בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עשור הכנה לקראת המלוכה

עשר שנים תמימות עברו מאז שהבמאי מייקל גרנדג' הציע לו להשתתף ב"המלך ליר", עד שדרק ג'קובי החליט שהוא מבוגר ומנוסה דיו להתמודד עם התפקיד התובעני. על פי השבחים הרבים שמקבלת ההצגה החדשה, נראה שהוא עשה את זה בזמן הנכון

תגובות

מה הגיל הנכון לגלם את המלך ליר, אחד התפקיד העשירים, המיוסרים והתובעניים ביותר שכתב שייקספיר? שחקן שמגלם אותו בצעירותו, בגיל שבו המוות עדיין נראה לו כאפשרות בלתי ממשית, מסתכן בכך שייתפש כשחקן בוסר וכליהוק בלתי סביר. אם ידחה את התפקיד זמן רב מדי, כפי שסברו כמה מהמבקרים שעשה לורנס אוליווייה כשגילם את ליר בהפקה טלוויזיונית ב-1984, ייתכן שיאבד את הכוח הפיסי ואת העמידות הרגשית שהתפקיד דורש.

השחקן הבריטי הדגול דרק ג'קובי הירהר בסוגיה הזאת לפחות עשר שנים, מאז הציע לו הבמאי מייקל גרנדג' לראשונה להפיק אתו את "המלך ליר". במשך השנים שוחחו השניים על המחזה ועל האופן שבו ירצו להתמודד אתו. ואז החליט ג'קובי שהגיע הזמן. "קודם פשוט הרגשתי צעיר מדי", אומר ג'קובי, כיום בן 72. "כשחקן, כמבוגר, כאיש שהולך ומזדקן, הייתי צריך להיות הרבה יותר מרוכז בעצמי, כי 'המלך ליר' הוא פשוט הר שצריך לטפס עליו".

התוצאה היא הפקה עטורת שבחים של "המלך ליר", שעלתה בדצמבר בתיאטרון דונמאר בלונדון, נחלה הצלחה מסחרית וביקורתית אדירה בסיבוב בן שמונה שבועות ברחבי בריטניה, והחלה להופיע במרכז האמנויות ברוקלין אקדמי אוף מיוזיק במנהטן. ההצגה הפיקה מהמבקרים שיאים חדשים של סופרלטיבים. צ'רלס ספנסר, המבקר הקפדן מהעיתון "דיילי טלגרף", התפעל מ"הלהבה המפוארת בסתיו חייו המקצועיים" של ג'קובי ואמר שההפקה היא "הטובה והמעמיקה ביותר של 'המלך ליר'" שראה מימיו.

מבחינת גרנדג' זהו שיאו של תהליך ארוך. "לא פוגשים 'לירים' לעתים קרובות", הוא אומר בשיחה טלפונית. "ההזדמנות לביים את המחזה עם אחד השחקנים הגדולים ביותר שלנו, כשהוא בגיל המתאים, והיכולת לשוחח על המחזה ולעבוד עליו במחשבה כמה שנים לפני ההפקה עצמה - זה היה מלהיב מאוד".

יש דרכים רבות לגשת אל "המלך ליר". יש במאים שמדגישים את הפן הפוליטי ואת הפן החזותי המרהיב, את איתני המלחמה המסתחררים סביב הטרגדיה של ליר כאדם פרטי וכמלך. ההפקה של גרנדג' היא לעומת זאת שקטה, אינטימית, מקולפת עד לתמצית המחזה: סכנת הייתור האורבת לאדם, מערכת היחסים בתוך משפחה, ואיך צעד שגוי איום אחד מוליד צעדים שגויים גרועים עוד יותר.

הרעיון היה "להיכנס לתוך הראש של ליר", אומר ג'קובי מאחורי הבמה בתיאטרון ריצ'מונד בלונדון, אחת התחנות האחרונות של סיבוב ההופעות, על כוס תה ועוגייה. "רצינו פחות מהמלך ויותר מהאיש. פחות מהפוליטיקה במחזה ויותר מהשיאים ומנקודות השפל של הרגש: תחושת המשפחה, האבהות, הקשרים עם הילדים, והמסע מהטירוף אל הגאולה".

בניגוד לנוכחותו הסמכותית על הבמה, ג'קובי בפגישה פנים אל פנים הוא איש רזה וקטן להפתיע, שיער ראשו וזקנו כולו שיבה לבנה כשלג. קולו מוכר ומרגש, אף שהוא מדבר בשקט כדי לשמור אותו להצגה של הערב. "הוא אדם שמשתנה לחלוטין על הבמה. הגובה שלו, הכל", אומר גרנדג'. "הוא נראה גדול יותר, וזה בין השאר משום שהוא חי בשביל לעלות על הבמה".

ההפקה קצרה, פחות משלוש שעות, ללא תפאורה, רק רקע לבן. כל סצינה גולשת בצורה חלקה אל הסצינה הבאה. יש רק כמה אביזרים. "כך להקה של שחקנים מגישים את המלים, את הסיטואציות, את הרגשות, את היחסים, בלי שמולבש עליהם רעיון-על של הבמאי", אומר ג'קובי. "אחד הדברים שהכי משמחים אותי בעבודה עם מייקל הוא שהוא גורם לדברים המורכבים ביותר להיראות פשוטים. אין שום טעם בהצגה שבה הבמאי כאילו צורח, 'תראו אותי; נכון שעשיתי עבודה נהדרת בסצינה הזאת?'"

מבחינה מסוימת, תמיד ציפו ממך לגלם את ליר.

"זו פסגת ההימלאיה, חלק מרכס הרים שכולל את 'המלט', את 'סיראנו ברז'רק' ואת המחזה הסקוטי", הוא אומר (בהתאם למסורת השחקנים, הוא לעולם אינו מזכיר את המחזה "מקבת'" בשמו בתיאטרון, מחמת עינא בישא).

הוא ממשיך: "שחקן צעיר שופטים על פי ה'המלט' שלו. אם עברת את המשוכה הזאת בהצלחה, קיבלת כרטיס כניסה למועדון הקלאסיקה. כשאתה מתבגר מצפים ממך לעבור את משוכת ליר כדי לראות אם צדקו כשקיבלו אותך למועדון מלכתחילה".

אני הייתי קלאודיוס

במקרה, "המלט" הוא שפתח את קריירת המשחק של ג'קובי, ב-1957 (אם לא סופרים את הפעמים שבהן הוא שיחק בנדמה לי ברחובות העיר, כילד קטן לבוש בבגדי הוריו). ג'קובי נולד בפרוור של לונדון לבעלי חנות, וכנער היטיב לגלם את המלט בהפקה מקומית ובזכות משחקו הגיעה ההצגה לפסטיבל אדינבורו. ג'קובי זכה במלגה לקיימברידג' (הוא גילם את המלט גם שם) וב-1963 הזמין אותו אוליווייה להצטרף לנשיונל תיאטר, שהיה אז בחיתוליו.

ג'קובי נשאר בתיאטרון עד 1971, ובהמשך גילם מגוון מרהיב של תפקידים על הבמה, בטלוויזיה ובקולנוע במשך עשרות שנים. הוא נעשה מוכר בכל מקום ב-1976 כשגילם את הקיסר קלאודיוס החריף והמגמגם עד כאב, בסדרה "אני, קלאודיוס" של בי-בי-סי. בזכות התפקיד הזה יכלו סוף סוף הוריו להסביר לשכנים מה עשה בנם כל השנים האלה. "הייתי אז שחקן כבר 16 שנה, אבל בעיני השכנים לא היה הבדל בין התיאטרון הלאומי למועצת הפחם הלאומית", הוא אומר.

אחד האתגרים שמציב "המלך ליר", כפי שקורה רבות אצל שייקספיר, הוא איך לשוות אמינות לשינוי הרגשי המהיר שעוברת הדמות - איך לגרום לקהל להאמין, במקרה זה, שהאב שמעריץ את בתו הצעירה יכול במהירות כה רבה להתמלא זעם עד שהוא מתנכר לה ומנשל אותה מהירושה.

ג'קובי עושה זאת, הוא מסביר, בכך שהוא מאפיין את ליר בסצינת הפתיחה החשובה כאדם קצר רוח, חם מזג, גחמני ואי-רציונלי. "מה שניסינו לעשות הוא להראות שהשאלה הזאת, מי משלוש הבנות הכי אוהבת אותו, היא בעצם משהו שקופץ לו לראש ממש באותו הרגע", אומר ג'קובי. "זו תאונה נוראה; זה לא היה אמור להיות זה בכלל, והרגע הזה מצית שרשרת של אירועים. כל שאר המחזה נובע מאותו רגע".

"הטירוף שלו כמעט ילדותי", אומר רון קוק, המגלם את השוטה בהפקה. הוא אומר שג'קובי הוא "איש נעים הליכות, מקסים ונטול כל גינונים של כוכב", נדיב ומחמיא, ותמיד מלא מרץ ומסור.

"בסצינת הסערה שקלו להכניס גשם אמיתי, אבל הוא לא זקוק לזה כי הוא ממילא רטוב לגמרי מזיעה", אומר קוק בשיחת טלפון. "הוא לא רק משקיע בזה אנרגיה, אלא הוא גם עושה את זה קצת אחרת כל פעם - משנה את ההטעמות, מחליש משהו או מחדיר בו רגש קצת שונה".

עד שנופלים ארצה

גרנדג' אומר שהוא חושש לפעמים שג'קובי משקיע בהצגה יותר מדי מעצמו, בייחוד בסצינה האחרונה. הוא נראה שברירי באופן כמעט קשה מנשוא, פניו אדומות וגופו מוקטן, מתייפח באופן מעורר חמלה ערב אחר ערב כשהוא מערסל בזרועותיו את קורדליה, בתו המתה של ליר, וקורא לה בכל לבו לחזור.

"הוא אף פעם לא עושה את זה בטייס אוטומטי, ואני מודה שזה מפחיד אותי", אומר גרנדג'. "הוא תמיד מכניס את עצמו למקום הרגשי הזה במלוא הקיטור, בלי לזייף. לפעמים שחקנים מוצאים קיצורי דרך שהקהל לא מזהה, אבל את דרק זה לא מעניין. הוא עושה את זה במאה אחוזים כל ערב".

"הו קורדליה, אאא קורדליה, תחכי, הישארי קצת" (בתרגום דורי פרנס), מתחנן ליר, וג'קובי אומר שכשהוא אומר את המשפט הזה הוא חושב על אובדן מעברו הפרטי (הוא לא הרחיב את הדיבור על כך).

"זה מה שכל כך נפלא בשייקספיר", הוא אומר. "כך רוצה לומר כל מי שאי פעם איבד אדם אהוב". ג'קובי, שהשיל ממשקלו כשבעה קילוגרמים מהמאמץ שבסיבוב ההופעות, אומר שהוא מרגיש מצוין. "יש לי מזל, אני חזק ובריא", הוא אומר (אף שהוא חוגר חגורת גב מתחת לתלבושתו בהצגה כדי למנוע פגיעה בשריריו כשהוא נושא את גופה של קורדליה על הבמה).

כשהראיון מסתיים, ג'קובי אומר שהוא מתכונן לטקס היומי שלו לפני הצגה: הוא שוכב פרקדן על גבו ומדקלם את כל הטקסט שלו בראש, תהליך שנדרשות לו כ-45 דקות. אחר כך הוא עושה תרגילי פיתוח קול.

ב-1994 הוענק לג'קובי תואר אבירות. הוא חי עם בן זוגו, השחקן ריצ'רד קליפורד, יותר מ-30 שנה; השניים נישאו בטקס אזרחי רשמי ב-2006. הוא סבור שמחזותיו של שייקספיר נכתבו בידי מישהו אחר, לא "האיש מסטרטפורד", כפי שהוא מכנה אותו - אבל זה סיפור אחר.

הוא אוהב את העבודה שלו, הוא אומר, והוא אומר שמשחק הוא "מקצוע נפלא שבו אתה לא צריך לפרוש - אתה יכול להמשיך עד שתיפול ארצה". והוא מוסיף: "לליר ולי אין שום דבר משותף. בגלל זה נהדר להיות שחקן". *



דרק ג'קובי בתפקיד המלך ליר. שינוי רגשי מהיר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו