בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עדיין מריח כמו רוח נעורים

מהמזוודה הוורודה ששימשה כמערכת תופים מאולתרת עד לקרדיגן הבז' שלבש קורט קוביין. לרגל תערוכה חדשה על "נירוונה" במוזיאון בסיאטל, מספר בסיסט הלהקה קריסט נובוסליק על הקשר בין פוליטיקה לפאנק

תגובות

בשבע שנותיו ב"נירוונה", קריסט נובוסליק היה עד לכאוס מכל הסוגים על הבמה. מצחו נושא צלקת מהרגע שבו זרק את הבס שלו לאוויר בטקס פרסי אם-טי-וי 1992 ולא הצליח לתפוס אותו. אבל גם הוא וגם האחרים שנכחו בטקס הפתיחה של תערוכה המוקדשת ל"נירוונה" לא היו מוכנים להתערבותו הלא צפויה של אחד מחברי להקתו לשעבר.

בדיוק כשכריסטינה אור-קהאל, מנכ"לית "Experience Music Project" בסיאטל, ביקשה להודות לתאגידים נותני החסות של המוזיאון, הופיע מישהו על הבמה, צרח "תאגידים הם עדיין חארות!", וחזר ונבלע בקהל.

נובוסליק זיהה את המפריע. זה היה ארון ברקהרד, האיש שהיה המתופף של "נירוונה" עוד לפני שהיה שם ללהקה. מחאתו של ברקהרד לא עוררה תשומת לב רבה, אולי משום שממילא האווירה באירוע היתה סוריאליסטית. המוזיאון, שעיצב פרנק גרי במימון פול אלן, ממייסדי מיקרוסופט, הוא מקדש עתידני לכוחה של הטכנולוגיה. הפתיחה גדושת האח"מים של התערוכה ששמה "נירוונה: להביא את הפאנק אל ההמונים" התקיימה ב"כנסיית השמים" של המוזיאון, אולם רחב ידיים שתקרתו בגובה 21 מטרים, והדוברים בטקס נראו כגמדים ליד צג הווידיאו הגדול ביותר בעולם שלא תחת כיפת השמים. היה ניגוד חד בין הרקע ההיי-טקי של המקום לבין הרקע העלוב שבו צמחו חברי הלהקה באברדין, עיירה ענייה של מפעלי עצים באזור כפרי במדינת ואשינגטון.

אוצר הפרויקט, ג'ייקוב מקארי, עבד על התערוכה במשך שנה וחצי. על גישתו מלאת הרגישות תעיד העובדה שנובוסליק ודמויות מפתח אחרות הסכימו לשתף עמו פעולה והשאילו למוזיאון אוצר בלום של חומר: כלי נגינה, פריטי לבוש, מכתבים, קלטות שמע ופריטים אחרים, דמיוניים יותר, כגון מזוודת סמסונייט הוורודה ששימשה את קורט קוביין בן ה-15 כמערכת תופים מאולתרת בהקלטתו הראשונה אי פעם. המזוודה הייתה שייכת לאמו של קוביין, ונדי, שנכחה באולם, עם אחותו, קים.

שתיהן זכו להכרה בדברים שאמר נובוסליק, שכמו התערוכה עצמה, ביקש להציב את תופעת "נירוונה" בהקשר הנכון: כנקודת השיא בסצינת הרוק המחתרתי האמריקאי ששאבה את השראתה מהפאנק של סוף שנות ה-70 והתפתחה בהדרגה לרשת של קהילות מקומיות, שכל אחת מהן פעלה בנפרד מתעשיית המוסיקה המיינסטרימית, ולכל אחת היו מאפיינים תרבותיים מובהקים משלה. נובוסליק הודה לאמו של דייל קרובר, על שהרשתה ללהקה שלהם, "המלווינס", לקיים חזרות בביתה ברחוב שתיים מערב באברדין, חזרות שבהן התיידד נובוסליק עם נער שהיה צעיר ממנו בשנתיים ושמו קורט. הדגש על פולחן האישיות של קוביין צומצם במידה רבה ככל האפשר, אף שמסיבות מובנות היה נוגע ללב לשמוע את נובוסליק מדבר על האיש שהיה ידידו, ולא רק כוכב הרוק הטרגי.

"הוא היה איש שמעולם לא ניקה את המטבח, אף פעם לא הוציא את האשפה, אף פעם לא עשה עבודות בית כאלה. אבל קורט קוביין לא היה עצלן. הוא הרוויח את הכסף שמימן את ההקלטות: הוא עבד כאיש אחזקה בלילות. הוא היה מסור לאמנותו, והוא הצטיין בכל דבר שרצה לעשות. כשאני הולך ברחוב, אפילו הערב, אנשים ניגשים אלי ואומרים: ?נירוונה שינתה לי את החיים'. ואני חושב שזה מעיד על קורט קוביין ועל החזון שלו. אני חייב לו כל כך הרבה, אני אפילו לא יכול להתחיל לתאר את החוב שלי כלפיו. כל כך הרבה אנשים חייבים הרבה לקורט קוביין".

בקהל שהקשיב לנובוסליק היו גם ג'ק אנדינו, האיש שהקליט את קלטת הדמו הרצינית הראשונה של "נירוונה" והפיק את אלבום הבכורה של הלהקה, "Bleach"; ברוס פאוויט, שלייבל ההקלטות שלו, סאב פופ, הוציא את האלבום הזה; וצ'רלס פיטרסון, שתצלומיו בשחור-לבן של להקות כגון "סאונדגארדן" ו"מדהאני", וגם "נירוונה", עזרו לקבוע את קודי האסתטיקה החזותית של הסצינה וגם ביססו את הכוח הבסיסי-פרימיטיבי של המוסיקה שביעבעה אז בפינה הלא אופנתית ההיא של אמריקה.

שלושתם תרמו את חלקם לתערוכה: אנדינו ופאוויט סיפקו סיפורים מלאי חיים וניתחו את המצבור הענק של היסטוריית שמע המוצג למבקרים במוזיאון באמצעות אוזניות; התמונות של פיטרסון מוצגות בהגדלה על קירות שלמים בבניין; באולם הכניסה בולטת דמותו של קוביין, המנגן בגיטרה וקופץ אל הקהל, באולם קומודור בולרום בוונקובר. בהתחשב במאפיינים המרדניים של האיש, מפתיע לראות את החולצה שקוביין לובש בתצלום הזה מוצגת בתיבת תצוגה, לצד פריטי לבוש אחרים שלו ובהם קרדיגן בז' ועליו הכתובת המצחיקה שלא במכוון: "אחד מסודות הקסם של ?נירוונה' היה שהם לבשו בגדים יום-יומיים ולא תלבושות של כוכבי רוק. קוביין היה חסיד של קרדיגנים והרבה ללבוש את הקרדיגן הזה".

נובוסליק מקריין את דברי הקישור במדריך השמע, ורוב התצלומים הגלויים והמצחיקים לעתים קרובות הגיעו מארכיונו האישי או מאשתו לשעבר, שלי הירקאס. אפילו העץ לתיבות התצוגה בא ממנו: נובוסליק מתגורר בחווה בדיפווטר, מקום מרוחק בדרום-מערב ואשינגטון, בצירוף מקרים משמח, עץ בוקיצה בן מאה שנה נפל באזור, בזמן שמקאריי יזם את התערוכה על "נירוונה".

"אני אוהב את המוזיאון הזה", אומר נובוסליק, "הוא מלמד. אמרתי לג'ייקוב: בוא לכאן, יש לי ארון מלא דברים בשבילך. הנה התמונות - תעבור עליהן ותבחר מה שאתה רוצה. הנה הגיטרה של באק אוונס (שבה ניגן פאט סמיר באלבום האנפלאגד של הלהקה שהוקלט באם-טי-וי) - קח אותה. הנה הגיטרה שהפלתי על הראש שלי, סיפור מפורסם. קח אותה! הנה הבס שניגנתי באנפלאגד. קח אותו! אלה כלים טובים שאני אוהב לנגן בהם, אבל גיטרות נוטות להצמיח רגליים ולהסתלק. לעולם לא רואים אותן שוב. מישהו סילק לי את הגיטרה מהבמה בפסטיבל רדינג 1992. חשבתי שכבר עדיף שאתן אותן למוזיאון, ושם יציגו אותן ברקע המתאים והמבקרים יוכלו ללמוד מזה".

אין בתערוכה מוצג שמאיר את היחסים הבעייתיים בין האמנות לבין הצד המסחרי שלה יותר מאשר מורסיט גוספל, אחת הגיטרות המפורסמות של קורט קוביין: הוא הקפיד שלא לשבור אותה; רבים משירי "Nevermind" נכתבו עמה והוא ניגן בה בהופעה ב-17 באפריל 1991 במלון או-קיי בסיאטל, שבה "נירוונה" ניגנה לראשונה בפומבי את "Smells Liks Teen Spirit". הגיטרה, שקוביין קנה באוגוסט 1990 בחנות כלי נגינה משומשים בסן פרנסיסקו, נמכרה ב-2006 במכירה פומבית תמורת 131,450 דולר, ובעליה, איש קרן הון סיכון, השאיל אותה לתערוכה.

המסר הסקסי

אלה פריטים מרגשים, אך תוכן הארון של נובוסליק מספק את התובנות הטובות ביותר ביחס לסיפור שקיבל מעמד של מיתוס ב-20 השנה האחרונות. מאחורי תיבת זכוכית המכילה טייפ סלילים של ארבעה ערוצים שעליו הקליט קוביין את שיריו הראשונים ואת מזוודת סמסונייט של אמו, אפשר לקרוא מכתב, שנושא את התאריך 16 באפריל 1986. את המכתב כתב באז אוסבורן מלהקת ה"מלווינס" אל נובוסליק, שזמן קצר קודם לכן עבר לאריזונה. אוסבורן מדבר בהתרגשות על הקלטה ש"קו-ביין" ודייל קרובר עשו בביתה של דודתו של קורט, מרי. "כמה מהשירים ממש חזקים! אני חושב שיש לו עתיד במוסיקה אם ימשיך ככה".

זיכרונות מרירים כאלה הם חלק משגרת יומו של נובוסליק. במשך שנים לאחר מותו של קוביין באפריל 1994 הוא נכנס לחנויות יד שנייה בלב סיאטל ומחפש גיטרות לשמאליים שיחליפו את הקורבן האחרון של סיומי המופעים ההרסנייים של "נירוונה". "חשבתי לעצמי: ?היי קורט, מצאתי לך גיטרה; היא תהיה טובה, נשים עליה מיתרים חדשים'. ואז אמרתי לעצמי, אוי, אני כבר לא צריך לעשות את זה'".

היום הוא נהנה מהפרטיות שבחיים בחווה, אף שהוא רחוק מלהיות מתבודד: פרט למחויבותיו כיושב ראש הקהילה החקלאית, הוא לומד משפטים ("כל הציונים שלי 10") ופועל בלהט למען ייצוג יחסי בתפקיד יושב ראש תנועת "FairVote". הוא גם מוצא זמן לשלב את שתי אהבותיו האחרות: טיסה ומוסיקה. כמה שבועות לפני ערב הפתיחה של התערוכה הוא טס בססנה שלו לקליפורניה ופגש את קרובר ואוסבורן לג'אם.

"הרבה דברים בחיי הייתי עושה אחרת, אבל אז לא היו לי היכולת או המודעות לעשות את זה", הוא אומר. "באופן אישי, לא הייתי מוכן למה שקרה. כל העניין הסתיים באסון. זה לא היה צריך להיגמר ככה. להקות אחרות הצליחו להתמודד עם בעיות כאלה. אבל זה מה שזה. אני מנגן עם באז ודייל כבר 30 שנה. זה עובד יפה".

הוא צוחק ומצביע על הקשר בין פוליטיקה ופאנק. "אנשים עושים את הקשר באופן טבעי. אני מצאתי את קורט קוביין ואת באז אוסבורן. והיה לי משהו משותף אתם, היה לי צורך והיו לי ערכים, ופשוט השתלבנו יחד באופן טבעי. זה המסר הסקסי שלי לילדים של היום: זה דורש הרבה עבודה ואתם צריכים להיות מעורבים!" *



מתוך התערוכה


''נירוונה'' ב-1993, קריסט נובוסליק, מימין, קורט קוביין ודייב גרוהל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו