה של השטן. הוא אומר "it's the beat, the beat, the beat", וזה מה שאנחנו כל כך אוהבים. זה הדבר הכי פרימיטיבי, אבל אתה מרגיש את הבן אדם שעושה את זה, את הידיים שלו".

לפני כשנתיים החבר השלישי ב"רוצי בובה" נסע ללמוד קרקס בחו"ל, ושיזף וברזין (שניצל את הזדמנות כדי לעבור מהתופים לגיטרה) מצאו את רנרט, שהיה אז בן 17. מהנקודה הזאת הדברים התחילו לקרות מהר: הצליל של "רוצי בובה" השתנה מעט ונוסף יסוד של פאנק לתוך הרוקבילי; ריפתין הצטרף כמנהל הלהקה; הגיטריסט רם אוריון שמע את הלהקה, התלהב ממנה והסכים להפיק את אלבום הבכורה שלה; וההופעה של הלהקה בפסטיבל אינדינגב האחרון היתה הצלחה גדולה.

את הרעיון הלא שגרתי של סיבוב הופעות מרוכז מאוד ברחבי הארץ ריפתין הגה כבר לפני כשנה, ובחודשים האחרונים, אחרי שמכבי נרתמה לעניין והציעה לממן את הסיבוב, הוא נהפך למציאות. ריפתין אומר שהיה קשה לשכנע את בעלי הברים בדרום ובצפון לתת במה ללהקת אינדי לא מוכרת, בעיקר בימי חול שבהם אין בדרך כלל הופעות באזורים האלה, אבל בסופו של דבר, אחרי שהובטח לבעלי הברים שהסיבוב יזכה ליחסי ציבור, נקבעו שמונה הופעות בשמונה ימים רצופים.

יחסי ציבור הם כמובן אחת המטרות של "רוצי בובה" בסיבוב הזה. מטרה אחרת, אומר ריפתין, היא שחברי הלהקה יבדקו בתנאים מלחיצים יחסית את המחויבות שלהם לחיי להקה וגם את חוזק הקשר ביניהם. כששיזף שומע את זה הוא מסתובב מהמושב הקדמי של הוואן ואומר שהוא מרגיש שהשלב של בדיקת המחויבות והרצינות כבר מאחוריהם, ורנרט טוען שאחד הדברים שמשמרים את ההתלהבות והרצינות של הלהקה הוא שאנשים לא מפסיקים להיות מופתעים ממנה. "זה הדבר הכי מדהים בעיני", הוא אומר, "חוץ מזה שזה פאן ורוקנרול וכל הזיוני שכל האלה. כל הופעה אתה רואה אנשים שבאמת מופתעים ממה שהם שומעים. אני לא בטוח שאני יודע ממה הם מופתעים. או מזה שזה כל כך רקיד, או מזה שאנחנו יודעים לנגן, או מזה שזה רועש אבל לא בצורה כבדה, או מזה שאנחנו להקה ישראלית שלא שרה 'אוי, אני בלבנון, ירו לי בתחת'".

צריכים את הריקוד

ביום שני לפנות ערב, כשהלהקה עושה באלאנס בפאב בצאלים, יש תחושה שההופעה הלילה באמת תהיה חוויה מתקנת אחרי הסטיגמה בר באשקלון. יש אמנם מתיחות קלה בין רנרט לברזין על רקע ליקויים בפעילות של מגבר הגיטרה, אבל "רוצי בובה" נשמעים נהדר בסאונד-צ'ק, ומנהל הפאב מספר שהוא שלח 800 מסרונים לקהל הקבוע של המקום, ואפילו "מלך הגאראז' של באר שבע", הכינוי של חברי "רוצי בובה" לחובב רוקנרול צעיר מבאר שבע שנראה כמו הגרסה הבלונדינית של ניצן חורש מלהקת "אלקטרה", הבטיח שהוא יבוא לצאלים.

אבל בעשר וחצי בערב, כשחברי הלהקה נכנסים לפאב, האופטימיות מתחלפת בתוגה קלה. הפאב ריק למדי. בשולחן שליד הבמה יושבת קבוצה של חיילי מילואים שצופים במשחק של מכבי חיפה. לידם יושבות בחורות שחוגגות יום הולדת לאחת מהן, והן לא נראות כמו מעריצות של "המאמיז". המשחק מסתיים וכמה אנשים עוזבים. מהרמקולים בוקע "She's Fresh" של "קול אנד דה גאנג", לא בדיוק הפסקול המתאים להופעה של "רוצי בובה". ואין זכר למלך הגאראז' של באר שבע. כשאחת הבחורות משולחן יום ההולדת ניגשת לרנרט, שואלת אותו אם הם מנגנים קאוורים ונראית מאוכזבת מאוד כשהוא עונה שכמעט לא, הוא מסנן: "זה הולך להיות קשה. טוב, לפחות אנחנו להקה טובה".

ב-11 הם עולים על הבמה, מרימים את הכלים, אבל מנהל הפאב מבקש מהם לחכות עוד רבע שעה, אולי הווייב ישתפר מעט. הם יוצאים לסיבוב בחוץ, ובגן המשחקים של הקיבוץ הם פוגשים כמה צעירים מהגרעין המקומי. הצעירים האלה כבר שתו כמה כוסיות ערק, וכשחברי "רוצי בובה" מציעים להם לבוא להופעה הם מסכימים בשמחה. עוד חמש דקות יתגלה שזאת התפתחות קריטית בעלילה של הערב.

ב-11 וחצי, כש"רוצי בובה" עולה לבמה בפעם השנייה, הפאב עדיין ריק למדי, אבל אפשר להרגיש שמשהו טוב עומד לקרות. כמה שניות לפני שהשיר הראשון מתחיל נכנס לפאב לא אחר מאשר מלך הגאראז' של באר שבע, ויחד אתו בחור ארוך שיער שידוע כפוקהונטס. וכמה שניות אחרי שהמוסיקה מתחילה פורצים לרחבה שלפני הבמה ארבעה בחורים מהגרעין ומתחילים לרקוד בעוז.

"רוצי בובה" צריכים את הריקוד הזה, הם לא יכולים לעבוד כשאף אחד לא זז מולם, ומעודדים מהתנועה מולם הם מנגנים הרבה יותר טוב מאתמול. הבחורה שהתאכזבה לשמוע שלא יהיו קאוורים מחייכת מאוזן לאוזן. המילואימניקים דופקים על השולחן באיפוק אך בהנאה מופגנת. כנגד כל הסיכויים, בפאב חצי ריק בקצה העולם, "רוצי בובה" מראים שהם אחת מלהקות הרוקנרול הכי מלהיבות שפועלות כאן כרגע.

ההופעה מסתיימת בתמונה ההזויה הזאת: הברמן השרירי של הפאב עומד במרכז הבמה ושר שירים של זהר ארגוב. "רוצי בובה", שלא באמת יודעת לנגן מזרחית, מנסה ללוות אותו. מוסיקלית זה נורא, אבל מכל בחינה אחרת זה מקסים. אחר כך ריפתין פותח את שולחן הדיסקים והחולצות. אחד מצעירי הגרעין המשתוללים ממהר אליו. בהמשך הלילה הבחור הזה ייקח את רנרט לשיחה, יסביר לו שהוא מנגן צפוף מדי ואף יטעים בידענות טרחנית "אתה יודע שמיילס דייוויס אמר שהסוד שלו הוא ההפסקות בין הצלילים?", אבל עכשיו הוא קונה את הדיסק של "רוצי בובה", מקבל חולצה של הלהקה ולובש אותה, לא לפני שהוא מוריד את החולצה שהוא לובש, זו שכתוב עליה "פינק פלויד". *



חברי ''רוצי בובה'' חורשים את הארץ. רק תנו לנו במה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו