וידויו של מבקר תיאטרון

אין שום שמחה בקטילת הצגה או בהוקעת פגמיהם של יחידים, קבוצות ומוסדות על עבודתם המקצועית. הרבה יותר כיף לצאת מהצגה ולמהר להתחלק בהנאתך עם הקוראים

מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ

אחת מדרכי ההשתלמות של מבקר תיאטרון - מלבד הליכה רצופה להצגות תיאטרון - היא קריאת כתביהם של קודמיו; אלה שכתבו בשפתו ועל עולמו התיאטרוני לפניו, ואלה שכתבו בשפות אחרות (שבהן הוא שולט) על עולמות תיאטרוניים אחרים בזמנים אחרים.

אחד מאלה שמכתביהם קראתי מעט מדי הוא ג'יימס אגייט האנגלי (1877-1947), שכתב ביקורות תיאטרון החל ב-1921 (ב"סטרדיי רוויו", שם כתבו לפניו מאורות מבריקים כמו ג'ורג' ברנרנד שו ומקס בירבוהם) ומ-1923 עד מותו ב"סנדי טיימס".

אני כותב ביקורות כבר זמן רב יותר ממנו, אבל לעולם לא אוכל להתחרות בגודל אישיותו: הוא פירסם בחייו, לבד מביקורותיו על תיאטרון, קולנוע וספרות, גם שלושה רומנים ואוטוביוגרפיה-יומן שכותרת כל כרכיה היתה אחידה, מ"אגו 1" עד "אגו 9".

בשנותיו האחרונות מנה אגייט ארבעה שלבים בחיי היצירה של מבקר תיאטרון. בשנים הראשונות שום דבר לא מוצא חן בעיניו ובכל הצגה הוא מוצא פגמים. בשלב השני הוא מבחין בין דברים שמוצאים חן בעיניו לדברים שלא.

בשלב השלישי, שבו בילה אגייט את רוב חייו המקצועיים, הוא כבר בעל טעם מגובש. על שלו הוא כתב: "אינני יודע הרבה, אבל מה שאני יודע, אני יודע טוב מכולם, ואני לא רוצה להתווכח על זה. אני יודע מה דעתי על שחקן ועל שחקנית, ודעתם של אחרים לא מעניינת אותי. דעתי היא לא מיטה שצריך להציע בכל פעם מחדש".

השלב הרביעי, כתב אגייט, הוא זה שבו הכל וכולם מוצאים חן בעיניו, כולם בסדר גמור, ואיפה המשקאות?

מנהלי תיאטרונים, במאים ושחקנים - כולם משני המינים - זקוקים לתגובה ציבורית למה שהם עושים. אגייט כתב על כך ש"במאים הם אנשים שמנהלי תיאטרונים שוכרים כדי להסוות את העובדה שהשחקנים לא יודעים לשחק". מבקרי התיאטרון - משני המינים - מספקים את התגובה הזאת.

אבל לא רק הם. ישנו, כמובן, גם הקהל, משני המינים (אגב, דורותי פרקר, שהיתה גם מבקרת תיאטרון, כתבה פעם: "במסיבה שבה הייתי היו מוצגים שבעת המינים: זכרים, נקבות, הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים, חסרי מין ואני עצמי"). וגם הוא מגיב, על ההצגה ומרכיביה (במחיאות כפיים) ועל דברי המבקרים, לאחרונה ביתר שאת הודות למוסד הטוקבק (שלמעשה תרגומו העברי התקני צריך להיות מענה, שהוא גם סוג של מענה).

דעתי הלא משוחדת, עדיין

הטוקבקים על דברים שכתבתי לאחרונה חיזקו בי את מה שחשתי כמעט מראשית עבודתי כמבקר תיאטרון. התגובות לדבריו של מבקר התיאטרון רבות יותר, ערות יותר ומסכימות לדעתו הרבה יותר כשהוא קוטל, ובאכזריות. הן מעטות יותר, מסכימות פחות ומזלזלות הרבה יותר כשהוא משבח.

האם משום כך מבקר תיאטרון מתחיל קוטל יותר, כי גם הוא רוצה קהל אוהד? יכול להיות (גם המבקר הוא בן אדם שרוצה שיאהבו אותו), אבל אינני משוכנע בכך. פשוט, מבקר תיאטרון צעיר הוא נלהב, בטוח בעצמו ומשוכנע בכוחו לשנות את העולם כדי שזה יתאים לתפישתו.

כשהתיאטרון האמנותי המוסקבאי בראשותם של סטניסלבסקי ונמירוביץ'-דנצ'נקו יצא, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, למסע הופעות בגרמניה, התבשמו אנשיו מהביקורות המהללות שנכתבו עליהם בגרמנית. יותר מאשר התפעלו מטעמם הטוב של מבקרי גרמניה, הם התפעלו מרמת הכתיבה של השבחים. ב"חיי באמנות" סטניסלבסקי מספר ששאל את עורכי העיתונים בברלין כיצד הם מטפחים מבקרים ברמה כזאת. אחד העורכים ענה לו שהמבקרים המתחילים מתבקשים לכתוב ביקורות משבחות, כי לשבח בטעם הרבה יותר קשה מאשר לקטול בשצף קצף. בדקו זאת על עצמכם.

אני, מכל מקום, גיליתי מניסיוני שכשאני כותב ביקורת טובה עד מהללת אני זוכה בהכרת טובה מהיוצרים (שלא ימהרו להודיעני על כך) ומשפחותיהם. צופים שמסכימים אתי אינם ממהרים להביע את הסכמתם, כי מה הרבותא ששנינו - אני והם - בעד ההצגה? איפה הקונפליקט?

וישנן כמובן הנשמות הטובות שלא חשבו שההצגה טובה, ולכן הם משוכנעים שהמבקר מושחת או משוחד. תמיד היה בי פיתוי להתחיל את רשימת הביקורת שלי במשפט "זוהי דעתי הלא משוחדת - עדיין". מזל שיש עורכים השומרים עלי מעצמי.

עם השנים, אני מודה, התמתנתי בשיפוטי וכתיבתי, ויהיו מי שיטענו שהתרככתי (זה לא כולל את מי שמלכתחילה חשבו שאני רכיכה). פשוט גיליתי שמי שעושה את ההצגות הם אנשים, ויש להם רגשות, וגם - מה לעשות - היו רגעים שבהם חשבתי "טוב, זה מה שיש, בהשוואה לקני המידה הקיימים זה בהחלט בסדר, והם מאוד השתדלו, והתמיכה הציבורית היא לא מספקת".

אבל בכל פעם שהתעשתתי, ויריתי חצים מרושעים בהצגות ויוצריהן, ובעיקר במנהלי התיאטרונים ושיקוליהם, גיליתי - בטוקבקים, אך לא רק - שיש מי שמסכימים אתי. כמובן, לא היוצרים וחוגיהם (אם כי אין לדעת. בניגוד לביקורת החתומה בשמי, הטוקבקיסטים לעולם אנונימיים), אלא מי שמציגים עצמם כצופי תיאטרון.

ותמיד ישנם מי שמצהירים שהם כבר שנים לא הולכים להצגות בישראל, ולכן הם מסכימים בהתלהבות לדעתי. מכיוון שהם לא חתומים, אני לא יכול לשאול אותם מנין הם יודעים. אלה אנשים שיודעים מה דעתם על התיאטרון ולא מעניין אותם מי שחושב אחרת מהם, או מי שמיישמים את גישתו האובייקטיבית של הכומר סידני סמית, שכתב פעם "אני אף פעם לא קורא את הספר שעליו אני כותב ביקורת, כדי שלא תהיה לי דעה קדומה".

אין מה לעשות

וכאן מגיע רגע הווידוי, ואני מודע לכך שהסיכוי שמישהו יאמין לווידוי של מבקר תיאטרון דומה לסיכוי שבין ממשלת ישראל לרשות הפלסטינית ייחתם שלום במהרה בימינו, אמן: אין שום הנאה בקטילת הצגה או בהוקעת פגמיהם של יחידים, קבוצות ומוסדות על עבודתם המקצועית. הרבה יותר כיף לצאת מהצגה ולמהר להתחלק בהנאתך עם הקוראים.

אבל מה שמתסכל במיוחד הוא דווקא אותה אווירת הסכמה לקטילה. לא מצד "עוברי אורח תמימים" (כי אין רבים כאלה; לרובם יש דעה קדומה כזו או אחרת) אלא מצד היוצרים. וזאת גם, כנראה, הסיבה לזעם המצטבר שבא לביטוי עונתי בביקורות חריפות במיוחד: אם כ-ו-ל-ם יודעים כמה זה רע, ועוד ממהרים להגיד שיכלו להגיד מראש שזה יהיה רע, או שהסיכויים שזה יהיה טוב קלושים, אז למה הם עשו את זה ככה?

ודוגמאות לא חסרות, מן הגורן ומן היקב: "כסף קל" או "זהב טורקי" בקאמרי, "כתב לידה" או "לרקוד ולעוף" (תעצרו אותי, לפני שאני מונה את רוב הרפרטואר של כולם). אם כבר יצא להם ככה, אף על פי שהם רצו אחרת, למה הם מציגים את זה, אם הם יודעים שזה לא טוב?

או, במלים אחרות, למה, אם כולם יודעים מה הבעיות בתיאטרון, למה הוא בכל זאת נשאר כמו שהוא? נדמה לי שאת התשובה אפשר למצוא בדיאלוג הבא מתוך "מחכים לגודו" מאת סמיואל בקט:

אסטרגון (אוכל גזר): משונה, כמה שאוכלים יותר, נהיה יותר גרוע.

ולדימיר: אצלי זה להיפך.

אסטרגון: כלומר?

ולדימיר: אני מתרגל לטינופת ככל שאני מתקדם.

אסטרגון: (אחרי הרהור ממושך) זה ההיפך?

ולדימיר: שאלה של מזג.

אסטרגון: של אופי.

ולדימיר: אין מה לעשות בעניין.

אסטרגון: אין טעם להיאבק.

ולדימיר: אתה מה שאתה.

אסטרגון: אין טעם להתפתל.

ולדימיר: מה שמהותי לא משתנה.

אסטרגון: אין מה לעשות.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ