בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרטרוספקטיבה למאנה במוזיאון דאורסיי בפאריס נכשלה כנגד כל הסיכויים

תגובות

ניו יורק טיימס

אפתח בנימה חיובית, בציור ישן ואהוב מאת אדואר מאנה, ובו נראית אשה ג'ינג'ית מדהימה ביער. היא מהממת גם עכשיו, עירומה כביום היוולדה, פונה לפגוש את מבטנו, נינוחה לצד שני גברים נוקשים בלבוש מלא. נדמה שמשהו מסיח את תשומת לבה מחוץ למסגרת התמונה - אולי העובדה שאנחנו מתבוננים בה, או משהו שנמצא מאחורינו; קשה לדעת.

ויקטורין מרון, זה היה שמה. פאריסאים שנתקלו בתמונה "ארוחת בוקר על הדשא" בתקופה שבה נדחתה מהסלון השנתי ב-1863, אולי הכירו אותה אישית או זיהו אותה כקייט מוס של עולם האמנות בפאריס. רבים מהם היו מבחינים ברמיזה לסצינת הפיקניק של ג'ורג'ונה, אך מאנה החליף את הפיוטיות הפסטורלית בפארסה בלבוש מודרני, שהמוקד שלו משתנה במכוון.

קרחת היער המצוירת בקווים כלליים, תיאור הפירות והלחם, האשה הנוספת הכורעת מעל נחל ברקע ותופסת מעין מקום מעומעם, מתרעננת כמו לפני סקס ואולי מיד אחריו: זה כמו פאזל. כמו החיים המודרניים. זו היתה כוונתו של מאנה, לפחות בחלקה.

התערוכה שוברת הקופות החדשה של אירופה, "מאנה, האיש שהמציא את המודרניות", המוצגת כעת במוזיאון דאורסיי בפאריס, התקבלה בביקורות מסוחררות בחלקן ופושרות בחלקן - וכצפוי משכה את ההמונים.

הם מתגודדים לפני "ארוחת בוקר" הנהדרת וגם לפני "אולימפיה", שבה הופך מאנה את ונוס החסודה של טיציאן לזונה בעלת עיניים מתות. היא דוחה בבוז את זר הפרחים המוצע לה, לוטשת אלינו עיניים מלמעלה כמוכר עצבני בחנות כלי רכב, המחכה למזומנים. "רוצים לנהוג במכונית הזאת?", היא אומרת, מטלטלת את נעלי הבית הקטנות שלה כאילו היו צרור מפתחות. "תביאו את הכסף".

כמו מרון, היא מדלגת בקלילות מעל המסגרת, חוצה מאות שנים, היא, סרט הצוואר השחור והחתול התואמים שלה, מפרקת משפחות, הורסת את ההיכל המפואר אך הרעוע של האמנות הצרפתית הנחשבת.

מאנה, החתרני והמרהיב שבציירים, השכיל ללכוד את תמציתה של פאריס בשיאה התרבותי במאה ה-19. הוא היה הגנדרן המשועשע מהמעמד העליון, בחוג שכלל את בודלר, זולא, שומפלרי ומונה. כולם ראו בגאונות הקטיפתית והצינית שלו גשר גורלי בין האמנות הצרפתית לבין העבר והעתיד של פאריס.

קצה האספרגוס

מבקר האמנות רוברט יוז כתב על התערוכה הגדולה האחרונה מיצירות מאנה שנערכה בפאריס לפני כ-30 שנה: "אי אפשר להעלות על הדעת את פאריס ללא מאנה; ואי אפשר לדמיין את מאנה ללא פאריס". זה עדיין נכון. לראות את מאנה, גם היום, פירושו לראות לא רק את עצמנו אלא גם את האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו.

הרטרוספקטיבה המותאמת לחיבה הגדולה של הקהל ליצירתו ולעיר שהנציח, תוצג עד 3 ביולי במוזיאון שבו שמורות רבות מיצירותיו הטובות ביותר. הסיכויים שתיכשל היו קלושים, אבל היא נכשלה. אני חושד שהתגובות החיוביות נובעות מכבוד אוטומטי לציורים האלה. אני לא זוכר רטרוסקפטיבה כה חשובה שהיתה מאורגנת ברישול כזה. זה תרגיל נחמד בנוקשות של אוצר, שתופס מבוך של אולמות עמוסים גדושי עבודות של אמנים סוג ב' כגון קונסטנטין גי, אלפונס לגרו, ג'ובאני בולדיני וברט מוריזו.

פרק טרחני של תומא קוטור, שמאנה התלמד בסטודיו שלו, פותח את התערוכה ומעורר תחושה המזכירה את שברון הלב שנלווה לפקק תנועה ביום חופש. שני ציורים של קוטור היו יכולים להספיק. מיני-רטרוספקטיבה שלו מתישה את הנפש.

לא ידעתי שמאנה - שמת מסיפיליס ודלקת פרקים ב-1883, בן 51, וירטואוז ללא מתחרים - ביזבז כל כך הרבה אנרגיה על דיוקנאות נועזים של נשות חברה. יש לכך כתריסר דוגמאות בינוניות בתערוכה, ללא צורך. פיצוי מסוים מגיע בדמות חדר של ציורי דומם מאוחרים: סוכריות קטנות ונהדרות, שכפי שמזכיר הטקסט על הקיר, היו חמישית מתפוקתו הכוללת של מאנה.

ציורי דומם נמכרו היטב. מאנה שמח להיענות לביקוש של השוק הלהוט. הוא גם נתן רבים מהציורים האלה במתנה. את המוניטין שלו סיכן בפרויקטים גדולים יותר, שעסקו בחיים המודרניים ובהיסטוריה בת זמנו. אך אין ספק שהוא התענג על יכולתו המופלאה ליצור בעזרת כמה משיחות מכחול עשירות את הקצה הסגלגל-אפרפר של אספרגוס או את תהילתו הוורודה והנובלת של זר אדמוניות לבנות.

פתאום הבנתי שארגון תערוכות, כמו ציור דומם, דורש טקט ומגע מיומן. אסור שיחלפו עוד 30 שנה בטרם תציג צרפת סקירה טובה יותר של מאנה. מאנה היה צייר נפלא של חופי ים ורציפים, על יערות התרנים הדקיקים במעגנות, הנוטים על צדם ושוקעים וצפים שוב. התפעלתי גם מההוד שבתמונותיו הדתיות.

כשעמדתי מול "ישו הנלעג", שמאנה תיאר כאיש קטן, חיוור ופגיע, בעל כפות רגליים גדולות, זקן אדום וברכיים גרומות - נכנס לחדר תאום מושלם של הדוגמן, התבונן בתמונה ועבר הלאה. תקראו לזה מזל אלוהי. באותו רגע הבנתי שהעל-טבעי האמיתי אינו הקסם שאמן מצליח לרקוח בציור; מאנה צייר אנשים אמיתיים. האמנות המודרנית מודה במלאכותיות שלה, אמר. אי אפשר לתאר אמונה.

עולם מסוכן

לא הזיק שמאנה צייר כמו מלאך והיה בעל חוש הומור מרושע. אני אסיר תודה לריצ'רד דורמנט, מבקר האמנות של ה"דיילי טלגרף" הלונדוני, שניתח בקפדנות את המורכבויות האירוניות של "אצל האב לטואי". הציור מתאר ג'יגולו משופם מחזר אחרי מטרוניתא כבודה במרפסת של מסעדה תחת כיפת השמים, זרועו מונחת על כיסאה, פרצופו נעוץ בה כמו פרצוף של ילד הנמחץ על חלון ראווה של חנות ממתקים. היא נרתעת מעט, נוגעת בפיזור דעת בצלחתה, עיניה מושפלות, שפתיה מהודקות במבוכה אך נכונות להיכנע. תמונתו של מאנה, חסרת רחמים ומדויקת, לוכדת אף את מבטו רווי האשמה של המלצר הידען ברקע, המחכה בדיסקרטיות שלקוחותיו יתפנו מענייניהם.

תערוכות באות והולכות. הדיוקנאות המעריצים והמשעשעים של מוריזו מאת מאנה, אחת הנקודות החיוביות בתערוכה, מעידים על השפעתם של המצלמה החדשנית ותחילת עידן הצילום. הם מזכירים תצלומי דרכון, דומים לציור הגאוני שלו המתאר את ההוצאה להורג של הקיסר מקסימיליאן, שהאיש המת מוסתר בו לנצח מאחורי ענן העשן שעולה מאש הרובה של גדוד החיילים חסרי הפנים, כובעי סומבררו לראשם. הציור מזכיר תמונה של צלם מלחמה לא פחות משהוא מזכיר את "3 במאי" של גויה.

ומה המסר של מאנה? הוא אומר שהעולם המודרני כולו הוא מסוכן, תזזיתי ומוזר. המצלמה היא רק תוצר לוואי וסימפטום של המצב המשתנה הזה. עלינו להיאבק כדי להבין; האמנות יכולה לעזור, עד שלב מסוים. אבל סימני הדרך הישנים לא יעזרו לנו. אנחנו לבדנו. אין פלא שהציורים שלו נראים רעננים מתמיד.



אדואר מאנה, ''אצל האב לטואי'', 1879


מבקרים במוזיאון דאורסיי מתבוננים בציורו של אדואר מאנה, ''ארוחת בוקר על הדשא'', 1863



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו