בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יצירת המופת היחידה בפרס דקל הזהב

סרטו של נורי בילה ג'יילאן, "היו זמנים באנטוליה", היה יצירת המופת היחידה שהתחרתה על פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, שננעל אתמול. לעומת זאת, "העור שבו אני חי" של אלמודובר מבריק אך חסר רגש

תגובות

קאן

שלשום, כיממה לפני ההודעה על תוצאות התחרות הרשמית בפסטיבל קאן, המתח היה בעיצומו. נדמה שבשנים האחרונות לא היה פסטיבל עם מועמדים כה רבים לזכייה. אני הייתי מעניק את דקל הזהב ל"היו זמנים באנטוליה" של הבמאי הטורקי נורי בילה ג'יילאן (אף שאהבתי גם סרטים נוספים, ובראשם "הילד עם האופניים" של האחים ז'אן-פייר ולוק דארדן). סרטו של ג'יילאן הוא יצירת המופת היחידה שהתחרתה השנה על הפרס (ראו ידיעה על הזוכים בפסטיבל קאן בחדשות בעמ' 11).

עד עכשיו ג'יילאן לא קופח בקאן. סרטו "מרחק" זכה ב-2002 בפרס חבר השופטים, הפרס השני בחשיבותו אחרי דקל הזהב. במקביל, הוענק פרס המשחק לשני שחקני הסרט. ב-2008 זיכה אותו "שלושה קופים", סרטו היחידי שהוקרן בישראל, בפרס הבימוי; אבל בפרס הנכסף, דקל הזהב, טרם זכה.

"היו זמנים באנטוליה", שם ספוג באירוניה, אינו פשוט לצפייה גם בגלל אורכו - 157 דקות - וגם מכיוון שלכאורה "לא קורה בו דבר". אך מובן שקורה בו המון, כל קשת התחושות האנושיות ששגרה עשויה לעורר.

הסרט עוקב אחר כל פרט של חקירה משטרתית בפרשת רצח המתנהלת בלילה ארוך ובבוקר שלמחרת. חלקה הראשון של העלילה מתאר חיפוש לילי אחר גופה בערבות הנידחות של אנטוליה. חלקו השני מתאר את המתרחש בעקבות מציאתה. הסרט מתאר את שגרת העשייה המשטרתית ללא שמץ של סנסציוניות עלילתית; להיפך.

בסרט יש סצינות נפלאות שמתארות את השעות שבהן לא קורה דבר חוץ מחיפוש אחר גופה. השעות האלה מתמלאות בשיחות בין הדמויות המעורבות בחקירה, ובראשן התובע האזורי (ילמאז ארדוגאן הנפלא) והרופא (בגילומו המרשים של מוהאמט אוזונר), שהגיע מהעיר לכפר בעקבות גירושיו, ולכאורה אינו מכיר את חוקי המשחק.

זהו סרט אינטליגנטי להפליא, שמבוים בסגנון המרוחק והמנוכר כמעט האופייני לג'יילאן. עם זאת, יש בו רגעים של הומור שמבליטים את הדיוק האנושי שבו ג'יילאן מתעד את המציאות החברתית והתרבותית שבסרט, ומייצר חוויה מרגשת ואפילו מזעזעת באופנים העדינים והבלתי צפויים ביותר.

עמיד לאש

"העור שבו אני חי", סרטו החדש של פדרו אלמודובר, הוא יצירה אינטליגנטית כמו כל סרטיו. סרטיו הקודמים הפתיעו בעוצמת הרגש שפרצה מהם ברגעים בלתי צפויים. סרטו החדש מהנה, מרתק, מבריק לעתים קרובות, אך נעדר רגש. הסרט מציג את סיפורו של מנתח פלסטי (אנטוניו בנדראס, שהקריירה שלו נולדה אצל אלמודובר, אך הוא לא כיכב בסרטיו זה 20 שנה). ניסיונותיו המדעיים הרפואיים לייצר עור אנושי עמיד לאש משתלבים בסיפור נקמה שבו הוא מנסה, כמו מדען מטורף בסרט אימה קלאסי, לברוא אדם חדש.

הרובד המעניין ביותר של הסרט הוא העיסוק במעשה היצירה עצמה. אפשר לראות בו אלגוריה העוסקת בפיתוי ובסכנה הטמונים במעשה הבריאה של דמות קולנועית על ידי במאי חסר מעצורים. במסיבת העיתונאים שלאחר הקרנת הסרט אמר אלמודובר שהושפע מסרטיו של פריץ לאנג ומהסרט "עיניים ללא פנים", יצירת המופת של הבמאי הצרפתי ז'ורז' פראנז'ו. אני נזכרתי גם ב"ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק, אף הוא אלגוריה על מעשה הבריאה הקולנועית שכוללת יסודות של אימה קיומית. עם זאת, גיבורו של אלמודובר הולך רחוק יותר מאשר גיבורו של היצ'קוק בניסיונו לברוא דמות.

הבימוי קולח ואלגנטי כתמיד, הסרט גדוש בהברקות עלילתיות וחזותיות. מבחינות רבות הוא יצירה אלמודוברית טיפוסית, אך הצפייה בו, מרתקת ככל שתהיה, נעדרת תחושה של התעלות שאיפיינה את הצפייה בסרטיו הטובים ביותר.

החלום של שון פן

באופן יוצא דופן התחרות כללה כמה סרטים של במאים, שביימו סרטים שלא בשפתם. כך, למשל, אקי קאוריסמקי הפיני ביים סרט דובר צרפתית. פאולו סורנטינו האיטלקי והבמאים הדנים לארס פון טריר וניקולאס וינדינג רפן ביימו סרטים דוברי אנגלית.

רפן זכה למעמד פולחני בזכות סרטיו האלימים והמודעים לעצמם, ובהם טרילוגיית סרטי "Pusher". סרטו החדש, "Drive", שהתקבל במחיאות כפיים בתום ההקרנה לעיתונאים, הוא מותחן אלים עד כדי הפרזה. זהו סיפורו של פעלולן (ראין גוסלינג), שנודע בכישורי הנהיגה המיומנים שלו; במקביל, הוא מבצע מעשי שוד (נוהג במכונית הבריחה). חייו מסתבכים כאשר אחד ממעשי השוד משתבש והוא מגלה שהוציאו עליו חוזה. בינתיים הוא מתאהב בשכנתו (קרי מאליגן), שבעלה (אוסקר אייזק) עומד להשתחרר מהכלא.

"דרייב" מהנה למדי, אך נדמה רוב הזמן כתרגיל קולנועי של במאי אירופי שמתרפק על מסורת הפילם נואר וסרטי האקשן האמריקאיים כבסיס ליצירת אלגוריה אקזיסטנציאליסטית מודעת לעצמה. הסרט מבוים במיומנות, אך אין בו מקוריות רבה. ההשוואה שעורכים חלק מהמבקרים בינו לבין ל"ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו, שזכה בזמנו בדקל הזהב, מופרכת. צוות השחקנים כולל גם את אלברט ברוקס וכריסטינה הנדריקס ("מד מן"). היא מגלמת דמות שסיפורה מגיע לסוף ראוותני ביותר, בלשון המעטה.

סרטו של רפן מציע לצופים חוויה פשוטה למדי, שנענים לה או נרתעים ממנה. "This Must Be the Place", סרטו דובר האנגלית הראשון של סורנטינו, בעייתי הרבה יותר. הסרט, שמתרחש באירלנד וארצות הברית, מציג את סיפורו של שאיין, כוכב רוק לשעבר, שעדיין מתלבש ומתאפר בסגנון גותי.

שון פן היה יושב ראש חבר השופטים ב-2008, העניק לסרטו של סורנטינו, "איל דיבו", את פרס חבר השופטים ואמר לו שהיה רוצה להופיע בסרטו. בקשתו התמלאה. הוא מגלם את שאיין באופן מיומן אך אקסצנטרי, שגובל לעתים בתמוה. שאיין, שנשוי לאשה מעשית (פרנסס מקדורמנד, חביבה כתמיד), העוגן בחייו, נמצא במצב של אפתיה ומלנכוליה (מוטיב חוזר בסרטים שהוקרנו השנה בקאן).

הוא נחלץ מהמצב בעקבות מות אביו, שהתגורר באמריקה ולא היה עמו בקשר זה 30 שנה, לאחר שהוא נוסע לנקום את נקמת אביו בנאצי שהתעלל בו באושוויץ. זיכרון השואה אינו חודר לסרט באופן מעודן במיוחד. בכלל, נדמה שהסרט הולך לכיוונים רבים מדי, שלא תמיד משתלבים בצורה מנומקת, אלגנטית ובעיקר אחראית. כמו סרטו של רפן, סורנטינו מציג את אמריקה דרך עיניים אירופאיות - והתוצאה נדמית לעתים מסוגננת יתר על המידה.

משפחות במצוקה, ילדים במצוקה, גברים ונשים במשברים נפשיים - כל הנושאים האלה חזרו על עצמם ברבים מהסרטים שהוקרנו השנה בקאן. לתוך כל זה חדר זיכרון השואה, כנושא אחד מהסרטים וכחלק מהתנהגות בלתי הולמת של פון טריר. סורנטינו, כמו טרנס מאליק, קאוריסמקי, האחים דארדן וג'יילאן, מבקש לתאר עולם במשבר ולאתר בו מידה של חסד וגאולה. בניגוד לסרטיהם של עמיתיו, אצלו השאיפה הזאת מתמוססת לסרט שהצפייה בו מלווה בתחושת אי נעימות גם כאשר הוא מעורר עניין.



''היו זמנים באנטוליה''. שגרה מרתקת


''העור שבו אני חי''. ללא התעלות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו