בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הרפתקאות דניס" מאת ויקטור דרגונסקי | מרוסיה באהבה

תרגומו לעברית של "הרפתקאות דניס" מאת ויקטור דרגונסקי - סופר המוכר לכל מי שגדל ברוסיה הסובייטית - הוא חגיגה אמיתית. בנו של הסופר, דניס, מספר על אב מלא חיים, שצבע בצבעים עליזים את המציאות האפורה שבה חיו

תגובות

"איזה כיף! למישקה ולי נתנו הזמנה ליריד הילדים במתנ"ס. זה הכל בזכות דודה דוסיה - היא המנקה הראשית במתנ"ס הזה". כך, בסגנון אירוני המעלה חיוך מיד בהתחלה, נפתח אחד הסיפורים בספר הילדים "הרפתקאות דניס" מאת ויקטור דרגונסקי, שראה אור באחרונה בתרגום דינה מרקון (הוצאת ספרית פועלים).

הסיפור מתאר איך מצליחים שני ילדים ברוסיה הסובייטית לתחמן את השיטה. לאחר שהם נכנסים ליריד בזכות המנקה, הם נתקלים בליצן שמבטיח פרס אדיר - מנוי לעיתון ילדים - למי שמשקלו הוא 25 ק"ג בדיוק. לדניס, המספר בגוף ראשון את הקורות אותם, חסר חצי קילו. אבל יש לו תושייה: הוא שותה סודה במזנון עד שבטנו מתפוצצת. כשהוא אמנם מגיע למשקל הנדרש, וזוכה במנוי הנכסף, הסודה עולה לו לראש וגורמת לו בחילה. שפוף קמעה, הוא כמעט מוותר על הפרס, אבל כשחברו לוטש עיניים אל הזכייה שלו, הוא כמובן מתעורר ושוב מוצא בה עניין. ועם זאת, בדרך הביתה הוא מתרצה ומסכים להתחלק במנוי עם חברו.

סיפור מתוק-מריר זה על גלגוליה של התלהבות ילדותית הוא רק אחד הסיפורים בספר זה הגדוש רגעים אנושיים, מצחיקים ומכמירי לב בחייהם של ילדים. גיבוריו הם המספר דניס וחברו הטוב מישקה, המתנהלים בכוכב לכת קטן משלהם הכולל את בני משפחתם, חבריהם לכיתה, בית הספר ותנועת הנוער. התיאורים של דרגונסקי נלבבים וחכמים, לעתים מצחיקים עד כדי כאב בטן ולעתים רק מעלים חיוך שלא מרפה. וכל זה על רקע מציאות הרחוקה מזו של הילדים כיום - גם אלה שהם יוצאי רוסיה - כרחוק מזרח ממערב.

צלצולם של השמות: בוריס סרגייביץ', מישקה, דניסקה, אנדריושקה - בהוצאה עשו בחוכמה שהשאירו אותם על כנם - ולבטח גם שיעורי המוסיקה ותחרויות השחייה כתפריט חובה חינוכי-תרבותי, אולי יהיו מוכרים לאלה שהוריהם נולדו ברוסיה; אבל גם להם יהיו זרים החלומות של הילדים בספר: מנוי לעיתון למשל, או לדעת אנגלית, כמיהה נסתרת לאמריקה ולמערב, וכן הצעצועים המרופטים והאמצעים הדלים. הרקע הפוריטני, הסובייטי, נשקף להפליא גם באיורים של אבי כץ.

אם שהקריאה לפני כמה שבועות לבנה את הספר החדש מצאה את עצמה צוחקת בדמעות, כפי שלא צחקה שנים, מהסיפור "איפה ראיתם דברים כאלה". בסיפור זה דניס וחברו מופיעים בהצגת בית ספר. חברו של דניס שוכח את הטקסט, ודניס מנסה לעזור לו על ידי רמיזות ומחוות שונות, אבל לשווא. החבר נתקע. כמו תקליט שבור הוא חוזר רק על שתי השורות המסכנות שהוא מצליח להוציא מפיו, עד שהן מאבדות לגמרי את משמעותן. אפשר לחוש ממש את תחושת האי-נעימות של הקהל ושל המספר.

היכולת הנהדרת של דרגונסקי לספר סיפור, והדיוק שלו בתיאור הסיטואציות המשעשעות שלעתים גם מרחפת עליהן תוגה, מכתירים את "הרפתקאות דניס" כפנינה ספרותית. הספר מתאזרח על מדף הספרים בצד חברים ותיקים לז'אנר, כמו "ניקולא הקטן" הצרפתי ובמידת מה גם "יומנו של חנון" ששבה לב ילדים רבים; שני האחרונים מספרים אף הם באירוניה דקה ובתבונה סיפורים מצחיקים מחיי ילדים. "הרפתקאות דניס" ותיק הרבה יותר, והשאלה היא איך לא גילו אותו קודם.

הפקידים כמעט השתחוו

ויקטור דרגונסקי, יהודי יליד 1913, פעל בברית המועצות בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה. קובצי הסיפורים שלו (שאחד נוסף, "מעולמו של רוביק", יצא לאור בעברית לפני כמה שנים בהוצאת מאסטר פרס) זכו למעמד של קלאסיקה, ואין מי שילדותו עברה עליו ברוסיה הסובייטית ולא גדל עליהם.

מידע זה אומת השבוע בפנייה לדוברי רוסית אקראיים; מורה לפסנתר, קופאית בסופר, ספרנית ואחרים. בעיני כולם נדלק ניצוץ כשהוזכר דרגונסקי. לדברי טניה, ספרנית בספרייה הרוסית בירושלים, סבתות מרבות לשאול את ספריו של דרגונסקי כדי להקריאם לנכדיהן.

נגה אלבלך, עורכת בהוצאת ספרית פועלים, נתקלה באחד מסיפוריו של דרגונסקי במסגרת לימודי הרוסית שלה באוניברסיטה. עורכת ספרי הילדים בהוצאה, נרי אלומה, התלהבה אף היא מהרעיון להוציא לאור את הספר, והשתיים החלו במעין תחקיר בלשי אחרי זכויות הפרסום.

כתביו של דרגונסקי אמנם תורגמו לשפות רבות, כולל יפאנית והינדו, אך לא לאנגלית (אם כי תרגומי חובבים לכל הסיפורים נמצאים באינטרנט), והדבר הקשה על התהליך. לבסוף אותרו ילדיו של הסופר (שמת ב-1972 מהתקף לב) - בנו הבכור דניס, שעליו נכתבו רוב הסיפורים, ואחותו הצעירה קסניה - ששיתפו פעולה בשמחה.

בראיון בדואר האלקטרוני מספר דניס דרגונסקי, בן 60, כי הורי אביו היגרו לארצות הברית מרוסיה הלבנה בתחילת המאה שעברה בחיפוש אחר חיים טובים יותר. בנם ויקטור נולד בניו יורק. אבל הם לא התאקלמו וחזרו לעיירה הומל שממנה בא. לאחר מכן התיישבו במוסקבה.

"מובן שבברית המועצות בתקופת סטלין אדם שנולד בניו יורק עורר שאלות וחשדות", מספר דרגונסקי. "כאשר הפקידים הסובייטים היו מתחקרים את אבא שלי על הפרט הביוגרפי הזה, הוא היה אומר בהומור אופייני: ?נולדתי באמריקה, אבל כל כך שנאתי את סגנון החיים האמריקאי שאחרי שישה חודשים החלטתי לחזור הביתה'".

דרגונסקי הבן זוכר את אביו כאדם עליז ומלא חיים. "הוא אהב מאוד להתבדח", הוא אומר. ויקטור דרגונסקי היה שחקן קומי, כתב פזמונים לשירים ואף חיבר מערכונים לתיאטרון. הוא גם ניהל תיאטרון קטן במוסקבה בשם "הציפור הכחולה" ובשנות ה-40 וה-50 היה ידוע מאוד בחוגי הבוהמה שם. רק בגיל 48 החל להתפרסם כסופר. ב-1961 יצא לאור ספרו הראשון "סיפורי דניס". הוא נהפך לאחד מספרי הלימוד ברוסיה וכך גם שלושת הקבצים שהתפרסמו אחריו. בנו דניס דרגונסקי הוא סופר ועיתונאי, בתו קסניה דרגונסקיה היא דרמטורגית וסופרת ילדים. שניהם חיים במוסקבה.

דרגונסקי הבן מספר שהסובייטים ניסו לגרש את אביו ממוסקבה כמה פעמים. "פעם, כשביטלו את התושבות שלו במרשם התושבים במוסקבה, הציעו לו בלעג לעקור לערים אחרות, יהודיות יותר, כמו אודסה וז'יטומיר. אבל הוא שרד בזכות קשריה של אמי עם בנו של סטלין, וסילי". כשהיתה ילדה גרה אמא של דניס באותו בניין מגורים עם בנו של סטלין. כשנשקפה רעה לבעלה, היא פנתה לבן וביקשה ממנו לעזור. על גבי טופס הבקשה שלה למרשם התושבים הוא הוסיף בכתב ידו "נא לרשום" וחתם בשמו. "זה הספיק, הפקידים כמעט השתחוו לפני אבא", מוסיף דרגונסקי.

הוא מספר כי בילדותו חיתה משפחתו בדירה שיתופית סובייטית טיפוסית, המתוארת בסיפורי אביו. ההורים חלקו דירה אחת עם כמה משפחות. האב כתב רכון לשולחן האוכל, שהיה השולחן היחיד בחדר שבו הצטופפו בני המשפחה. כדי שיוכל לכתוב בשקט על דניס, הסבתא היתה מוציאה את הפעוט לטיול. כשהיו חוזרים, היא היתה מאיצה באב לסלק את הניירות, כדי לערוך את השולחן לארוחה.

למרות המציאות הסובייטית, "היתה לי ילדות יפה, מפני שהורי וסבתא שלי אהבו אותי מאוד", מעיד דרגונסקי הבן. הוא מגלה שהסיפורים מבוססים על אנשים אמיתיים: "באמת היה לי חבר בשם מישה, והיתה ילדה בשם אלינה ומורה בשם ראיסה איבנובה. החצר, הדירה, החנות - הכל שיקף את המציאות של סוף שנות ה-50 עד אמצע שנות ה-60. אבל אף פעם לא זרקתי דייסה מהחלון. ובסך הכל, בשבילי הסיפורים הללו מרגשים, כי הם מתארים את חיי בנקודת הזמן שבה הייתי בן עשר".

אור בקצה המנהרה

גם אצל אנה כרמי, אמנית תושבת ירושלים שגדלה ברוסיה, סיפורים אלה מעבירים צמרמורת של תענוג. היא רק ניעורה משנת הבוקר כאשר נשאלה עליהם, וללא קושי שלפה בו במקום, כמעט מלה במלה, את אחד מהם, "25 קילו בדיוק". "מדברת אתך אשה בת 43 שעלתה מרוסיה לפני 30 שנה ומדחיקה כל פרט אחר מהחיים שם", הוסיפה. "מתברר שאת הסיפורים הללו אני זוכרת, ואפילו לא ידעתי.

"צריך להבין את המציאות שבה הסיפורים הללו נקראו", היא ממשיכה. "בילדותי בשנות ה-70, תקופת ברז'נייב, החיים התנהלו ממחויבות אחת לאחרת. גדושים באיסורים. את הילדים, למשל, לימדו שחו"ל זה דבר נורא, ושאסור לקבל מסטיק מתייר כי הוא בא להרעיל אותך. והיו הלשנות. החיים היו אפורים, וכילדה קלטתי את זה. והנה, פתאום גיליתי אור בקצה המנהרה בדמות הסיפורים הללו על ילד שמוצא פתרונות לא שגרתיים לחיים שלו. הוא לא רוצה דייסה, אז הוא משליך אותה מהחלון על עובר אורח תמים. וזה מה שמיוחד בספר. אלה סיפורים קטנים ומקסימים על רקע המציאות הספציפית הקשה שהוא לא משנה או מייפה כמעט. ולכן לא פג תוקפו".



איור של אבי כץ מתוך המהדורה העברית של הרפתקאות דניס


ויקטור דרגונסקי עם דניס. כדי שיוכל לכתוב על בנו, היתה הסבתא מוציאה את הפעוט לטיול



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו