בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צליל מכוון מאוד

יעל רוזנבלום בונה כינורות בקרמונה שבאיטליה, עירם של סטרדיוורי וגוארנרי. את הלכה לציפוי כלי הנגינה היא מבשלת על גג הבית, את החורפים היא מבלה בבית מלאכה נוסף בתל אביב, ויש לה תובנות מקוריות על מה שבאמת קובע את איכות הצליל

תגובות

בצפון איטליה, בחבל לומברדיה שבירתו מילאנו, שוכנת העיר קרמונה. הרחוב הראשי שלה נקרא "ויה מונטוורדי" - על שם אחד ממלחיניה הגדולים של איטליה, שגר ופעל בעיר הקטנה הזאת. אבל למרות גדולתו, לא ממונטוורדי צמחו הפרסום והיוקרה של קרמונה, ולא עליו נבנה ייחודה.

קרמונה נודעת בזכות אומנות מיוחדת במינה שהתפתחה בה, ושכמוה אין במקום אחר בעולם: אומנות בניית כלי הנגינה, בעיקר כלי קשת, ובמיוחד כינורות. והיא נודעת בזכות בוני הכינורות הגדולים שפעלו בה והפכו מזמן לאגדה: החלוצים בני משפחת אמאטי ובראשם אנדריאה, שפתח בית מלאכה בקרמונה כבר ב-1530; בני משפחת גוארנרי והגדול ביניהם, ג'וזפה, שכונה "דל ג'זו"; משפחות צ'רוטי וברגונצי; ומשפחת סטרדיוורי ובנה האגדי אנטוניו (1644-1737), הידוע גם בגרסה הלטינית של שמו: סטרדיווריוס.

פעם בשנה, בקיץ, מיתמר עשן שחור מעל אחד הגגות בקרמונה, שגם עתה שוקקת בתי מלאכה של בוני כינורות, מבוגרים וצעירים. זהו גג ביתה של בונת הכינורות הישראלית יעל רוזנבלום, שעליו היא מבשלת מדי שנה את הלכה איתה היא תצפה את הכינור אחרי שכל שלבי בנייתו הושלמו. בטמפרטורה של מאות מעלות מתבשל החומר השמנוני, שעיקרו שרף אורנים.

"כל החומרים בבניית כינור הם טבעיים", אומרת רוזנבלום, "וחלקם נוצר על ידי חרקים ששוכנים על עצים מיוחדים בניו זילנד". התמהיל הסודי המיוחד של מרכיבי הלכה, אומרת האגדה, הוא זה שהעניק לכינורות העתיקים של סטרדיוורי את צלילם המיוחד: "עשיתי ניסוי בפיסיקה ומדדתי את מידת החדירה של גלי קול בסוגים שונים של לכה, על בסיס שמן ועל בסיס אלכוהול, וגיליתי שהמרכיבים של החומר לא משפיעים כלל על הצליל, אבל עובי השכבה משפיע", מפריכה באחת רוזנבלום את האגדה. אגדות רבות אודות כינורות עתיקים עוד יופרכו במשך השיחה איתה.

חודשי החורף בקרמונה קפואים, ואותם מבלה בדרך כלל רוזנבלום בישראל, כאן היא ממשיכה את עבודתה בבית מלאכה קטן בתל אביב - חדר מואר ניאון, נעדר כל דימוי רומנטי של "אטלייה" לבניית כינורות. בחדר שולחן עץ צר ועליו מלחציים, כמה עשרות סכינים ומפצלות - אותם היא מכינה בעצמה, במיוחד לצרכיה: "כל פריט בכינור, ויש יותר מ-20, זקוק לסכין משלו", היא מסבירה.

עוד מצויים בחדר מודל מנייר של כינור, בקבוקי לכה ודבק וכמה מכחולים, כמה כלי עבודה דוגמת פטישים, מד מילימטרי ואבן משחזת קטנה - ולא הרבה יותר: "לפעמים רואים בתי מלאכה לבניית כינורות ובהם אלפי כלי עבודה. זו רק פוזה", היא צוחקת.

עכשיו היא בונה כינור על פי מודל שהכינה מכינור גואדניני עתיק, ומתקנת כלי שיוצר בנאפולי. הכינורות של יעל רוזנבלום יפהפיים, ולפי עדותם של נגנים - צלילם מושלם. והם נחטפים, בעיקר על ידי נגנים בחו"ל, למשל הנגן הראשי של תזמורת האקדמיה סנטה צ'צ'יליה, של תזמורת האופרה לה-סקאלה, ונגני תזמורת טורינו. אבל יש לה לקוחות נכבדים גם בישראל: ביניהם הנגן הראשי של הפילהרמונית הישראלית איליה קונובלוב, מנחם ברויאר, לשעבר הנגן הראשי של התזמורת, ונגנית הרביעייה העכשווית הדס פבריקנט (ראו מסגרת).

רוזנבלום בונה כעשרה כלים בשנה ותמיד חסרים לה כינורות להדגמה, כי כולם נמכרים: "אני בונה רק לפי הזמנה", היא מסבירה, "והכנרים שמזמינים שותפים להחלטות במרוצת התהליך. הכינור נתפר במיוחד לצרכיהם, אני תמיד מוסרת אותו באופן אישי, וכך הכנר יכול לבדוק אותו באולם בו הוא מנגן. בדרך כלל באים חברים שלו לשמוע ויש דיון על הצליל, על ההדהוד שלו מרחוק ומקרוב - וגם אני לומדת מכך המון ויודעת מה צריך לעשות בכלי הבא. כך אני גם פוגשת אנשים חדשים".

אוהבת כינור לא סימטרי

יעל רוזנבלום נולדה בירושלים לפני 32 שנה. "מגיל 6 אני כנרת. למדתי בפנימייה למדעים ואמנויות בירושלים, בית הספר הכי נפלא בעולם, שם לומדים 14 יחידות מוסיקה ו-5 יחידות בכל המקצועות האחרים, כולל מדעים. נגינה למדתי אצל הוויולן עמוס בועזסון. כיוון שאני כנרת אני לא צריכה כנר שיבדוק לי את הכלי שאני בונה, שיגיד לי איך הצליל נשמע, וזה לא שכיח בקרב בוני כינורות, שרובם לא כנרים מקצועיים ויש כאלה שאינם מוסיקאים בכלל.

"בשבילי, לנגן על כינור שאני עצמי בניתי זה השיא. פיסלתי וציירתי כל החיים, אבל מגיל 16 ידעתי שאהיה בונת כינורות. הייתי מנגנת וחולמת לבנות כינור. היום זה הדבר החשוב בחיי, התגשמות החלום הזה היא ממש נס".

בגיל 20 היא הגיעה ללמוד בניית כנורות בבית הספר המיוחד בקרמונה: "מרגע שנחתתי שם קניתי שולחן עבודה והתחלתי לעבוד, כשוליה, וכך למדתי גם מהפרקטיקה". מאז היא שם.

המורכבות של בניית כינור היא כמעט דמיונית, ולכן נקשרה למלאכה הילה מיסטית: "את העצים, עצים מיוחדים שגדלים בעמק פיימה באיטליה, ובהם יחס אופטימלי בין חוזק הסיבים לבין המשקל, צריך לכרות בתקופה מסוימת בשנה, בחלק החודש שבו הירח נמצא בנסיגה - כי אז הלימפה של העץ יורדת לשורשים ורק מעט מאוד ממנה נותר בגזע", היא מסבירה. "כך הגזע יבש יותר, ולכן קל יותר. ובכל זאת צריך להמשיך לייבש אותו עוד כ-30 שנה, כשהוא מאוכסן במחסן מאוורר". סוג נוסף של עץ הנכלל בכינור הוא המייפל שבא מארצות הבלקן.

"במחסן שלי בעליית הגג", היא מספרת, "יש עצים שקניתי מבונה כנורות זקן שאיתו עבדתי כשהגעתי הנה, ועצים חדשים אותם קניתי עכשיו, כדי שישמשו אותי בעוד 30 שנה". לדבריה, העובדה שקרמונה הפכה למרכז בוני כינורות אינה מקרית. "הנהר שעליו השיטו לפני מאות שנים את הגזעים עובר לידה, והאקלים בה אופטימלי - לא יבש מדי ולא לח מדי, לא חם או קר מדי. זה מאפשר את ההדרגתיות הנחוצה להתייבשות העץ".

אחר כך בא הגילוף בגזע, הניסור של כל חלקי העץ של הכינור - פלחי הגב, החזית, הצוואר. והדרך המיוחדת בה מפסלים את הקימורים, העובי שכל חלקיק מילימטר בו קובע, המידות המיקרו-מילימטריות הנחוצות כדי לדייק בגובה הצליל כשיותקנו המיתרים בבוא הזמן. והדבק, הצבע, הלכה.

אחרי שהכינור מוכן צריך להתקין בו את גליל העץ הקטן הנקרא "נשמה", אשר נדחף בין פניו לגבו מול המיתר הגבוה, סופג את התדירויות הגבוהות ומעניק לכינור את צלילו המיוחד. ואחר כך התקנת הגשר, והמיתרים. "כל מיתר מושך בכוח של 7 קילו, כפול ארבעה מיתרים - זו עוצמה אדירה המופעלת על הכינור", מסבירה רוזנבלום, "ואם מכפילים זאת ב-300 שנה - כאורך חייהם של הכלים העתיקים - מבינים איזה כוח פועל לאורך הזמן על הכינור, מכופף את חלקיו, מזיז אותם.

"אני אוהבת שהכלים לא סימטריים", היא מציינת, "ככה הכלי מלא הבעה, דינאמי, כמו פנים של בן אדם. וכאן היא מוסיפה: "כינור זה דבר חי. הוא מרגיש אם אתה אוהב אותו או לא"

אני שואל אם מדובר בעניין מיסטי. "בכלל לא", היא משיבה, "זה לגמרי פרקטי. הכינורות העתיקים הם מוצלחים כל כך כי הנגנים הכי טובים בעולם ניגנו עליהם במשך מאות שנים, באהבה, במסירות - וגם בטכניקה עילאית. הכינור עשוי מעץ ומהמון חלקים נעים, והעושר של הצליל לא יתבטא אם לא ידעו לנגן עליו. זה כמו בנהיגה במכונית פורשה".

לצד הכינורות העתיקים הנהדרים, יש גם כאלה שהם גרועים מאוד - למרות שתווית הבונים הגדולים נמצאת עליהם: "מזעזע שכלים כאלה יכולים לעלות שני מיליון דולר", אומרת רוזנבלום. "כנרים מוציאים את הכסף הזה כדי לפצות על חוסר הביטחון שלהם בנגינה, ורק למעט כנרים יש אומץ להודות שכינור חדש עולה על עתיק באיכותו, ומצלצל הרבה יותר טוב. הקהל יחשוב שהוא אינו כנר טוב אם אין לו סטרדיווריוס".

"ובכל מקרה", היא מוסיפה, "בכל סטרדיווריוס יש רק עשירית מהכינור המקורי - כי הוא עבר שיפוצים במשך מאות שנות חייו, תיקונים, שיפורים ועדכונים לאור טכנולוגיות חדשות. פתחו אותו ופירקו אותו, החליפו לו חלקים - ומה שגורם לאיכות הגבוהה שלו הוא כבר מזמן לא מי שבנה אותו אלא הדרך שבה ניגנו עליו.

"גם הסחר בכלים מקדם את המיתוס", היא מציינת, "ויש דילרים בחו"ל שאף נוקטים דרך פלילית: מפרקים כינור גוארנרי או סטראדיווריוס ומפזרים את חלקיו בכינורות רבים אחרים. לאספנים די בחלק אותנטי עתיק אחד בכינור כדי לשלם עליו מאות אלפי דולרים. ככה זה, אנשים אוהבים לחלום, ויש מי שמזין את החלום הזה".

נשים עדיפות

בישראל פועלים כמה בוני כינורות. בין המפורסמים בהם, אמנון וינשטיין מתל אביב ואייל הופמקלר הירושלמי. "זה תחום של גברים", אומרת יעל רוזנבלום, "באירופה כבר פחות, אבל בישראל אני האשה הבונה היחידה בינתיים. ולא בצדק - כי מה שקובע אם הכלי מצלצל טוב הוא השלב הסופי בבנייה: דווקא העבודה הפיסית הקשה בהתחלה, במיוחד בצ'לו, שם יש הרבה עץ לגלף ולנסר, היא לא מה שקובע את איכות הכלי. לא הנגרות הראשונה חשובה אלא אלא הרגישות לדקויות בשלבים הבאים, להבדלי הצליל כשהבדלי העובי בעץ הם עשירית מילימטר, לתגובה להדהוד שלו ולנקישה עליו - ואת זה נשים יכולות לעשות אפילו יותר טוב.

"אבל יש את הדימוי של ג'פטו, גבר מבוגר עם כרס גדולה ושפם, שרק הוא יודע, כמו נגר, לבנות כלי טוב באמת. אשה צעירה קטנת קומה אינה מספיקה. ?עתיק' ו'ג'פטו' - אלה בינתיים מילות המפתח בעולם הסחר של כלי נגינה. זה המיתוס".

רוזנבלום בנתה כבר כמאה כלי קשת, ביניהם גם ויולות, צ'לי, וכלי בארוק. "הכלים שלי מאוד דומים זה לזה, אבל כל אחד יחיד במינו, וכל מוסיקאי מוצא בכלי את מה שיתאים לאישיות שלו. האמת היא, שכבר בבוקר שלמחרת התקנת המיתרים הכלי מצלצל אחרת. החלקים נעים, הם צריכים להתרגל זה לזה - הרי כל אחד מהם עשוי מחומר אחר, מזמן אחר, ובהתחלה צריך לנגן קצת כל יום, עד שהכלי נפתח.

"כינור זה לא רהיט, ואם הכנר חזק או חלש, שמן או רזה - הנתונים האלה משנים את הצליל והאופי של הכינור. זה מה שיפה בכלי חדש: הוא גדל וצומח לפי איך שהנגן מטפח אותו, לא כמו כלי ישן שאישיותו כבר עוצבה. הכינור מתאים עצמו לנגן, לא הנגן אליו".

לרוזנבלום ידיים חזקות, ולדבריה, גם עיניים טובות - במבט אחד היא יכולה לזהות מי בנה כלי ואיזה מודל הוא, וגם לאמוד די בדייקנות מידות.

האם יש איזה פחד בצעדים הראשונים בבניית כלי חדש, אני שואל. "פחד? לעולם לא. בתחילת הבנייה אני מתרגשת, יש בי מין ציפייה קצרת רוח, לדעת מה יהיה הצליל של הכינור. אבל האידיאה של הכלי כבר נמצאת אצלי בראש, אני יודעת מה אני רוצה.

תקופה ארוכה הציקה לה בכל זאת בעיה מסוימת. "אני מאוד אקולוגית וחשוב לי הטבע, לכן בהתחלה היו לי נקיפות מצפון על שאני גורמת בעקיפין לכריתת עצים - למרות שאני משתמשת רק בגזע עץ אחד כל עשר שנים. היה לי ממש קשה עם זה, עד שחברה אמרה לי שהיער והעצים זקוקים בעצמם למוסיקה בעולם כדי להתפתח. זה השקיט לי קצת את המצפון". *

אהבה ממבט ראשון

נגנים שבדקו את הכינורות של רוזנבלום מספרים

איליה קונובלוב, הנגן הראשי (קונצרטמייסטר) של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, אומר: "אף פעם לא נהניתי מכינור מודרני בצורה כזאת, זו הפתעה מאוד משמחת. ואני לא היחיד - כל מי ששמע אמר עליו טובות. ניגנתי בשביל זובין מהטה וגם הוא מאוד מאוד נהנה מהכינור (מהטה אף התקשר במיוחד ליעל רוזנבלום אחרי ששמע את הכינור שלה, נב"ז).

"בדרך כלל אני מנגן בסטרדיווריוס של התזמורת, ולא הרגשתי שהכינור של יעל נחות ממנו: מאוד נוח לי לנגן עליו, ואני יכול לעשות איתו כל מה שאני רוצה. בדרך כלל לא אהבתי כינורות מודרניים, חשבתי שזה בזבוז זמן לבדוק אותם, אבל כאן- הצליל לא מודרני, לא מטאלי, יש בו משהו איטלקי עתיק. וחוץ מזה גם תענוג להסתכל עליו".

גם הדס פבריקנט, הכנרת הראשונה של הרביעייה העכשווית ואנסמבל סולני תל אביב, מתלהבת: "זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. חיפשתי כלי שיהיה שלי כי נמאס לי לנגן על כלים מושאלים ולחשוש שיקחו אותם ממני, והחלטתי לנסוע לקרמונה ולמצוא כינור. קיבלתי המלצות על בוני כינורות, ושיערתי שלכל היותר יהיה לי טיול כייפי. ואז בדקתי את הכינור של יעל, שהיה השני שניגנתי, וידעתי שזהו זה: איך שהצליל הגיע אלי, וכמה שהיה מאוזן, ואיך שהוא הגיב אלי, כמו קול של בן אדם - פתוח, מלא צבעים, ומגיב מאוד מהר.

"ניגנתי על כלים שאולי שווים הרבה יותר כסף אבל לוקח ללמוד עליהם שנים. כאן התגובה היתה מהירה, לא הייתי צריכה התאמץ ולנסות להשיג משהו כל הזמן. וכמה שהוא יפה! מבחינתי הטיול בקרמונה נגמר אחרי שלוש שעות".



רוזנבלום. כינור מרגיש אם אתה אוהב אותו או לא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו