בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לי אורפז מציגה בגלריה עינגא מיצג העוסק בדמדומי הזיכרון

המיצב "כלא היה" הוא מכלול יפה, שכוחו בצמצום, בטון המופנם של התצלומים וההעמדה

תגובות

הגישה הסיפורית המסורתית היא המרכיב הבולט ביותר בתערוכה "כלא היה" של לי אורפז המוצגת בימים אלה בגלריה עינגא בתל אביב. למיצב שלה יש התחלה, אמצע וגם סוף.

דרך כלים דרמטיים ופואטיים אורפז יוצרת עבודה שמציעה לצופה מפלט. היא הפכה את חלל גלריה "עינגא" שבדרום תל אביב למעין מערה, או רחם, מקום להרהור; כל חלונות הגלריה ודלתותיה, העשוים זכוכית, כוסו בשחור, כך שתוכה אפלולי.

"כלא היה" מציגה סיפור של חיפוש אחר זיכרון, אחר מה שימלא את הצורך בהבנה, אולי השלמה עם מה שחלף. השם מרמז על כך שדבר-מה אכן היה, והנה נעלם וכאילו לא היה. הרמיזה היא למצב של כעין חלום, או הזיה, שבהם מתערער הביטחון בשיפוט המציאות, ושמא מצב שבו מטילים ספק בזיכרון רחוק.

המצבים הלימינליים האלו מקסימים אמנים מתחומים שונים והם נושא שכיח ליצירות כבר מאמצע המאה ה-19, אז עסקו בהם האמנים הסימבוליסטים הצרפתים. במאה ה-20, על העיסוק הגובר שלה במצבי תודעה וחלום, טיפלו בכך אמנים סוריאליסטים, ובגרסאות רבות ושונות גם אמנים פוסט-מודרניים מובהקים כמו סינדי שירמן או ג'ף וול. כיום ההתייחסות היא בדרך כלל לקווים המיטשטשים בין "אמיתי" לווירטואלי; אך העיסוק של אורפז, המצוי בתחום של דמדומי הזיכרון, דומה יותר לזה מן העבר.

"כלא היה" היא מכלול יפה, שכוחו בצמצום, בטון המופנם של התצלומים וההעמדה. חולשתה של התערוכה באופן שבו היא עוסקת בהמחשה של החמקמק: היא כמעט מאיירת אותו, בעבודות כמו וידיאו של ברבור קרח נמס או "זיקוקים". הקו בין "לדבר על" לבין "להראות את" נחצה כאן בקלות, ובמקרה זה, לא לטובת העבודה. ערפיליות העבר אינה מתפוגגת בטכניקות של האצה צילומית כמו בסרטי טבע, שנעשית למשל בברבור הקרח הנמס. היא נהפכת למכנית, וההמחשה המעוצבת היטב נשארת ריקה.

למרות חלקים אלו, הרי כמיצב "כלא היה" מעורר סקרנות לראות עוד מהעבודות של אורפז, ילידת 1977. מאז 2007, אז סיימה את לימודי התואר השני בבצלאל, הציגה אורפז בשורת תערוכות קבוצתיות, אך כאן יש לראשונה תחושה של קול מובהק משלה. בה בעת, ניכרות בעבודתה ההשפעות של אמני צילום מוכרים (כגון שרון יערי בעבודה ללא כותרת וורה לותר מבחינת השימוש באור).

בכניסה לתערוכה מקרן שמוקרנות בו שוב ושוב אותן שתי שקופיות. זהו מאותם מכשירים שנראים כיום מיושנים בתכלית אף שהיו בשימוש עד לפני כעשור. קצב החילופים של שתי השקופיות, ההקשות חוזרות של חלקי הפלסטיק, הן פסקול התערוכה, לצד פיצוץ זיקוקים בעבודת וידיאו שזהו שמה. שני הצלילים החוזרים שוב ושוב ממסגרים את הטווח בין המכני, המונוטוני, לבין הצליל הפתאומי המתפרץ ומחריד את הצופה.

בשקופיות המתחלפות דמות גבר שנראה בעשור הרביעי לחייו, ולפי תסרוקתו, בגדיו והמרכיב החמקמק "אווירה" ניכר שצולם לפני זמן רב. באחת מהן הוא בשיער מגודל וגלי ומשקפיים, בשני - בחליפה, מעיל וכובע, בגן המושלג לרגלי מגדל אייפל. על פניו זקן אפור, אך הוא נראה כגבר לא מבוגר שהזקין באחת. למרות המיקום, מהנקודות המוכרות ביותר לתמונת תיירים חייכנים, הבדידות ומבטו העצב של הגבר מנשבים צינה לא פחות מהשלג. מדובר בשני דימויים של אביה של האמנית, שמת בהיותה ילדה והיא מצאה אותם לאחרונה. דמות הגבר, האב, מוצגת כמוטו, כחידה, ככמיהה המפעילה את התערוכה כולה.

לצד המקרן, תצלומים קטנים ממוסגרים שחור. הבולטים הם "חפתים" ותצלום ללא כותרת, שבו נראית מחיצת זכוכית, אולי גב של תחנת הסעה כזו או אחרת. בשתי העבודות דימוי מרכזי שטובע-אובד בתוך מרחב: ב"חפתים" גוף נטול ראש בחולצה לבנה צחה, זרועותיו תחובות בכיסים, נראה כמרחף בתוך רקע שחור הבולע את כל הפרטים האחרים. מדובר במעין מופע חמקני, פרש ללא ראש.

הווידיאו "מכוניות" נראה במבט ראשון כתצלום. נראות בו מכוניות בחושך שפנסיהן מפיצים אור יקרות ומאחוריהן במרחק מנצנצים אורות עיר. הקונוטציה היא של שדות ציד מוארים, של בריחה מתבקשת.

בחלל המרכזי מוקרן "זיקוקים", עבודה הנעלמת ושבה, כך שהצופה יכול להיכנס לחלל ריק ופתאום יוקרן הסרט על הקיר. האור והרעש החזק מתקשרים שוב לציד; כאן הצופה נהפך למי שנקלע באופן מובהק למקום מאיים.

הווידיאו "ברבור קרח", יפה ושבוי ביופיו שלו, הוא בבחינת קרשנדו חזק מדי למיצב. הקישור הסימבולי המובהק של ברבורים לטוהר, אהבה ונאמנות, והדימוי של אומנות הפיסול בקרח - אמנות מתכלה, שיש בה מידה של אבסורד - יוצרים תחושה של פשטנות יתר.

לי אורפז - "כלא היה". גלריה עינגא (בר יוחאי 7, תל אביב). שעות הפתיחה: ימים ג'-ה' 11:00-19:00, ו' 11:00-14:00, שבת 11:00-13:00. עד 4.6

תורת המוסררה

פסטיבל "מוסררה מיקס", שייפתח היום, יציג יצירות אמנות בחצרות הבתים בשכונה הירושלמית, וגם בתוכם, בניסיון לערב בין האמנים לבין הסביבה החברתית שלהם

אלי ערמון אזולאי

פסטיבל "מוסררה מיקס 11" בירושלים, שייפתח היום וימשך עד יום חמישי, ממשיך את העיסוק בחיים ובסביבה שבה אמנים פועלים. הפעם גם יחגגו אנשי מוסררה שני הישגים טריים שלהם: האחד, קבלת הכרה ממסדית במסגרת הענקת פרס מפעל חיים מטעם מוזיאון ישראל לאבי סבג, מנהל בית הספר, שהקים אותו ב-1986; והשני, חנוכת הגלריה החדשה של המוסד.

ב"מוסררה מיקס" בשנה שעברה היה סבג נרגש מחגיגות העשור לפסטיבל, שהחל כאירוע צנוע וספונטני ונהפך במשך השנים לאירוע גדול ומגוון בהשתתפות עשרות סטודנטים, בוגרים ויוצרים מקומיים בצד אמנים בינלאומיים. השנה סבג נרגש אף יותר, בין היתר בזכות הסכמת עיריית ירושלים לרכוש, בתמיכה כספית של הקרן לירושלים, את הבניין ההיסטורי ברחוב הע"ח 9 בשכונת מוסררה, לאחר מאבק שניהל בית הספר במשך קרוב לעשור. "זה 23 שנה שאנחנו פועלים במקום ומבססים נוכחות תודעתית חזקה אך במשך כל השנים מעמדנו הפיסי הרשמי היה ארעי", אומר סבג, "חנוכת הגלריה החדשה מעגנת את פעילותנו ונוכחותנו בשכונה".

נדמה כי השנה הפסטיבל מתחדד יותר מבחינת הטיפול בנושאים ובסביבה. "אנחנו מפתחים יותר ויותר את העבודות הספציפיות לאתרים בשכונה ומגיעים למטענים הנמצאים מעל פני השטח ומתחת לפני השטח, שכיוצרים, ראוי שנתכתב עמם", אומר סבג. כמו בשנים קודמות יוצגו בחצרות הבתים בשכונת מוסררה עבודות אמנות ותערוכות, ובנוסף לכך, בפעם הראשונה בפסטיבל יוצגו גם כמה עבודות בבתים עצמם. בשונה מפרויקטים פופולריים דוגמת "בתים מבפנים", שהתקיים בסוף השבוע בתל אביב, הפרויקט בירושלים מבוסס על מפגש מסוג אחר. "השנה העלנו את האפשרות לנסות להיכנס לרובד יותר אינטימי ומשפחתי. זה לא רק הבית מבפנים אלא גם איך האמנות נראית מבפנים", מסביר סבג.

במסגרת הפסטיבל יתקיימו שלל אירועים ותערוכות באחריות אוצרים שונים, ביניהם כאלה המתנסים לראשונה בפעולת האוצרות. בית הספר מוסררה, כמוסד שחרת על דגלו עיסוק בסוגיות חברתיות ומעורבות בסביבה שהוא שוכן בה, ייתן ביטוי לערכים אלה גם בפסטיבל הנוכחי. כזו היא תערוכתו של הצלם מיכה בר-עם שאצר אייל בן דב שבה מוצגים תצלומים שנעשו בשכונת מוסררה בשנים 1967-1973 ויוצגו לראשונה. התערוכה, שתוצג בגלריה החברתית (רחוב שבטי ישראל 22), מספקת מבט על רצף אירועים הנפתח באופוריה הישראלית לאחר מלחמת ששת הימים ומסתיים במלחמת יום הכיפורים. בין היתר, היא עוסקת גם בסיפורה של הפנתרים השחורים בישראל, שהשנה מציינים 40 שנה לתחילת מאבקם.

דוגמה נוספת למעורבות חברתית היא התערוכה "מרחב פוטנציאלי" של תלמידי שנה ג' של המחלקה לפוטותרארפיה בבית הספר, שחושפת את תהליכי היצירה האישיים שלהם ואת ההתנסות המעשית הראשונה שלהם בהכשרתם כמטפלים. באחת החצרות (החצר של חיים שושן, חולדה הנביאה 8) יוצג מיצב סאונד שיורכב ממאפיינים שמיעתיים שנותרו או שוחזרו מההיסטוריה של השכונה, שנמצאת על קו התפר בין העיר המזרחית למערבית, בין דתיים לחילונים, בין פלסטינים ערבים ונוצרים ליהודים, בין תושביה הוותיקים לאלה חדשים. התוצאה תושמע כמעין תוכנית רדיו במשך ימי הפסטיבל.

פרט לתערוכות השונות יתקיימו גם הופעות, פאנלים וימי עיון בנושאים שונים (פירוט באתר: www.musrara.co.il). כך, למשל, בבמת המוסיקה המרכזית יושם דגש על שנות ה-80 ויהיו הופעות של ההרכב הירושלמי "שלוש ח'" (שיתאחד לראשונה לאחר 20 שנה), רמי פורטיס, "הקליק" ואחרים. עוד יתקיים פאנל על "המיתוס של שנות ה-80 הישראליות" בהשתתפות אבי פיטשון, יוסי סוכרי ותמר גלבץ.



''יוסקה 1966'', 2011


''פיצוץ'', 2010



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו