בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה קרה לנני מורטי?

המבקרים קיוו שסרטו החדש של נני מורטי, שמועמד לפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, יהיה תקיפה חסרת רחמים על הכנסייה הקתולית. במקום זה הם קיבלו פארסה ידידותית. האם קהו שיניו של מי שהיה המצליף הראשי של הממסד האיטלקי?

תגובות

הסרט החדש של נני מורטי לוקח את הצופים אל מאחורי הקלעים של הוותיקן, לאורך מסדרונות אפלוליים ואל מאחורי דלתות סגורות. תראו, הנה קרדינל מבוגר רוכב על אופני כושר, אחר מטפטף לכוס המים שלו טיפות רסקיו, ושלישי יונק בדבקות מסיגריה חשאית. השבוע, בהקרנת הסרט בפסטיבל קאן, שבו הוא מועמד לפרס דקל הזהב, דחקתי בבמאי לקחת אותנו עמוק עוד יותר, להראות לנו עוד. מה שאני מחפש באמת, כנראה, הוא בואו של הנער העוזר לכומר.

אבל נסתרות דרכיו של מורטי. כשנודע שהקולנוען האיטלקי השובב מצלם קומדיה על הכנסייה הקתולית, המבקרים התכוננו לשערורייה בקנה מידה גדול, סרט שיצית אש בלבו של הכס הקדוש. אך הלהבה לא חרכה איש פרט למורטי עצמו: הבמאי של "יומנו של נני מורטי" ו"קיימן" מואשם כעת שמכר את נשמתו לשטן והתרכך; מי שהיה השוט של ברלוסקוני לוהק מחדש כפודל של הממסד.

אנחנו נפגשים במלון, במרפסת המשקיפה אל הטיילת. בגיל 57, מורטי דק גזרה ומטופח, ועיניו הזריזות והמתבוננות מזכירות מכרסם. "אתה צריך לדעת למה לצפות", הזהיר אותי עיתונאי ספרדי מראש. "מורטי במצב רוח רע מאוד. הוא מאוד עצבני". והיום, מכל הימים, יש לו סיבה להיות עצבני: התגובות להקרנת סרטו בקאן לא טובות.

בסרט "האבמוס פאפאם" (יש לנו אפיפיור) מככב מישל פיקולי בן ה-85 בתפקיד מלוויל השלומיאל והאומלל. זה אפיפיור שטועה בקריאת הטקסטים שלו; שחקן שנתקף חרדה כשהוא נקרא לעלות לבמה. מורטי מככב לצדו בתפקיד הפסיכיאטר האתאיסט שנקרא לעזרה, וירזי שטור הוא דובר הוותיקן המתאמץ למנוע את המשבר. אך מלוויל מסרב להירגע. לבסוף הוא נמלט מכנס החשמנים ומשוטט לו ברחובות רומא, רודף אחר חלומו ארוך הימים לשחק במחזה של צ'כוב בתיאטרון רפרטוארי.

מבחינה מסוימת, הסרט הוא קומדיה טובת מזג ופרועה. הוא נפתח כפארסה, נודד אל ארץ "נאום המלך", מתגלגל לסיפור אגדה בנוסח פרנק קפרה - ולקראת הסוף מציג פינאלה מהדהד מעל כיכר סנט פיטרס. אלא שבשום שלב הוא אינו משחרר רסן לחלוטין ומשתלח במוסד שמורטי מן הסתם אינו חי אתו בשלום כלל; הוא אפילו לא נוגע בסוגיות המוגלתיות של התעללות בילדים ושחיתות הכספית.

מבקרים רבים עדיין מתקשים לעכל את העניין. "אוהדיו של מורטי, הפעיל הפוליטי והמגדלור לכל האמיתות הלא נוחות, ישאלו את עצמם איפה הוא השאיר את ההומור העוקצני, האכזרי לפעמים, ואת הסאטירה הפוליטית חסרת הרחמים", נכתב ב"הוליווד ריפורטר", ואילו "וראייטי" ביטל את הסרט במילים "שמרני מבחינה אמנותית ודוקטרינרית". התגובה המרשיעה ביותר היא אולי תגובתו של סלבטורה איצי, שכתב בעיתון הקתולי "אוונירה". הסרט, כך סיכם, "לא מרושע כפי שהיה יכול להיות".

אך מורטי אומר שעשה את הסרט שרצה לעשות. כן, הוא מודע לחלוטין לשערוריות האופפות את הכנסייה הקתולית: כולן סוקרו בספרים ובסרטים תיעודיים ובכתבות בעיתונים. למה לעסוק באותם עניינים? "התשובה שלי למבקרים היא שהם צפו בסרט שלהם, לא בסרט שלי", הוא אומר. זה הסרט שהם ציפו לו ודרשו ממני לעשות. הם רצו לדעת מה שהם ממילא יודעים".

ומה בנוגע לטענה שהוא - אולי השמאלן האיטלקי המתוקשר ביותר - עשה סרט שמרני? "זה מצחיק", הוא אומר, אך נראה ממש לא משועשע. "אנשים אומרים שהם רוצים סרט מחאה. מה שהם באמת רוצים זה סרט מרגיע. סרטי מחאה צריכים להוקיע דברים שהצופה לא יודע, לא לתמוך בידע קיים", הוא מושך בכתפיו. "אילו עשיתי סרט שמרני, כולם היו בעדי היום".

מורטי אומר שאין בלבו אהבה כלפי הכנסייה הקתולית. הוא גדל על ברכי הנצרות, אבל אינו מאמין. "לפעמים עוזר מאוד להיות מאמין", הוא מודה. "אבל אני חושב שהאתגר הוא הרבה יותר גדול. קשה יותר ומרתק יותר לחיות ולכבד אנשים אחרים ולדבוק בעקרונותיך בלי ההבטחה לפרס בסוף". אולי לא הוגן לצפות ממנו לצאת בהתקפה של ממש נגד הכנסייה. עדויות מן העבר מרמזות נוח לו יותר להתייחס אל נושאי סרטיו בגישה מרירה ועגמומית.

הבמאי נולד בצפון איטליה למשפחת אנשי אקדמיה בני המעמד הבינוני. הוא הגיע לקאן לראשונה עם סרט הסטודנטים הקומי שלו, "Ecce Bombo", ב-1978 והסרט שאתו פרץ לתודעה הציבורית, "יומנו של נני מורטי" מ-1993 - טיול איטלקי פרוע שמתפתח לניתוח עצמי - הכתיר אותו בתואר התשובה האירופית לוודי אלן. בגיחה לשטח דרמטי קונבנציונלי יותר הוא קטף את פרס דקל הזהב ב-2001, על סרט שעסק בטרגדיה משפחתית, "חדרו של הבן".

הוא גם מנהל-שותף של "נאובו סאקר", בית קולנוע עצמאי בלב רומא, ליד נהר הטיבר. הוא הוקם כאולם לחובבי הקולנוע האיטלקים כצוהר אל העולם, שבו יוקרנו סרטים זרים שבדרך כלל אינם מוצגים באיטליה.

בסוף שנות ה-90 הפיק מורטי סרט תיעודי קטן ומקסים, "Opening Night of Close Up", שבו הוא ניסה לשדל את העוברים ושבים לצפות בסרט של הקולנוען האיראני עבאס קיארוסטמי. אבל כשאני שואל אותו איזה סרט מוקרן בימים אלה ב"נואובו סאקר", הוא מעווה את פניו. "תנחש", הוא אומר. הקולנוע מציג כעת את "האבמוס פאפאם", דבר שהופך אותו, לפחות באופן זמני, לחלל התצוגה האישי שלו.

הקריירה של מורטי כיוצר קולנועי התפתחה יד ביד עם פעילותו הפוליטית. על המסך, בסרטו מ-1997 "אפריל" ובסאטירה הפרועה מ-2006 "קיימן", הבמאי קונן על עלייתו של סילביו ברלוסקוני. במציאות הוא הוביל ב-2002 את ההפגנה נגד ראש הממשלה האיטלקי, שהוציאה לרחובות 200 אלף איש.

כיום דומה שמורטי משקיף מהצד. הוא מותש מהמאבק ומיואש באשר לתוצאה הסופית, אדם בצומת דרכים מבחינה אישית ומקצועית כאחד. "בימים אלה מתקיימות בחירות לראשות הערים במילאנו ובנפולי", הוא מספר. "הבחירות הארציות הבאות יהיו כנראה בעוד שנתיים. ואולי השמאל מסוגל לנצח. אבל באיטליה כבר קרה הכל. הלך הרוח של המדינה השתנה לנצח. ומכל מקום, העם הרשה להרפתקה הפוליטית של ברלוסקוני לקרות. קודם כל הרשו לאיש הזה להחזיק במונופול על הטלוויזיה, שזה דבר ששום דמוקרטיה אחרת לא הרשתה - גם אילולא היה דמות פוליטית, גם אילו היה תעשיין. וחוץ מזה הרשו לו להיכנס לפוליטיקה ולהיות ראש ממשלה, וזה אומר שבני 20 ו-30 חושבים עכשיו שזה בסדר שאדם יחזיק את התקשורת והפוליטיקה בביצים, כי זה מה שהם מכירים, זה נהפך לנורמה".

הוא לוגם מהמשקה שלו. "ועכשיו הם מסתובבים ואומרים כל מיני שטויות, סיסמאות טיפשיות. אנשים אומרים: 'זה בסדר שברלוסקוני כל כך עשיר, כי זה אומר שהוא לא צריך לגנוב מאתנו'. זאת ההגדרה לתוכנית פוליטית תקפה בימינו? האיש שיקר כל כך הרבה, וחזר על השקרים שלו כל כך הרבה פעמים, עד שאחרי תקופה מסוימת השקרים נעשו לאמת. אני חושב שאיטליה השתנתה לנצח. היא פגומה לצמיתות".

כשהתחיל לצלם את "האבמוס פאפאם" הוא הזדהה תחילה עם התפקיד שהוא מגלם, הפסיכיאטר שמוזעק לטפל באפיפיור, מעין תייר בארץ זרה. לאחר זמן מה הוא הבין שהוא חש חיבה גדולה יותר כלפי האפיפיור, שכורע תחת נטל הציפיות ורוצה נואשות לברוח. "אני מזדהה אתו מאוד. העובדה שהוא מרגיש שהוא לא מתאים לתפקיד שאנשים רוצים שהוא ימלא; המשפט שהוא אומר, 'אי אפשר שנעמיד פנים שפשוט נעלמתי?' זה מצחיק", הוא אומר. "כשהייתי צעיר הייתי הרבה יותר נחוש בדעתי, הרבה יותר בטוח בעצמי. היום אני הרבה פחות כזה".



מישל פיקולי, מימין, בתפקיד האפיפיור לצד נני מורטי בתפקיד הפסיכיאטר האתאיסט בסרט ''האבמוס פאפאם''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו