תערוכה | עבודה במובן המארקסיסטי

התצלומים של יובל יאירי בגלריה זימאק, שנעשו במשך השיפוצים במוזיאון ישראל, בודקים את היחסים בין אמנות לעבודה גם מזווית מארקסיסטית

סמדר שפי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סמדר שפי

גלריה זיאמק נפתחה בכיכר המדינה בתל אביב לפני כחצי שנה, והשפה העיצובית שלה, הקרובה מאוד לזו של גלריה אלון שגב החדשה בשדרות רוטשילד בתל אביב (לשתיהן אחראי האדריכל ארנון ניר) אינה מותירה ספק בנוגע למקום בקהילת האמנות הישראלית שבו היא שואפת להמתקם. בהתאם ליומרה זו, בתערוכה הנוכחית בגלריה, זו של יובל יאירי, "עבודה", מוצגות עבודות שצולמו במוזיאון ישראל, ספינת הדגל של האמנות הישראלית, במשך שלוש השנים שבהן היה סגור לצורך שיפוצים ושינויים מהותיים.

אוצר הצילום של המוזיאון, ניסן פרץ, הזמין ארבעה צלמים (יובל יאירי, אסף עברון, דני באואר ואלי פוזנר) כדי לתעד את התהליך. זהו פרויקט צילומי רחב היקף, אף שמקריאה בקטלוג של יאירי מתקבל הרושם שהוא היחיד שהוזמן ("הזמין אוצר הצילום של מוזיאון ישראל את האמן יובל יאירי לתאר מזווית הראייה שלו" וגו').

בתערוכה של יאירי יש אמנם התבוננות והבחנות, ויש קצב פנימי, אבל עם זאת נשמרת איזו חציצה בינו לבין האובייקטים - מין קליפה שקשה להגדירה במדויק אך הנוכחות שלה ברורה. הקליפה קשורה למראה המהוקצע מאוד של העבודות, אבל גם לאיזו מהות פנימית של ריחוק. והריחוק הזה מתעתע, כי לא ברור עד כמה הוא מודע ואם למשל זה הריחוק שיאירי מציע לצופה עצמו לנקוט כשהוא רואה את קרביו של המוסד שכל מהותו היא לעמוד לפניו שלם. מכל מקום, סוג המבט של יאירי הוא כזה שבו לדוקומנטרי יש משקל רב, ועם זאת העבודות שלו חוצות קטגוריות.

יאירי מציג צילום וידיאו. חלק מצילומיו הם דימויים יחידים מוגדלים, וגם תצלומים המורכבים תמונות תמונות, רובן צילומי רצף קטנים - מה שכונה בצילום בפילם גיליונות קונטקט. העבודות ממוספרות וכותרתן הכללית היא Chronovation (באנגלית בלבד, אולי צירוף של המלים כרוניקה והתבוננות observation).

האנשים שצילם יאירי נראים לעתים כמרקדים או מבצעים להטוטים. כך למשל הצבע, או אולי זה חשמלאי, הניצב על סולם ונדמה כמהלך על קביים ענקיים. המוזיאון נהפך בתמונות האלה למעין קרקס והפועלים שעובדים בו הם להטוטנים.

בצילומים אחרים מפרק יאירי את המיתוס האהוב של מעשה האמנות כרגע בודד של השראה (מהסוג שראינו בסרטים, כשהצייר תוקף את הבד ותוך שניות נוצרת יצירת מופת) ופורט אותו לשלבי העשייה המגוונים, כולל ההצבה ובחירת התאורה. כך למשל בצילומי ההצבה של הפרפרים השחורים ביצירתו של האמן קרלוס אמורלס "ענן שחור (סטודיו חבוי)" מ-2007, שהוצגה ב"פ-ע-י-מ-ו-ת", תערוכת האמנות העכשווית שהיתה חלק מהתערוכות חנוכת המוזיאון המחודש, מצליח יאירי להשיב משהו מאווירת הסדנה הרוחשת במקום שבו יוצרים אמנות. הסדנה כאן מתקשרת ל"פקטורי" של אנדי וורהול אבל גם לימי הביניים ולרנסנס.

בקטלוג התערוכה מציעה האוצרת קציעה עלון לקשר את הצילום של יאירי עם החשיבה המארקסיסטית על אופיה של הסחורה, אשר מנותקת מאופן הייצור שלה ונטענת בסמלים משל עצמה (קשה שלא לשים לב לאירוניה בכך ששמו של מארקס עולה דווקא בקטלוג של תערוכה בכיכר במדינה). אלון מדברת על המוזיאון כמעין "סחורת על", כאשר לא היצירות המצויות בו הן המאצילות מהילתן עליו, אלא הוא עצמו נהפך ליצירת האמנות.

בכך ממשיכה עלון את הדיון הרחב בנוגע למקום המוזיאון בתרבות, שהתקיים בשנות ה-70 וה-80 - אז דובר על מוזיאונים כעל מקדשים חדשים. ואכן, גם מוזיאון ישראל עצמו הוצב במקום בולט בירושלים, כמעין אקרופוליס. אלא שבינתיים נדחק הצד הרוחני מפני ההיפר-קפיטליזם הישראלי, כך שההשוואה לסחורה בהחלט מעניינת.

יאירי אכן מתמקד, כפי שכותבת עלון, "באתר מורכב שבו מוצלבת המציאות הממשית עם הגיון הסחורה". הוא גם מודע מאוד לעבודה שלו עצמו כסחורה, אבל בניגוד לזיעת הפועלים העובדים במוזיאון, העבודה של יאירי נשארת נקייה יחסית ואין בה טעם אבק ולכלוך אלא רק ערפיליות קלה, שנהפכת לפעמים לאור של חסד. כך בצילום "0249 (אמנות ישראלית)" שבו יושבת שומרת ופניה מופנות מעלה כשגופה מהווה צלע במשולש אור, וכך ב"1836 (Transparent Worker)", שבו נהפכת דמות של גבר מתכופף למערך כתמים מרוכך.

לפיכך, אף על פי שקציעה עלון מתייחסת בקטלוג לשכר הפועלים הנמוך, וכותבת על "הפועלים הזרים הבונים את 'מקדשי האומה'", ואף שבראייתה "יאירי בחר לצאת מן העמדה המנוכרת אל עבר המגע האישי עם הפועלים, והצליח לנתץ את הקיר השקוף המפריד את נותן השירותים הזר ממי שמקבל את השירות" - עדיין הגישה המארקסיסטית נשארת במאמר בלבד. עקבותיה, כאמור, אינם ניכרים בצילומים עצמם, שבהם נשמר ריחוק ומתקיים איזה ייפוי של עבודת הכפיים.

בעבודות אחדות ניכרת ההשפעה של סדרת העבודות "צילומי מוזיאונים" של תומס שטרות מ-1989. בסדרה המצוינת ההיא צילם שטרות מבקרים במוזיאונים מרכזיים בעולם והעמיד לדיון את היחסים צופה-אמנות. האנקדוטות שלוכד יאירי במוזיאון הן פחות דרמטיות, אבל הקשר קיים, בעיקר בתצלום "4934, (המרטיריום של סן ברתולומיאו, ריברה)", שבו תולים ארבעה גברים ציור ובגדיהם ותנועותיהם הם כהד לציור עצמו, או בתצלום 1641 שבו נראית העבודה "מות אדוניס" של פטר פאול רובנס כשאריזת הניילון שלה כבר מקולפת והיא נדמית כשכבת בד על הנשים הרכות והמלאות בציור.

אשר לסרטי הווידיאו של יאירי, הם קצרצרים ודווקא בהם עולה יפה הפואטיקה שנראתה מלאכותית בכמה מהצילומים. בעבודות כמו "האבן" (שלוש דקות) או "נמרוד חולם" (קצת יותר מדקה), מעביר יאירי תחושה של חיבור בין היום-יומי המחוספס לבין אותה נשמה יתרה - מרכיב לא רציונלי שיש באמנות או באדריכלות במיטבה.

יובל יאירי, "עבודה". אוצרת: קציעה עלון. גלריה זימאק לאמנות עכשווית בתל אביב (ה' באייר 68). שעות פתיחה: ראשון-חמישי, 9:30-20:30. עד 10 ביוני

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ