בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה כולם שונאים את מובי?

האלבום החדש של מובי מוכיח שקיתונות הבוז שנשפכים עליו לא נובעים מהקנאה בהצלחתו

תגובות

מובי נהנה להיות המוסיקאי שכולם אוהבים לשנוא. ההתקרבנות היא הדלק שמניע אותו. הוא חולב עד תום את פוזת האנדרדוג המזויפת, שחושפת רק אגו נפוח יותר. בראיונות הוא מדבר בהתבשמות עצמית על החופש היצירתי שמעניקה לו הענווה, שנולדה בעקבות קטילות חוזרות ונשנות של מבקרים ממורמרים, או כמו שהוא מכנה אותן - שנאה. אפילו שם המשתמש שלו בטוויטר הוא "האידיוט הקטן", ללמדכם שאותה שנאה חילחלה פנימה.

אלא שזוהי רק הצגה מניפולטיבית לצורכי יחסי ציבור. מובי רחוק מלהיות מסכן; הוא אחד המוסיקאים העשירים בעולם. כמויות הכסף שהוא שוחה בהן מזמן היו אמורות להקהות את תחושת הקיפוח המפעפעת בו. כל אלבום חדש שהוא מוציא, רק כדי שתבינו את סדרי הגודל, נמכר במיליוני דולרים לצרכים פסקוליים בעבור חברות פרסום עוד לפני שהוא מוקלט. קיתונות הבוז שנשפכים עליו לא נובעים מהקנאה בהצלחתו - מצדי שיקנה את וורן באפט - אלא מהחד-גוניות המוסיקלית הצינית שלו בעשור האחרון. באופן שבו הוא לוקח את הפטנט שרשם - קלידים אווריריים, תכנותי מיתרים דרמטיים, ביט רך שבור ואטי, מלודיה שנעה מהמינורי למאז'ורי בפאתוס וחזרה על מנטרה ווקאלית דגומה, מושרת או מסונתזת - ומשכפל אותו עד בלי די; עד שגם למקור - "Play" שיצא ב-1999 וניסח את הצליל של מובי אחרי הטכנו והרייבים מתחילת הניינטיז - לא נותרה עוד זהות נפרדת.

כש"Play" יצא הוא היה חלק מרצף של חיפוש בתוך הטריטוריה האלקטרונית המורחבת שמובי חקר (אחד הקטעים הראשונים שלו, למשל, היה קטע ושמו "1000" שהגיע לקצב הבלתי אזין של 1,000 ביטים בשנייה). כיום זה כבר בכלל לא משנה אם הבסיס הוא סימפול של שיר בלוז עתיק או פראזה שמובי חיבר ושר בעצמו; תיק העבודות שלו התחבר לכדי עיסה דביקה אחת בריח שלט חוצות.

מה שמפליא הוא שנדמה כי מובי עושה כל שביכולתו כדי להפוך את הטענות נגדו למוצדקות עוד יותר. "Destroyed", אלבומו החדש שמלווה בספר צילומים שלו - אין מה לומר, מדובר בכישרון מולטי-דיסצפלינארי - הוא כבר ממש פרודיה עצמית לא מודעת (וזה אחרי שחשבתי ש"Wait for Me" מלפני שנתיים היה תחתית שאי אפשר להידרדר ממנה). הוא נשמע בדיוק כמו שאתם חושבים שאלבום של מובי נשמע, רק הרבה פחות טוב.

אם עד היום, גם ברגעי השפל האופורטוניסטים והסוחטים ביותר, לא היה אפשר להתעלם מהרגישות המלודית שלו, כעת גם היא אבדה ונותרה טפט לצילומי הספר, או לחילופין, לקמפיין החדש של לקסוס. זו לא רק פשיטת רגל של הצורה, שרודדה על ידו בעקביות תוך איבוד הקו הדק של לעמוד בציפיות ולהיות צפוי, כי אם גם של התוכן.

אם נדמה לכם שאני מגזים, אתם מוזמנים לשמוע את "סטלה מאריס" - ניסיון קלוש לחכות את התזמורים הווירטואוזיים של איגור סטרווינסקי, שלא היה עובד גם בתור חטיבת כלי קשת בשיר של "סטלה מאריס" הלהקה. מובן שתמיד קיימת האפשרות שבה השילוב של התמונות עם המוסיקה ישנה את כל דעתי על "Destroyed"; שתיווצר שם סימביוזה אודיו-ויזואלית מטלטלת שתשנה את פני המוסיקה המודרנית, או שסתם תגרום לי להקשיב למובי מבלי לדמיין פרסומת לתחבושת היגיינית. היא פשוט מאוד קלושה.

מובי, "Destroyed" (הליקון)



מובי. שם המשתמש שלו בטוויטר הוא ''האידיוט הקטן''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו