בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור סטודיו | דנה יואלי

בסטודיו המסודר להפתיע של דנה יואלי בדרום תל אביב אפשר בכל זאת לראות שאריות מגלגולים קודמים של המקום כמפעל פלסטלינה ובית יציקה

תגובות

המפגש עם הסטודיו של דנה יואלי היה מתעתע. לא הייתי בטוחה שהגעתי למקום הנכון. ציפיתי ללכלוך על הקירות מציוריה הגדולים, לשפריצים של בטון כמו אלה שציפו את הקיר שהציגה בתערוכתה "לווייתן", למיניאטורות קטנות ופגומות, תאומות דחויות של אלה המהוקצעות שהוצגו, ובעיקר לבלגן של הרגע שאחרי. התערוכה, שהוצגה בגלריה קו 16 (אוצרת סאלי הפטל נוה), ננעלה אתמול.

אבל חלל הסטודיו של יואלי בקרית המלאכה שבדרום תל אביב מרווח, כמעט ריק. יש בו שולחן עבודה, שתי כורסאות, מספר מועט של כיסאות ופינת אחסון. מראהו הצנוע ואף הסגפני יוצר תחושת ארעיות.

יואלי, בת 31, מחייכת לשמע ההבחנה אף צוחקת ומעידה על עצמה שהיא אדם מבולגן. "אני עושה המון מאמצים לעקוף את הבעיה הזאת ולכן אני מנסה למנוע מצבים שבהם יש בחלל אקסטרה. אני בהליך מתמיד של ריקון וסידור".

ככלל היא מסבירה שאינה חשה צורך להפוך את הסטודיו לבית; ביתה הוא ביתה ולכאן היא באה לעבוד. את הכורסאות הציבה כדי שיהיה נוח, אך היא "לא באמת מסוגלת לקרוא פה". גם מחשב אינה מכניסה לסטודיו, שבו היא עובדת זה חמש שנים: "אני יותר מדי שוקעת בדברים האלה. גם האייפון שלי הוא מבחינתי סוג של תקלה. אני מאבדת ריכוז בקלות רבה".

תחושת המרחב המאוורר מאפשרת לשים לב לדברים קטנים שקיימים בחלל, שהיו חלק מהמבנה המקורי או הצטברו במשך השנים. בנקודות שונות ברצפה ניתן לראות גושי חומר שאיבדו את צבעם העז כבר מזמן וכיום גונם אפור עכור. השאריות האלה הן ממפעל לפלסטלינה שהיה שם בשנות ה-70. בשלב מאוחר יותר נהפך המקום לבית יציקה.

יואלי חולקת את הסטודיו עם חברתה האמנית אלין אלג'ם. קודם לכן עבדו בחלל ברחוב שלבים: "היינו שם כשנה והיינו ממש אומללות. הבניין היה נורא, הקומה שאנחנו עבדנו בה אף יותר ולדעתי גם היו אמורים להרוס אותה מאז". החלל ההוא שימש לפני כן כבית זונות והרצפה שעליה עבדו השתיים העידה על חלוקת החללים שהיתה קודם לכן בסימון ורוד. "מקום מדכא. לא ברור איך הצלחנו לשרוד שם כל כך הרבה זמן".

בסטודיו הנוכחי החליטו, כעבור שנה של עבודה, לבנות קיר בין חללי היצירה שלהן. עם זאת, מספרת יואלי, "אנחנו עושות הפסקות ביחד, אוכלות צהריים יחד. יש משהו מאוד טוב בשכנות ובקולגיאליות באופן כללי, וכמו שיש בינינו בפרט, אך חשוב גם שתהיה האופציה והיכולת לסגור את הדלת".

אלג'ם ויואלי נוהגות לשתף פעולה ועשו עבודות משותפות. "אלין היא החברה הכי טובה שלי ושותפה במלוא מובן המלה; זו עין של מישהי שמכירה אותי, מכירה את מה שאני עושה ויכולה להיכנס ולפתוח בשיחה הכי מדויקת, מתוך עירנות גבוהה מאוד. זה הדדי וזה מאוד חשוב לנו".

שלוש שנים לאחר שהתמקמה בסטודיו החלה יואלי את לימודיה בתוכנית המשך של בצלאל בתל אביב ובמסגרתה עברה לזמן מה לעבוד בסטודיות הקטנים שהתלמידים מקבלים בבניין התוכנית, גם הוא בדרום תל אביב. את החלל בקרית המלאכה שכרה במקומה אז האמנית תמר הרפז, לתקופה מוגבלת. בתקופה זו בנתה הרפז קיר מחיצה המחלק את החלל של יואלי לשניים. בשובה, בחרה יואלי לשמור אותו: "פתאום זה התאים. זה פיצל את החלל לאזור אחסון ולאזור עבודה. זה גם מקל מבחינת האבק על הדברים המאוחסנים וגם יותר נעים בעין".

את המעבר מהסטודיו הגדול לחדרון הקטן בבצלאל היא מתארת כמחניק, "זה כמו לחזור לגור עם ההורים". ועם זאת, למגבלות היו גם יתרונות: "יש משהו כיפי בלבוא למקום קטן. לא לקחתי אתי כלום פרט לצבעים, לא עבודות ישנות לא רהיטים. גם שולחן וגם כיסא הם יותר ממספיק. יש בהבנה הזאת משהו משחרר".

לעומת מראהו של החלל כעת, יואלי מתארת אותו כזירה עמוסה בשעת העבודה. היא מצביעה על קיר שעליו סימנים צהובים דהויים, זכר לקיר הקלקר מצופה הבטון שעליו עבדה לתערוכה. הקיר - חומה-תבליט - הוא ספק שיר הלל לבטון ולמודרניזם, ספק מנכיח את הכבדות, הסרבול ואת מעמדו הבעייתי של הבטון בעיני חלק מהאנשים.

את פסלי המיניאטורות הקטנים, שעליהם החלה לעבוד כבר לפני כמה שנים, יצרה יואלי מחומר פולימרי, שלא עבדה אתו קודם לכן. "הצגתי פסלים דומים לפני כשנתיים במוזיאון נחום גוטמן לאמנות והרגשתי שיש לי איזושהי מגבלה טכנית, שהחימר הרגיל לא מאפשר לי לרדת לדקויות", היא מספרת. "חיפשתי חומר שהוא כמו שעווה אך מנגד אינו מחייב יציקה, שיכול לשמור על החד-פעמיות ולא על התבניתיות, ודרך האינטרנט מצאתי את החומר הזה".

גם חלק מהליך העבודה עשתה מול סרטוני יוטיוב של מתבגרים אמריקאים שמפסלים גיבורי-על ושאר דמויות, במחשב שבביתה. "אני עוד בתחילת הדרך, יש באינטרנט אנשים ממש מוכשרים שבונים דגמים של הקרב על נורמנדי וסצינות שלמות ומפורטות, והם מגיעים לרזולוציות מדהימות עם החומר", מספרת יואלי.

יואלי, שמלמדת אחת לשבוע קבוצת רישום בסטודיו, מספרת שבעת העבודה לתערוכה היה לה קשה מאוד לארח - תלמידים וחברים כאחד. את הפסלים היא נהגה לסלק מהחלל המרכזי ולהחביא בארונית. "רציתי תערוכת הפתעה", היא מסבירה. "גם עם הקיר היה לי קשה, אך נאלצתי להתגבר על זה". *

מדינה אחרת

מיקום: קרית המלאכה בתל אביב

זמן: 5 שנים

גודל: 45 מ"ר

מתחם קרית המלאכה בדרום תל אביב כולל כמה רחובות מקבילים התחומים בין רחוב שוקן ממערב לשדרות הר ציון ממזרח, בין קיבוץ גלויות מדרום לסלמה מצפון, בקרבת התחנה המרכזית הישנה והחדשה. יואלי מעידה שבשנתיים האחרונות החמיר המצב באזור, שיש בו נרקומנים, נשים העובדות בזנות ו"שוק עבדים" של מהגרי עבודה.אחד הגורמים להחרפה במצב הוא, לדעתה של יואלי, השינוי שחל באזור הקרוב יותר לתחנה הישנה, היכן שנפתחו גלריות חדשות ובתי קפה ואנשים צעירים עברו להתגורר. הג'נטריפיקציה דחקה את השכבות החלשות, הדחוקות ממילא, דרומה יותר. וכך, אם "שוק העבדים" הידוע לשמצה היה עד לא מזמן ברחוב צ'לנוב בואכה דרך מנחם בגין, כיום הוא מתקיים, ואף בהיקף גדול יותר, ליד קרית המלאכה.



דנה יואלי בסטודיו שלה. גם יצירה משותפת, גם הפרדה


''Columba Livia'', 2011



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו