בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיוקנו של הסופר כיח"צן מתחיל

מכדור פורח בשמי פאריס דרך ביקורות עצמיות בשם בדוי ועד תשלום שוחד - גם סופרים גדולים כמו הרודוטוס, בלזק וסימנון מעולם לא בחלו באמצעים כדי שיקראו אותם

תגובות

ניו יורק טיימס

כפי שיודע כל סופר, כתיבת ספר היא בימינו החלק הקל ביותר. כשמועד הפרסום מתקרב עלינו להפשיל שרוולים ולגשת למשימה הספרותית האמיתית: קידום עצמי מסיבי. שבועות לפני צאת הספר לחנויות אנחנו נאלצים להפציץ כל חבר, קרוב משפחה ומכר רחוק באי-מיילים יצירתיים ובהתראות פייסבוק, לצחצח את אתרי האינטרנט שלנו בתצלומים שאנחנו נראים בהם צעירים באופן חשוד, ובאורגיה של בלוגים, ציוצי טוויטר וקדימוני יוטיוב, לנסות להסב את תשומת לבו של העולם המוצף ממילא אל כל ערב קריאה, אירוע חתימת ספרים, סקירה עיתונאית, ראיון וגם (מותר לחלום) הופעה בטלוויזיה.

כיום, כשמצפים מרוב הסופרים לעשות הכל חוץ מלהפעיל את מכונת הדפוס, קידום עצמי הוא עניין כה מקובל עד שכמעט איננו מקדישים לו כל מחשבה. ובכל זאת, בכל פעם שספר חדש שלי עומד לצאת לחנויות, אני נאלץ להתמודד עם התחושה הלא-נעימה שיש טעם לפגם בזעקה שלי לתשומת לב. שידול האנשים לקנות יצירה שלי, כאילו הייתי מוכר ויאגרה, אינו עולה בקנה אחד עם התחום הנשגב של ספרות.

ברגעי פקפוק כאלה אני פונה להיסטוריה כדי לשאוב ביטחון ועידוד. תמיד מנחם להיזכר שגם הסופרים הגדולים עסקו בזנות ספרותית - סליחה, בקידום עצמי. אחד מגדולי הסופרים של צרפת, למשל, הכיר בצורך ביחסי ציבור. "הבעיה הגדולה הניצבת בפני האמן היא איך לגרום לקהל להבחין בו", העיר אונורה דה בלזק ב"אשליות אבודות", הרומן הקלאסי שחיבר על חיי הספרות בפאריס של תחילת המאה ה-19.

סופר דגול אחר, סטנדל, ציין בספרו האוטוביוגרפי "זיכרונות של אגואיסט": "הצלחה גדולה אינה אפשרית ללא מידה מסוימת של העדר בושה, ואף של שרלטנות מוחלטת". המלים האלה היו צריכות להיחרט על שלט האצולה של אגודת הסופרים.

ארנסט המינגוויי הציב את אמת המידה המודרנית למיתוג עצמי מתוחכם: הוא ליטש את תדמיתו בשלל הזדמנויות צילום, מטיולי ספארי, מסעות דיג ואזורי לחימה. אבל הוא גם הצטלם למודעות פרסומת לבירה. ב-1951 קידם המינגוויי את בלנטיין אייל בכפולת עמודים במגזין "לייף". כפי שמסופר בספר "המינגוויי ומנגנון התהילה", בעריכת מתיו ברוקולי וג'ודית באומן, הוא גם הופיע בגאווה במודעות פרסומות לחברת התעופה פאן-אם ולעטי פארקר ומכר את שמו בקלות המזכירה את ג'ניפר לופז או את לברון ג'יימס כיום.

השפעתו ניכרת היטב על סופרים אמריקאים אחרים. ב-1953 החל גם ג'ון סטיינבק לפרסם את בלנטיין והמליץ על בירה צוננת לאחר יום קשה בשדות. אפילו ולדימיר נבוקוב הפגין חוש לשיווק עצמי: הוא רמז לעורכי העיתונים לצלם אותו כחוקר פרפרים המפזז ביערות בכובע מצחייה, מכנסיים קצרים וגרביים ארוכים ("אפשר גם לעשות תמונות נהדרות שבהן אני, איש מוצק אך גמיש, אורב לפרפר נדיר או אוסף אותו ברשתי מראש פרח", התלהב). מעבר לים הצטלם חוג בלומסברי דרך קבע בשנות ה-20 למדורי אופנה ב"ווג" הבריטי. וירג'יניה וולף המרושלת אף יצאה למסע קניות בסגנון ג'וליה רוברטס ב"אשה יפה" בין בתי אופנה צרפתיים בלונדון לצד עורכת האופנה של המגזין ב-1925.

ארוחה בלתי נגמרת על ארון מתים

אך מסורת השיווק העצמי קדמה למצלמה בכמה אלפי שנים. בשנת 440 לפני הספירה בערך שילם סופר יווני מתחיל ושמו הרודוטוס תמורת מסע לקידום מכירות של ספרו במדינות הים האגאי. ההזדמנות הגדולה שלו באה בזמן המשחקים האולימפיים, אז קם על רגליו במקדש זאוס ודיקלם את ה"היסטוריות" שלו לפני הקהל העשיר ורב-ההשפעה.

במאה ה-12 אירגן איש הכמורה ג'רלד מוולס באוקספורד מסיבה לרגל ספרו, בתקווה למצוא חן בעיני תלמידי הקולג'. על פי "ספר אוקספורד" בעריכת ג'אן מוריס, הוא הזמין מלומדים לביתו והרעיף עליהם מזון טוב ובירה במשך שלושה ימים, לצד הקראות ארוכות של הפרוזה המוזהבת שלו.

אבל הם עוד יצאו בזול לעומת אלה שהוזמנו ל"סעודת הלוויה" של ההולל הצרפתי מן המאה ה-18 גרימו דה לה רנייר, שהתקיימה לקידום ספרו "הרהורים על התענוג". סקרנותם של האורחים התחלפה באימה כשמצאו את עצמם נעולים באולם מואר באור נרות ובו בימת ארון מתים במקום שולחן אוכל. הוגשה להם ארוחה בלתי נגמרת בידי מלצרים בגלימות שחורות, בעוד גרימו מעליב אותם לעיני קהל שצפה בהם מהמרפסת. כשהסועדים השתחררו בסופו של דבר בשבע בבוקר, הם הפיצו את השמועה שגרימו מטורף - ועד מהרה הודפס ספרו בשלוש מהדורות.

אלא שמחוות חלוציות כאלה מחווירות לעומת תכסיסי קידום המכירות של המאה ה-19. בספר "קרשצ'נדו של וירטואוז: ספקטקל, כישרון וקידום עצמי בפאריס בעידן המהפכה" מציין ההיסטוריון פול מצנר כי בעקבות הטכנולוגיה החדשה צצו בפאריס מספר עצום של עיתונים, שיצרו קשת מגוונת של אפשרויות פרסום.

ב"אשליות אבודות" כותב בלזק כי בפאריס היה נהוג לשחד עורכים ומבקרים במזומנים ובסעודות פאר כדי לקבל סקירה בעיתוניהם. בכל רחבי העיר הודבקו כרזות צעקניות המפרסמות את הספרים החדשים. ב-1887 הפריח גי דה מופסאן כדור פורח מעל נהר הסן ושמו של סיפור קצר וחדש פרי עטו, "Le Horla", מודפס על דופנו. ב-1884 שכר מוריס באר אנשים שנשאו על גופם לוחות מודעות ועליהם מודעה המקדמת את הירחון הספרותי שלו, "Les Taches d'Encre" ("סימני הדיו"). ב-1932 ייסדה הסופרת קולט קו מוצרי טיפוח שנמכר בחנות פאריסאית (יוזמה חלוצית זו נכשלה, למרבה הצער).

סופרים אמריקאים ניסו להדביק את הקצב. וולט ויטמן פירסם ביקורות על ספריו בשם בדוי, דבר שבהחלט עשוי לקרות כיום באמזון. "סוף סוף משורר אמריקאי!" השתפך ב-1855, "גדול, גאה, שופע חיבה, אוכל, שותה ומתרבה, תלבושתו גברית וחופשייה, פניו צרובי שמש ומזוקנים".

אך איש אינו מגיע לקרסוליהם של האירופאים היצירתיים. את תכסיס יחסי הציבור המדהים ביותר - שסופרים רבים כיום משתאים ממנו - הגה בפאריס ב-1927 הסופר יליד בלגיה ז'ורז' סימנון, מחבר ספרי המפקח מגרה. תמורת 100 אלף פרנק הסכים סימנון הפורה לכתוב ספר שלם בעודו נתון בתיבת זכוכית מול מועדון הלילה מולן רוז' במשך 72 שעות. הצופים הוזמנו לבחור את הדמויות, הנושא והכותרת של הרומן בעוד סימנון כותב דף אחר דף במכונת כתיבה. מודעת פרסומת בעיתון הבטיחה שהתוצאה תהיה "ספר שיא: מהירות שיא, עמידות שיא, ואנו אף מעזים לומר, כישרון שיא!" זה היה מבצע שיווקי מזהיר. כפי שמציין פייר אסולין בספרו "סימנון: ביוגרפיה", העיתונאים בפאריס "דיברו רק על זה".

למעשה סימנון לא ביצע מעולם את תרגיל תיבת הזכוכית, שכן העיתון שהיה אמור לממן אותו פשט את הרגל. אך הוא זכה לפרסום עצום (והצליח לשמור בידיו את 25 אלף הפרנקים שקיבל כמקדמה), והרעיון קיבל חיים משלו. זה היה פשוט סיפור טוב מכדי שהפאריסאים יניחו לו. במשך עשרות שנים תיארו עיתונאים את האירוע במולן רוז' בפרטי פרטים, כאילו נכחו בו (המסאי הבריטי אלן דה בוטון חיקה לפני כמה שנים את החוצפה של סימנון, גם אם ללא הזוהר שלו, כשהתיישב בנמל התעופה היתרו למשך שבוע והיה ל"סופר הבית" הראשון של הנמל. הוא אף הוציא בעקבות זאת ספר, שזכה למקום מובלט בחנויות הספרים של היתרו).

איזה לקח אפשר להסיק מכל הסיפורים האלה? סביר להניח ששום לקח, פרט לכך שאפילו תכסיס קידום המכירות הגס ביותר נסלח במשך השנים. הסופרים כיום יכולים להתעודד. אנחנו יכולים להתלבש כמו ליידי גאגא ולהשתלשל מכלוב במשחק של קבוצת הינקיז - כלומר, אם מישהו מאתנו יכול להיראות טוב כמוה כשהוא כמעט עירום לגמרי.

אולי, במחשבה שנייה, לא בכדי יש לנו סוכנים ששולטים ברעיונות קידום המכירות.

טוני פרוטט, אמריקאי ממוצא אוסטרלי, פירסם ארבעה ספרים, העוסקים בין השאר בהיסטוריה ובמסעות



ז'ורז' סימנון. 72 השעות שלא היו


וולט ויטמן. ''גדול, גאה, אוכל, שותה ומתרבה''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו