בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נעם רותם עושה כבוד לרוק הישראלי

"ברזל ואבנים", האלבום החדש של רותם, אינו חף מהמגרעות של הג'אנר, ובכל זאת מצליח להישמע רלוונטי, סוחף מעניין ואפילו מצויין

תגובות

יש לא מעט חובבי מוסיקה שנוטים, ואפילו נהנים, לזלזל בחיה שנקראת רוק ישראלי. בעיקר בצליל שלו, שנשמע להם שטחי, שבלוני וצר אופקים; גרסה מדוללת של הרוק העולמי הכי בנאלי. לפעמים הם צודקים, הקטיגורים האלה של הרוק הישראלי. לפעמים הם צודקים עד כאב. יותר מדי אלבומי רוק ישראליים באמת נשמעים שטוחים, שבלוניים וצרי אופקים.

אבל יש גם אלבומים אחרים. לא אחרים עד כדי כך שהם בורחים לחלוטין מהצליל של הרוק הישראלי, או מנסים במודע לעדכן ולרענן אותו (נאמר, ברי סחרוף או אסף אמדורסקי), אלא אלבומים שהצליל שלהם הוא הצליל המובהק של הרוק הישראלי הסטנדרטי, ושאינם חפים מחלק מהמגרעות של הז'אנר, ובכל זאת מצליחים להישמע רלוונטיים, סוחפים, מעניינים, טובים ואפילו מצוינים. "ברזל ואבנים", החדש של נעם רותם, הוא אלבום כזה.

"ברזל ואבנים" טעון בכל כך הרבה אסוציאציות למוסיקה ישראלית משנות ה-80 וה-90, שהוא כמעט בגדר ארכיון מנגן. הנה כמה דוגמאות. שיר הנושא, שפותח את האלבום, מזכיר בצליל ובשברי מלודיה את "ארץ חדשה" של שלמה ארצי. השיר הבא, "עמוק הלילה", מהדהד את הגיטרה החד-פעמית של יוסי אלפנט, בעיקר באלבום של אהוד בנאי והפליטים. "קראת לי קין" מעלה מיד במחשבה את הפתיחה של "שיר אחר" של "החברים של נטאשה". ב"נטלי" האסוציאציה היא טקסטואלית: רותם שר על בחורה שראתה כל מיני דברים בשירות הצבאי שלה בשטחים, וכשהוא מגיע למשפט "במועדון של הקיבוץ עם מי שבא לה" אי אפשר שלא להיזכר באתי של מאיר בנאי, זאת שהלילה שלה נמשך כל הלילה. ב"סופת בדידות" האסוציאציה כפולה: קודם כל פורטיסחרוף, ומיד אחר כך "קפה טורקי" של אריק איינשטיין. יש עוד דוגמאות שעומדות על קצה הלשון אבל נותרות בלתי מפוענחות, ובחלק מהן המאזין אומר לעצמו "'משינה', לגמרי ?משינה', אבל אני לא סגור על איזה שיר".

האם רותם מצטט במודע? קשה לומר. ריבוי האסוציאציות גורם לחשוב שזאת בחירה מכוונת, אבל אי אפשר להתחייב על כך, וטוב שאי אפשר להתחייב על כך. המחווה למוסיקה של העבר נהפכה לדבר כל כך שגור ואוטומטי בשנים האחרונות, שהדרך הכי מעניינת לעשות מחווה היא להצדיע במרומז ובצורה חמקמקה ועקיפה (מצחיק שהציטוט היחיד באלבום שמצהיר על עצמו ברי"ש גלי הוא דווקא משיר לועזי, "Sweet Jane" של לו ריד. יש הרגלים שקשה להיפטר מהם).

אז מדוע רותם משלב בשירים החדשים שלו את כל הפרגמנטים האלה מהפסקול של ילדותו ונערותו? אולי מפני ש"ברזל ואבנים" הוא אלבום שמדבר בראש ובראשונה על זיכרון, ולאלבום כזה מתאים להצמיד פסקול שעשוי מזיכרונות. האלבום הקודם של רותם דיבר על טראומה ספציפית וממוקדת, מחלתה של אשתו. האלבום החדש מדבר אף הוא על טראומה, אבל היא פחות ספציפית והיא מעובדת ממרחק של זמן. האלבום הקודם דיבר על מוות; האלבום החדש מדבר על זיכרון של מוות.

השיר "סופת בדידות" מתחיל כך: "הילדים בגינה מנצלים קרן שמש אחרונה/ מול יד לבנים בונים מזרקה חדשה לשכונה/ אני הולך ושוקע ברחובות השקטים". מדוע רותם היה חייב להכניס את יד לבנים לתוך התמונה הזאת? למה הוא משרבב את המוות לכל מקום? אני לא יודע מה התשובה. אולי זה דפוס מחשבה שהתקבע בשנים שבהן הוא חי בצלו של המוות. בכל מקרה, השאלה עצמה טוענת את האלבום בכוח ובעניין.

יש מעט שירים באלבום שבהם הנוכחות הבלתי פוסקת של המוות, לצד הנטייה של רותם להיות אמפתי וחומל כלפי הדמויות שמככבות בשיריו, חוברות למעין תו היכר, כמעט על גבול הנוסחה. זה קורה, למשל, בשיר "מדברים על הילד", שלא מצליח להרים תרומה מקורית לסוגה של שירי השכול הפרטי. אבל על כל שיר כזה יש שיר אחר שכולל שורות ותמונות מסמרות שיער. בחזרה לנטלי: "בערב היא שוב מתאפרת/ ומשאירה בבית אור קטן/ לובשת טי-שירט אדומה שאומרת/ זהירות! אל תתקרבו אלי - פלוגת השטן".

קטע אחר בשיר הנפלא הזה מעיד על הצלחה חשובה של רותם בהיבט המוסיקלי. הגלישה מהבית לפזמון, אל השורות הטעונות "כל הפרצופים באים בלילה/ לתבוע שתשבור שתיקה", היא תנועה מלודית והרמונית מלאת עוצמה, וכך קורה בעוד כמה שירים באלבום ("ברזל ואבנים", "עמוק הלילה", "קראת לי קין") שבהם המעבר מהבית לפזמון מעלה את השיר מדרגה והופך אותו מפשוט וסטנדרטי לפשוט ומצוין.

זה לא קורה בכל השירים. יש גם כאלה שנשארים ב"פשוט וסטנדרטי", ובשירים האלה אסתטיקת הרוק הישראלי השמרנית של רותם עלולה לשעמם את האוזן שמייחלת ליותר מעוף (למשל, לטיפול היצירתי והנפלא שקיבל טקסט של רותם באלבום החדש של ברי סחרוף). אבל כשבוחנים את "ברזל ואבנים" כיצירה שלמה, ויש בו לכידות שמבקשת בחינה כזאת, החיסרון הזה מתגמד בהשוואה לכוח הפשוט של המנגינות, לרגישות המדויקת של הטקסטים ולעיסוק המרתק בזיכרון, ובחיים הלא פשוטים שאחרי החיים בצל המוות.

נעם רותם, "ברזל ואבנים". נענע דיסק.



נעם רותם. פסקול שעשוי מזיכרונות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו