בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיכל רובנר כבשה את הלובר

רובנר, כנראה האמנית הישראלית הנודעת והמצליחה ביותר בעולם כיום, הציבה השבוע בלב הממסד האמנותי הבינלאומי, מוזיאון הלובר בפאריס, יצירות מונומנטליות העשויות בין השאר משרידי בתים ערביים שנהרסו בארץ. בראיון היא מספרת על הסדקים הפוליטיים והאישיים היוצרים את אמנותה

תגובות

הפסקת צהריים. עשרה פועלי בניין יושבים על ספסלי אבן, שמש אביב רכה זורחת. קופסאות שימורים של סרדינים, טונה, תירס ואננס עוברות ביניהם, בעוד מערבלי הבטון הספורים עומדים ללא נוע לכמה רגעים. לצד עשרות ארגזים שבהם מסודרות אבני בזלת ואבנים חברוניות מסותתות וממוספרות עומדים שקים של מלט, חצץ לבן וטוף גרוס מרמת הגולן. קרוב ל-150 טונות של חומרי בניין אלו הובאו לכאן לפני כחודש, חלקם מניו יורק, רובם המכריע מישראל.

עוברים ושבים מתקרבים ונצמדים בתמיהה לגדר המתכת הארעית שהוקמה סביב אתר הבנייה הזה. אפשר לשמוע את דיבוריהם של הפועלים בערבית ובעברית. שלטים צהובים קטנים מסבירים: "עבודת אמנות בהקמה". כך נראה בתחילת השבוע חלקה הצפון-מערבי של רחבת נפוליאון, ליבתו של ארמון הלובר, שהיא רחבת הכניסה הראשית למוזיאון.

במרחק של עשר דקות הליכה, במלון שבו היא מתאכסנת, עסוקה מיכל רובנר בעריכתן הסופית של כמה עבודות וידיאו. בקרוב תבוא לרחבה, לעזור ולבנות ולשוחח עם צוות הפועלים.

זה חודשים ארוכים היא ישנה כשעתיים בלילה. "לא עשיתי הפסקה כבר כל כך הרבה זמן, לא שישי, לא שבת, לא בליל הסדר", מספרת האמנית, בת 53. לפאריס באה לפני חודש, יחד עם צוותה המתוגבר המונה 30 בני אדם; ביניהם, 16 הפועלים. אחרי ההכנות הממושכות והלחץ הרב, הגיע שלשום השיא: רובנר נדרשה לאסוף את שארית כוחותיה, לעטות שמלת חג ולקבל את אלפי האורחים שהגיעו לפתיחת תערוכתה.

התערוכה, "היסטוריות" שמה, יוצרת תקדים מכמה וכמה בחינות. בפעם הראשונה הותרה הצבתן של יצירות אמנות ברחבת נפוליאון. בנוסף לכך, לראשונה מוקרנות עבודות וידיאו על גבי יסודותיו המקוריים של ארמון הלובר, במרתפיו החשוכים. גם היקפה של התערוכה, נוכחותה ועלויותיה הכספיות גדולים מאלה של כל תערוכת אמנות עכשווית שהוצגה במקום לפני כן.

הלובר הוא אמנם אחד המוזיאונים הנודעים והמתוירים בעולם, אך ניסיונו להציג אמנות עכשווית הסתכמו עד עתה בהצבה של עבודות אמנות כאלה בין יצירות המופת של המוזיאון, באופן שלא עורר הערכה רבה. דוגמה לכך היא תערוכתו של הפסל האיטלקי טוני קרייג שמתקיימת כעת במקום ובה מוצבים ברחבת הפיסול הרומי פסלי מתכת שחורים בעלי מראה מהוקצע ונוצץ.

תערוכתה של רובנר, בניגוד לכך, מונומנטלית ומתפרשת על פני שלושה אגפים במוזיאון. היא עשויה מראש כתערוכה המותאמת לאתר שבו היא מוצגת (site-specific). נוסף על שני מבני אבן, "מקום II" ו"מקום IV", המוצבים ברחבת נפוליאון, נכללות בה שתי עבודות וידיאו גדולות שמוקרנות על קירות האבן של הארמון, האחת רוחבה 26 מטר וגובהה עולה על שלושה מטרים, האחרת באותו הגובה וברוחב של 15 מטר. מיצבי וידיאו נוספים של רובנר הוצבו באגף המזרח הקרוב ובמחלקת ימי הביניים של הלובר.

באחת מפאותיו של "מקום IV", שנוצר מאבני בזלת שהובאו מהגליל והגולן, סדק גדול ובולט. גם בעבודת הווידיאו הגדולה - "פרסקו זז", כהגדרתה של האמנית - מתוארת חצר הלובר כלאחר אסון. יצירתה של רובנר מעולם לא היתה עליזה במיוחד, אך נדמה כי בעבודה זו פרצו הזעם והעצב את קיר האבן. בשנה האחרונה נפרדה האמנית משני הוריה, שמתו בזה אחר זו והיו, לדבריה, חבריה הקרובים ביותר.

גם בקריירה של רובנר, אמנית עטורת פרסים והישגים (בהם תואר "אביר האמנויות והספרות היפה" מטעם ממשלת צרפת) שהציגה יותר מ-50 תערוכות יחיד, התערוכה בלובר היא גולת כותרת. לפני שתתחיל להזיז עוד הר, "היסטוריות" עוצרת אותה לרגע של חשבון נפש.

היא גדלה בשכונת רמת חן ברמת גן לאב שהיה קבלן ואיש עסקים ואם שעבדה כמטפלת לגיל הרך. את מערכת יחסיה עם הוריה היא מתארת כחריגה; היא גדלה בבית פתוח, לא היתה תלמידה טובה והוריה לא דחפו או אף כיוונו אותה לכיוון כלשהו. בנעוריה רקדה וחשבה שתמשיך בתחום זה; היא הרגישה שהוא שייך לה, "כמו אוטוריטה על חומר", כלשונה. ואולם בגלל שירותה הצבאי נקטע עיסוקה זה.

לאחר לימודי קולנוע, טלוויזיה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, למדה רובנר בבצלאל, בשנתה הראשונה של המחלקה לצילום. עוד בימיה כסטודנטית החלה להמציא דרכים חדשות לטיפול בצילום כמדיום חומרי: מעולם לא הסתפקה בתצלום באופן ישיר והיתה מעבדת את התשלילים.

במקביל ללימודיה ניהלה, יחד עם בן-זוגה לשעבר אריה המר, את בית הספר קמרה אובסקורה בתל אביב. באמצע שנות ה-80 התגרשה ונסעה לניו יורק, שם היתה אסיסטנטית של הצלם האמריקאי הנודע רוברט פרנק. מאז היא חולקת את זמנה בין ניו יורק לכפר שמואל, מושב סמוך לרמלה, שבו היא חיה לבדה בבית לבן וקטן השוכן בלבו של שטח גדול.

"אמא שלי אמרה, על השדה שלי והבית שלי, שבעיניה זו העבודה הכי חשובה והכי טובה שלי, מפני שאני כל הזמן במעגל עם הדבר הזה, כל פעם משנה אותו", היא אומרת. "אני קמה בבוקר, מסתכלת, רואה משהו שצריך להיות ככה או ככה. אני נורא אוהבת לחולל שינויים. זה מחייה אותי; כמו ציפור, שאם היא לא מזיזה את הכנפיים שלה היא צוללת".

בעת ביקור בביתה, טרם נסיעתה לפאריס, מתמידים ללכת אחריה שישה כלבים לבנים וגדולים, יחד עם שורת האסיסטנטים התמידית. השטח כולו מלא פרחי בר, שרובנר שותלת מתוך "תשוקה וערגה לפרחי בר שהיה אסור לקטוף כילדים". עם זאת, מפעם לפעם היא מחליטה פתאום לשנות את הנוף, עוקרת את הפרגים והחרציות ומפזרת במקומם אבנים גרוסות. כבגן אנגלי, נראית הקומפוזיציה הנופית טבעית ופראית, אך רובנר שולטת במרחב לחלוטין. "זה נורא יפה, איך שהטבע כל פעם נותן לך משהו אחר", היא אומרת. "ברגע שהפרחים מגיעים לשיא שלהם, והם עוד מעט מתחילים להיעלם, מתחילים כבר הפירות".

בעודה מדברת, כמה פועלים נושאים פלטת עץ שעליה פסיפס שיצרה לאחרונה, אחרים עסוקים בסיום בנייתו של "מקום IV", לפני שיפורק בזהירות ויישלח לפאריס. ההתרחשות הזאת מיטיבה לאפיין את עבודתה של רובנר: כשם שהיא קשורה לארץ, היא מנותקת מזירת האמנות המקומית.

"בניו יורק יש לי לופט כזה, די גדול, מאוד לבן, עם רצפת עץ שצבעתי בלבן, והכל מאוד ריק", היא מספרת. "בכל פעם שאני מגיעה לשם, הדבר הראשון שאני עושה זה מתחילה לסדר. כל פעם שאני מגיעה לשם מכינים לי פרחים ואני לא יודעת מה לעשות אתם, כי הם לא הפרחים הנכונים. ואני לא יודעת מה הפרחים הנכונים עד שאני לא מגיעה והולכת, עייפה, להביא איזה צמח מחנות פרחים, איזה משהו".

על העבודה על סדרת "מקום" היא מספרת: "היה יום שהייתי בסטודיו (בכפר שמואל) וכבר דיברנו על איך שהבונים הפלסטינים יגיעו, הם יצטרכו לעבור מירדן. ואז פתאום אני שומעת הליקופטר בשמים, ואמבולנס, וצופרים. אני מסתכלת על הכביש שעולה לירושלים, פתאום יש בו פקק תנועה שלם. ואז שמעתי שהיה פיגוע, והדבר הראשון שחשבתי היה - אוי לא, רק שלא, כי הכל כבר קצת החלים, רק שלא יתחיל עוד פעם. והמחשבה השנייה שלי היתה - איך נוכל לגמור את העבודה? מה, עכשיו יעשו לי סגר והפלסטינים לא יוכלו לבוא לעבוד? ואיך הם יוכלו לבוא לפאריס?"

ראשיתה של העבודה על הסדרה - המורכבת מאלפי אבנים שאספה משרידי בתים ערביים - בביקור שלה ברמת הגולן: "הלכתי לאסוף אבנים וראיתי את כל הבתים ההרוסים. בתור אחת שאוהבת בתים, ההם שבנו פעם - יפהפיים, עם קשתות - עוד בית הרוס ועוד מבטאים בעיני חוסר הערכה ליצירה של אדם אחר, אפילו אם הוא שייך לעם אחר שהמנהיג שלו כרגע מסומן כאויב שלך. זה פשוט הרס שכואב לראות אותו".

והיא מוסיפה: "כשכבר התחלתי לעבוד על התערוכה בפאריס התחילו כל מיני תזוזות בישראל ובעולם, מה שקרה במצרים ובלוב, או מה שקרה ביפאן. אני עומדת בתוך העולם הזה, שזז לכאן ולכאן, כל דבר כזה גרם לי להרחיב את הסדק, להגדיל אותו. בקיצור, החל בשבר הסורי-אפריקאי וכלה בשברון לב ודרך כל מיני דברים פוליטיים".

מארי לור ברנדק, אוצרת ראשית לאמנות עכשווית בלובר והאוצרת בפועל של "היסטוריות", אינה חוששת מהצגת התכנים הפוליטיים של רובנר במוזיאון. "יש לה אנרגיה שגורמת לאנשים לעבוד יחד, זה דבר שגיליתי עכשיו", היא אומרת. "אני חושבת שהתערוכה היא למעשה ארכיאולוגיה של ההווה, וזה מתבטא גם במיקום של העבודות. חלק נמצאות בפנים, משתלבות באגף לאמנות המזרח הקרוב וימי הביניים, ואלו שבחוץ בעצם עומדות על תקרה של חלל מוזיאלי, כך שהקשר הוא תלת ממדי".

הצבתם של שני המבנים המונומנטליים, "מקום II" (שהגיע מגלריית פייס ויילדסטין בניו יורק) ו"מקום IV" (שהגיע מישראל), היתה בעייתית בשל משקלם הרב; רחבת נפוליאון לא נועדה לשאת משקל כזה. הצורך באישורים אין-סופיים - החל במהנדסי הבטיחות של המוסד וכלה במשרד אדריכלי המונומנטים של הבירה הצרפתית - הביא לעיכוב של שבועיים עד שהותרה תחילת העבודה והבנייה.

טרם נסיעתה לפאריס אמרה רובנר כי לעת עתה אין תמיכה בהקמת שני מבני "מקום" - מבחינה כלכלית או הנדסית. בכל זאת, הוסיפה, "העבודה כבר יצרה אפקט חזק מאוד על מי שראה אותה, וזה קצת הזיז. בפעם הקודמת שהייתי בלובר אמרו לי שזה יהיה קשה מדי ויקר מדי, ואולי זה יהיה יותר מדי; אתה מכיר שאומרים, ?את לא צריכה לעשות כל כך הרבה', או ?כבר יש לך מספיק בתערוכה'. אבל התנגדתי לזה, הרגשתי מחאה פנימית לדבר הזה, אמרתי לעצמי ולהם, ?לא, אני כן עושה'. הזמנתי את כל הפועלים - ולא רק זה: הגדלתי את המספר שלהם - ובאותו יום גם הגדלתי את ?מקום IV', מחמישה לשבעה מטרים. כל זאת בעוד שסגור, פחות או יותר, שאף אחד לא עומד מאחורי העבודה הזאת".

העיכוב הגדול, מעבר לעלותו העצומה, גרם לרובנר וצוותה לחץ רב. "אמרתי לבונים, זה יהיה קשה עכשיו לעשות הכל מהר. הם אמרו, אנחנו אתך. הם פשוט הבינו פתאום מה אני עושה, מה החשיבות של ההצבה בלובר. כולנו עבדנו מסביב לשעון". בסופו של דבר הסכימה רובנר לוותר על שורה אחת של אבנים באחד המבנים.

השבוע, בפאריס, היא מהלכת במרץ ממקום למקום, מחפשת זוויות מעניינות וחדשות להסתכל על עבודתה. אחת כזו היא למשל המבט מאגף המזרח הקרוב של המוזיאון החוצה, לעבר הרחבה הגדולה.

לבדה בשדה הגדול

רובנר היא כיום כנראה האמנית הישראלית הנודעת והמצליחה בעולם. "מקום I", עבודתה הראשונה בסדרת "מקום", שהוצגה בניו יורק ואחר כך באנגליה, נמכרה במכירה פומבית פרטית של בית המכירות סותביס בלונדון. אף כי הנתונים חסויים, ההערכות הן שזוהי היצירה היקרה ביותר שנמכרה של אמן ישראלי, בחייו או לאחר מותו. הדפסי תצלומים של רובנר (מתוך סדרות של כמה עותקים) נמכרו בשנים האחרונות ב-50-60 אלף דולר.

ההכרה ברובנר כאמנית בינלאומית היתה הדרגתית. ראשיתה באמצע שנות ה-90, עשור שבו הציגה כמה תערוכות יחיד בגלריות בלונדון, שיקגו וערים נוספות. בתערוכה מרכזית בטייט בריטן ב-1997 הציגה עבודות וידיאו. הכרה זו עוד גברה בעשור החולף; ב-2002 הציגה במוזיאון ויטני וכעבור שנה ייצגה את ישראל בביאנלה בוונציה. מבקרי אמנות ציינו את תערוכתה בוונציה כביתן הבולט והראוי ביותר באותה השנה. גם רובנר זוכרת את התורים בכניסה ואת הפעמים ששמעה איטלקים קוראים לה, "פאוביליונה איזראלה, נומרו אונו!"

הם לא היו היחידים שהתפעלו: ב"לה מונד" כתב ז'אק מנדלבאום בספטמבר 2005 כי "תערוכתה של מיכל רובנר בז'ה דה פום מעוררת הרגשה נדירה: תחושה של תגלית. אמנית בינלאומית זו יצרה עבודות מוזרות ומקוריות, עדינות בגסותן וחורגות ממסלולה השגור של האמנות". ב"ניו יורק טיימס" כתב בנג'מין ג'נוקיו באוגוסט 2008: "המבט חסר הרחמים על הקיום האנושי הוא כחומר בידה של מיכל רובנר. תערוכתה בוונציה ב-2003 היתה הלהיט של הביאנלה. היא פילוסופית לא פחות מאשר אמנית".

העבודות המוצגות ב"היסטוריות" שונות מאוד מיצירתה של רובנר המוכרת לקהל הישראלי, כגון עבודות הווידיאו שיצרה המוקרנות בתוך צלחות פטרי מדעיות. התערוכה האחרונה שלה בארץ היתה במוזיאון תל אביב לאמנות ("שדות" ב-2006), שבה הוצגו כמה עבודות שגם היו חלק מתערוכתה בוונציה. את שתי התערוכות אצר הפרופ' מרדכי עומר, המנכ"ל והאוצר הראשי של מוזיאון תל אביב.

על עבודתה בארץ אומרת רובנר: "בשנה שעברה, נגיד, עשיתי משהו ל'צבע טרי', אבל זה גם היה מהמקום ש'אולי אני צריכה' לתקשר קצת עם מה שקורה כאן. אני לא טורחת באופן אקטיבי לתקשר, אני לא קוראת מגזינים של אמנות באופן סדיר או נפגשת עם אוצרים. יש משהו בחיים שלי שהוא נזירי, אפשר לקרוא לזה ככה. כמות הזמן שאני מקדישה למה שאנשים קוראים תענוגות החיים, כמו ישיבה בברים, במסעדות - אני כמעט לא עושה את הדברים האלה".

את המעבר שלה מהתמקדות בווידיאו ליצירה מונומנטלית כמו סדרת "מקום" היא מתארת כ"החלטה שלאחר לילה ללא שינה. המעבר ממצב הוויה או מחומר קיום מסוים - לקיום אפשרי אחר שהם היו יכולים להיות בו, נעשה עוד בצילום. אחר כך השתמשתי בווידיאו כדי להוציא ממנו צילומים, כי אהבתי את האיכות המשטחת הזאת. ואחרי כן נוצרו עבודות וידיאו. אבל אף פעם לא אהבתי את העניין הזה של להקרין בתוך מסך, תמיד הפריע לי שזה מוכתב מראש. אני עובדת עם אור, אבל אור זה לא בדיוק חומר, זה לא חומר שאפשר להחזיק אותו, לא בדיוק פיסי. מה שהיה לי חשוב זה לחבר אותו עם איזה חומר אחר, כמו אבן. ב'מקום II' אני ועבודת הווידיאו שלי התקפלנו. חזרנו הביתה מהחצר, בצעדים כושלים. הבנתי שפשוט הדבר הזה שלי, אין בו עוד צורך שם".

גם דרך עבודתה של רובנר, מדויקת ומדעית כמעט, והסתייעותה בצוות גדול, בולטות בשונותן לעומת המתרחש בזירת האמנות בישראל ("לשום אמן פה אין רמה כזו של טכנולוגיה", אומר הפרופ' עומר. "עבודות הווידיאו של אמנים אחרים נראות לידה סטודנטיאליות").

עם זאת, רובנר חשה קשר מהותי למדינה ולמורשתה וכן למספר מצומצם של יוצרים. "העבודות של דויד ריב, למשל, שהן פוליטיות מאוד - אני מרגישה מאוד קרובה אליהן, רק שאני עושה את זה באופן שהוא מתחת לפני השטח. גרשוני, שאני באמת חושבת שהוא הרב-אמן פה, הנגיעה שלו היא במקום שהוא כמעט מחשמל", היא אומרת. גם לסופר דויד גרוסמן, שכתב טקסט לתערוכתה הנוכחית, היא מרגישה חיבור עז ומתארת את כתיבתו על יצירתה כ"מרגשת ומרתקת ביותר שנכתבה על עבודתי". יחד עם גרוסמן גם יצרה ספר ושמו "חיבוק".

על פי מרדכי עומר, הקשר בין רובנר לבין ישראל "הוא סיפור קשה, משום שהיא נורא מכאן, והיא בודדה. תמיד היתה תלישות בינה לבין הסביבה". האוצר סרג'ו אדלשטיין סבור כי "באופן עקרוני זה לא נכון לדבר בהקשר שלה על אמנות עם מאפיינים ישראליים או לא; היא לא משתלבת עם אמנות הווידיאו בארץ, אך זה לא דבר שלילי. היא ייחודית, יש לה הסגנון שלה לטוב ולרע, יש לה חתימה, אתה רואה עבודה שלה ויודע שזו היא. היא היתה מגובשת ומוכרת כצלמת לפני שהתחילה עם וידיאו, העבודות הישנות שלה היו בדיון עם הצילום של האייטיז. יש לה הרבה אספנים, קונים, אבל היא לא מתחברת לסביבה שלה, וזה בסדר".

היא עצמה מתארת את נגיעתה הראשונה בווידיאו כמקרית: מיצב שעשתה בגבול ישראל-לבנון התפתח, בעת הצבתו, לשיחה שריתקה אותה עם אדם שמעבר לגבול. "כשהתחלתי את הסרט ?גבול', בכלל לא התכוונתי לעשות סרט", היא מסבירה. "באתי להציב מיצב על הגבול בין ישראל ללבנון, היתה לי משיכה חזקה למקום הזה, לא כל כך דיווחתי לעצמי למה. סקרנות לסיטואציה, כמו מגנט. אמרתי, טוב, אני צריכה לתעד את זה. תוך כדי תיעוד שמענו קצת פגזים ועניינים, ואז פתאום המציאות הזאת נהפכה לדבר מרתק יותר מהאקט של ההתייחסות שלי למציאות או ההתערבות המתוכננת שלי בה".

סדרת תצלומיה הקרויה "Outside", שמתוארים בה בתים אנונימיים, ללא חלונות או דלתות, מדגישה את עיסוקה בעיבוד הצילום המתמשך. באופן זה התקרבה בתחילת שנות ה-90 לעבודתם של אמנים כמו גרהארד ריכטר, שהשתמש בתצלום כרדי-מייד. עם זאת, עם התפתחות שפתה הוויזואלית לאורך הזמן התרחקה מכיוון זה: דמויותיהם החוזרות של בני אדם אנונימיים היו למאפיין בולט בעבודות הווידיאו שלה.

רובנר ללא ספק ניצבת בחוד החנית של האמנות הישראלית העכשווית. בה בעת, חיפוש אחר אמן ישראלי שיאמר מלים טובות על עבודתה הוא משימה כפוית טובה. אין ספק כי סיבה מרכזית לכך היא שהצלחתה הבינלאומית הגדולה מעוררת קנאה. כפי שמציין הפרופ' עומר, אמנים ישראלים מצליחים תמיד סופגים כאן ביקורת לא נעימה. מעבר לכך, עיסוקה בנושאים פוליטיים הקשורים בישראל מקומם אמנים שפועלים ומציגים כאן, כאילו היתה זו פלישה שטחית ולא רלוונטית לתחום שאינו שלה. בעיני אלה, העיסוק הזה, דוגמת מבני האבן בסדרת "מקום", הוא ציני. נדמה כי גישה זו לעבודתה נובעת גם מחוסר היכרות של התפתחותה כאמנית.

מי שרכשה מעמד של ענקית בזירת האמנות היא אשה קטנת ממדים, גובהה מעט יותר מ-1.50 מטר, פניה העדינות ילדותיות כמעט. אולי בשל חוסר שינה מתמשך, נדמית יציבתה שברירית, כמעט ללא אחיזה בקרקע, כמו עלה נידף. תנועותיה מינוריות אך החלטיות, ופעמים רבות נדמה כי עמידתה או מעשיה סמליים, מעין אלגוריות רגעיות.

"אני יודעת שאני בן-אדם נורא אמהי כלפי אנשים אחרים. זה מין דחף כזה", היא אומרת. "מצד שני, אני לא יכולה לראות איך מישהו יכול היה לחיות אתי, בעל או ילד, עם בן-אדם כל כך self sufficient.

"יש לי רגעים קטנים כאלה שבא לי נורא, לאיזה רגע, להיות אשה קטנה של איש, לחכות לבעלי מול הטלוויזיה - גם שיחקתי את זה קצת כשהייתי נשואה. לא שהייתי כל כך אשה של איש, היה לנו ביחד את קמרה אובסקורה, אבל אהבתי להכין ארוחת ערב עם המון מנות, לבטא סוג של אמהות כזאת שיש בי, סוג של רעיה, אהבתי להיכנס לנעליים האלה.

"שאלו אותי בטלוויזיה אם אני בן-אדם מאושר. אני לא יודעת - לפעמים. יש לי שעות שאני מאושרת, דקות אולי. אני מאוד שמחה בחלקי. אף אחד לא קרע אותי מילדי, או מבעלי הפוטנציאלי, ושם אותי שם לבד בשדה גדול. לא. אני שמתי את עצמי שם, בדיוק מתי שהחיים שלי התחילו ללכת למקום אחר", היא אומרת, ומסתייגת - "אבל זה גם לא מעניין כי אני ממש לא נוכחת בעבודות שלי והן העיקר".

לדברי עומר, רובנר "לא נותנת מקום לפרש את העבודה שלה ונמנעת מזה. השאלה של מקום אצלה הולכת לאורך כל הדרך, מהבתים הראשונים שלה, עבודות שעשתה לאחר בצלאל. אלו בתים בדרך לים המלח, עלומי שם, חסרי נפש אדם, חלולים ותלושים. היא עוסקת בתחושת שייכות של הבית, מה זה בית. הבית אצלה הוא באמת ?כמו נהר ללא גדות', כמו שאמר אנדרה ברגסון; בית שקירותיו ספק קיימים.

"יש בעבודה שלה מרוץ חזק לקראת יעד שאתה לא יודע מהו. זה נשאר ככה, בלי תשובה. מסע של אנרגיות. הסיפור של המקום כל כך שביר - הוא כל-מקום ושום-מקום, והוא חוט שדרה שעובר לאורך כל העבודה שלה.

"את נושא המקום היא כמובן לא המציאה", מוסיף עומר, "אפשר להשוות אותה במובן הזה לאמנים אחרים, מדנציגר ועד דני קרוון. לעומת דנציגר, מיכל מתייחסת לפן הפוליטי, כי אצלה אלו אבנים מאוסף של חורבות שמרכיבות ?מקום'. אצל דנציגר זה הולך לכיוון ההשגבה, אמנות א-פוליטית, לשם אמנות, כמו באסכולת ניו יורק. אצל קרוון העיסוק לוקאלי יותר, בשפה מינימליסטית".

התערוכה הגדולה בלובר אינה התערוכה היחידה של רובנר המוצגת עכשיו בפאריס: סמוך לשער הניצחון בשאנז אליזה ניצב בית האופנה לואי ויטון, שבקומתו השישית חלל אמנות ותרבות גדול. על שלט גדול שנמתח לצד הבניין מפורסמת התערוכה "עשיית מקום" ("Making of Makom"), שיזמה המנהלת האמנותית של חלל לואי ויטון, מארי אנז' מולונגה. כאן מוצגים כמה עשרות תצלומים ושני סרטים, חומר תיעודי שנוצר במקביל להתקדמות עבודתה של רובנר על מבני האבן שהקימה ברחבת הלובר.

מולונגה ראתה את תערוכתה של רובנר "שדות" במוזיאון ז'ה דה פום בפאריס ב-2005 וחזרה אליה יום אחרי יום. מאז קיוותה להכיר אותה ולעבוד עמה. היא מהלכת בתערוכה האינטימית ונפעמת מחדש מכל תצלום, נזכרת באנחה קלה בביקורה האחרון בישראל, בסטודיו של רובנר ובביתה. בטלפון הנייד של רובנר שמורה הודעת טקסט שקיבלה ממולונגה: האוצרת מודה בה כי מעולם לא בכתה מעבודת אמנות כמו מזו של רובנר ומבקשת מהאמנית ללמוד צרפתית, כי "יש לי כל כך הרבה מה להגיד לך".

התערוכה בלובר תוצג במשך חודשיים, אך שני מבני "מקום" יישארו ברחבת נפוליאון במשך מחצית השנה הקרובה. מולונגה מצדה אומרת: "אני חושבת שזה חייב להישאר שם, לפחות אחד מהמבנים. זה נהפך מיד לחלק מהקוד של הכיכר".

קשה לדמיין מה יכול להיות יעדה הבא של רובנר. הריכוז הגדול שלה בתערוכה הזאת - שהיא מתייחסת אליה בביטויים "פעם בחיים" ו"חלום שמתגשם" - לא איפשר לה עדיין לחשוב על המשך הדרך. עם זאת, הזכירה כי היא עשויה לשתף פעולה עם האדריכל הבריטי נורמן פוסטר, שנכח בפתיחה לצד עמיתים רבים שלה, בהם למשל פיליפ גלאס, וכן חברים כמו המעצב אלבר אלבז.

"אבא שלי מאוד התעניין בנפוליאון", נזכרת רובנר. "כשקיבלתי את האבירות, והוא עוד היה פה - ודרך אגב, גם הספר האחרון שהוא קרא והיה ליד מיטתו היה ביוגרפיה של נפוליאון - הוא כל כך שמח. היה מתקשר אלי, שואל ?מיכ'לה, את עסוקה?'. הוא אמר ?אני פשוט לא מאמין, הבת שלי אבירה, הבת שלי אבירה'. ושנינו התחלנו לשיר את ההימנון הצרפתי. בסוף אתה רוצה שההכרה הזאת תעשה נחת להורים". *

התערוכות הבולטות

* "תדר", 2010. חלל האמנות של אייבורי פרס במדריד, ספרד (תערוכה וספר מקיף)

* וידיאו, פיסול ומיצב, 2008. מוזיאון האקשר, צפון מדינת ניו יורק

* "מקום II", 2008. פייס גאלרי, ניו יורק

* "שדות", 2006. מוזיאון תל אביב לאמנות

* "מארג", 2006. בית האופנה שאנל בהונג קונג

* "נוף חי", 2005. מוזיאון יד ושם, ירושלים (עבודה מוזמנת לאוסף הקבע)

* "שדות", 2005. ז'ה דה פום, פאריס

* הביאנלה בוונציה, נציגת ישראל ל-2003

* "The Space Between", 2002. מוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית, ניו יורק

* "Animal.anima.animus", 1999. תערוכה קבוצתית, מוזיאון PS1, ניו יורק

* אמנות עכשיו: מיכל רובנר, 1997. טייט בריטן, לונדון



מיכל רובנר. חיים בלי תענוגות


רובנר בזמן בנייתו של ''מקום IV'' בחצר ביתה בכפר שמואל. הזעם והעצב פורצים את קיר האבן תצלום: באדיבות סטודיו מיכל רובנר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו