בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפסנתרן והמלחין רוברט לוין מחפש את הכוכב הבא

האתגר הוא למצוא את מי שינגן את היידן עם חוש הומור, את בטהובן מלא תהפוכות ואת סקרלטי משתולל ובוער - כך רואה את תפקידו לוין, אחד משופטי תחרות רובינשטיין שתינעל מחרתיים בתל אביב. מי שהיה בעצמו ילד פלא, מספר למה החליט להקדיש את חייו להוראה

תגובות

בשורת המושבים המיועדת לחבר השופטים בתחרות רובינשטיין נמשך המבט למרכז וקצת שמאלה, שם יושב אחד השופטים ורושם באינטנסיביות את הערותיו: זהו רוברט לוין, פסנתרן נודע, מלחין, וחוקר מוסיקה: "אני רושם הערות, תמיד, ולא מסתפק באהבתי, לא אהבתי", הוא אומר, "יש שאוהבים וניל, ויש שאוהבים זיתים: כאן לא מדובר באהבה וסתם הנאה, ואני צריך לנמק את החלטותי, כדי שאם מתחרים ישאלו אותי אדע בדיוק מה לומר להם למה החלטתי מה שהחלטתי".

הריכוז של לוין ניכר עליו - ולא כדי לתפוס מתחרה בשגיאה או להבחין מתי הוא נכשל בהבנת הסגנון ובפרשנות לא נכונה של התווים: "התפקיד שלנו השופטים הוא למצוא את המתחרים שישאירו את המאזינים מתהפכים על משכבם בלילה", הוא אומר, "שלא יוכל להירדם, כי יחשבו על הנגינה, וישאלו את עצמם מה קרה שם ברסיטל שגרם להם לחוויה כזאת. לפעמים מתחרה מנגן לאט מדי, או מהר מדי, לפעמים הוא אפילו הורס את בטהובן למשל; אבל אם זה בא מבפנים, אם הנגינה שלו היא פרי של מחשבה ומקוריות - אני מרגיש שמצאתי את מה שחיפשתי. האם הוא שינה אותי, את מחשבתי - או שרק ניגן את הצלילים הנכונים? זו השאלה שאני שואל את עצמי".

לוין מנהל בעצמו תחרות פסנתר בינלאומית, תחרות באך בלייפציג, וברוח זאת הוא גם מנחה את שופטיו: "אני אומר לשופטים בתחרות באך: שימו לב, אנחנו מחפשים את האמן; את זה שיעביר את הלפיד הלאה, לדורות הבאים, כדי שהתרבות הזאת תמשיך ותחיה".

שגרירות תרבותית

ללוין מחמאות רבות לתחרות רובינשטיין, ששלב הגמר שלה בעיצומו ויגיע לסיומו מחרתיים על הניהול שלה - "היא בידיים פנטסטיות, זה מעורר קנאה ממש", לדבריו; ועל הרפרטואר הרחב שלה, ועל הקהל: "יש הרבה קהל, והרבה צעירים, וזה מעורר תדהמה ממש. וכולם מעורבים, וזה מה שחשוב: אם הקהל מסכים עם חבר השופטים או לא אין זה חשוב, העיקר שכולם מעורבים כל כך. זו השגרירות התרבותית הכי טובה, כך מתחרים משתוקקים להגיע הנה ומספרים בשבח התחרות. יש כאן אווירה מיוחדת במינה יחסית לתחרויות אחרות, בלי לנקוב בשמן", הוא אומר.

איך מאתרים אמן כזה כפי שתיארת בין המתחרים? איך יודעים?

"אם מישהו מנגן היידן ומוצרט כי צריך, ולמעשה בתוך תוכו הוא משועמם, מרגישים בזה".

יש כללים ברורים לכך?

"אתה מרגיש בזאת כמו שאתה מרגיש אם שחקן בתיאטרון באמת נכנס לתפקיד שלו, או שמשחקו הוא רק חיצוני, על פני השטח".

גם זה לא תמיד מובן מאליו.

"שופט בית המשפט העליון בארצות הברית אמר פעם, אני לא יכול להגדיר מהי תועבה, אבל אני יודע מהי כשאני פוגש בה. כאן זה ההיפך: לדעת מהו הנשגב, מהי האמנות; אבל העיקרון זהה: אי אפשר להגדיר זאת, אבל יודעים מהי אמנות גדולה כשנתקלים בה, כשהיא ניצבת מול עיניך. כאשר שומאן ממלא אותך לשמע נגינת מישהו, וכשהוא סוחף אותך אליו, ואתה מרגיש כמה הוא חשוב לפסנתרן, ואילו סיכונים הוא לוקח תוך כדי נגינה; כשאתה נאחז במסעד המושב במתח - כמו אצל היצ'קוק, כשרואים סרט בפעם המאה ולמרות זאת שוכחים שהסוף יהיה טוב: ברגע זה אתה יודע. כי אז הנגינה היא לא צליל אחר צליל במקום הנכון, אלא אינטנסיבית ומלאה מחוות.

"היידן בלי חוש הומור, למשל, הוא כמו משקולת דקורטיבית לניירות מכתבים", מוסיף לוין, "היא חמודה, אבל אין לה משמעות, ואתה שוכח את קיומה אחרי יומיים. סקרלטי הוא בוער, משתולל, מגוון בלי סוף, בלתי צפוי; ובטהובן מלא תהפוכות: הם מתפוצצים בפניך וצוחקים בפניך באותו הזמן. ולשם ביצוע של מוסיקה כזאת בכל עומקה צריך להיות אמן - ואמן כזה אפשר לזהות".

הוא נולד בניו יורק ב-1947, התחיל ללמוד פסנתר בגיל חמש ומיד התגלה כילד גאון; ובאופן חסר תקדים נסע כבר בגיל 12 ללמוד אצל המלחינה והמורה המהוללת נדיה בלנז'ה בפאריס. כשמרפרפים ברשימת התלמידים של בולנז'ה מבינים לאיזה גוב אריות נכנס הילד הרך בשנים הזה: שורה של מלחינים אמריקאים בכירים מארון קופלנד עד פיליפ גלאס, מבצעים כמו דינו ליפאטי, מלחינים כאסטור פיאצולה, מנצחים כאיגור מרקביץ - מארבע כנפות תבל זרמו ללמוד אצלה בכירי המוסיקאים בעולם.

"אצל נדיה בולנז'ה למדתי מה שאנשים מבוגרים בני 30 ו-40 לומדים", אומר לוין, "היא בחנה מי האדם, וידעה למשוך בחוטים הכי דקים של התלמיד שלה בלי לגלות לו, כדי לכוון אותו אל גורלו. בולנז'ה היתה התגלמות הרוחניות של המוסיקה", הוא ממשיך, "כשהיא ניגנה את הפרלוד הראשון של באך, ההשתהות האינסופית על הצליל סול לקראת יום הפרלוד, ולבסוף הירידה ממנו אל דו - המהלך הסתמי כביכול הזה, נחרת לי בלב לעולם ושינה אותי. הייתי בן 12, אל תשכח".

לוין המשיך ללמוד בהרווארד, וכבר בגיל 20 השלים את לימודיו שם, בהצטיינות: "אלה היו הימים שבהם מלחמת וייטנאם השתוללה, ואני לא מצטיין בירי בבני אדם ולכן חששתי ממה שיקרה לי עם תום הלימודים", הוא מספר, "ויום אחד, כשקיבלתי בדואר מכתב במעטפה שמנה, מהודרת, יקרה מאוד - קפא לבי. פתחתי אותה, ראיתי מיד שזהו כתב יד אירופי - כן, כן, יש הבדל גדול בין כתב יד אמריקאי לאירופי - וזה לא היה מכתב מהצבא. על החתום היה רודולף סרקין, שמזמין אותי להיות ראש המחלקה לתיאוריה במכון קרטיס (מהאקדמיות החשובות בארצות הברית - נב"ז). הייתי בטוח שזו מתיחה. הערצתי את סרקין, הפסנתרן הדגול, שלקונצרטים שלו ושל אחרים בקליבר שלו, כמו רובינשטיין וגיללס, הייתי הולך בחרדת קודש. אז התקשרתי למספר שהיה רשום שם; ורק כשקול במבטא זר ענה לי ידעתי שזה באמת הוא.

המשך בעמ' 2

"וכשנפגשנו", ממשיך לוין בחיוך רחב, "הוא אמר לי, אתה ודאי חושב שאני מטורף, אם אני לוקח ילד בן 20 לתפקיד כזה. גם אני חושב כך - אבל אם להאמין לנדיה בולנז'ה, אתה האיש שלי. כן, בולנז'ה עמדה מאחורי היוזמה הזאת; ובכך היא הצילה כך את חיי, כי בזכות המשרה הזאת לא נלקחתי למלחמה; ו-12 שנים אחר כך היא הזמינה אותי למלא את מקומה כמורה - ובאותו הקיץ היא מתה. ואז חשבתי על הפאזל: הלימודים אצלה, ההמלצה לסרקין, ההזמנה להחליף אותה ברגע האחרון - והבנתי שיש קו מנחה מאחורי כל זה, כוונה מיוחדת; הבנתי שנדיה בולנז'ה החליטה שהייעוד שלי הוא ללמד, להיות מורה - החלטתי לציית לייעוד הזה, והקדשתי את עצמי להוראה".

האם מוצרט לא צרח?

ההוראה והנגינה קשורות קשר אמיץ זו בזו, לדברי לוין: "ללמד משמעו בעיקר להבהיר לתלמידים מה ההשלכות המוסריות של להיות אמן. ללכת לקונצרט זה כמו ללכת לבית הכנסת, וכשהרבי נושא דברים שם עליך להקשיב, לפתוח את הלב, לא להתווכח, להשעות את הביקורת - ולא משנה באיזו דת מדובר: אם האימאם, או הכומר, או הרבי, אומרים לך ?חטאת', אתה לא מעמיד אותם על טעותם; ובאותו רגע אתה נמצא בעמדה של פגיעות - כמו המאזין בקונצרט, או הצופה בסרט, שהוא פגיע כי הוא פותח את לבו. לכן השפעה של האמן על מי שמאזין לו היא עצומה, והאחריות שבאה אתה כבירה: על האמן לפיכך להפנות את העוצמה שבידיו לנתיבים הנכונים, לטובת האדם והאנושות, ולא כדי לפאר את עצמו. זה יהיה ניצול לרעה של כוח, ולא מוסרי; ובתחרות, בשעת נגינה, אתה שומע מי מקדיש עצמו לקהל, ולעומתו מי שואף רק לפרס ולקריירה. בשבילו זה בסדר, אין לי התנגדות; אבל אני שואל את התלמידים שלי למה הם שם על הבמה, מה המטרה שלהם - ואיך הם מממשים אותה".

ובאמת בתחרות אפשר לממש זאת?

"המטרה של תחרות היא להציל את התרבות. נכון שהנפש של המוסיקה מאותגרת על ידי השוק המוסיקלי, הביזנס. נכון שיש ברית לא קדושה בין רכיבי השוק הזה - אמרגנים, תחרויות, חברות הקלטה, משווקים. לכן צריך אומץ רב כדי לסרב למי שרוצה לקנות אותך. למשל מידורי: היא הרגישה שעושים לה מניפולציה בקריירה, מניפולציה שתהפוך אותה למוצג רדוד - והתנגדה לכך. לתחרויות יש הפוטנציאל לטפח את הבינוניות ולהכחיד את המקוריות - התפקיד שלנו הוא להילחם בזה.

"אז אנחנו מחפשים את המוסיקאי שיהיה כמו מספר סיפורים. מין בשביס זינגר. מי שלא רק מוציא קולות נחמדים, אלא מספר ואתה מרגיש שאתה לא נושם, שאין לך זמן לחשוב אם הסיפור אמיתי או לא, ובנגינה - אם היתה החמצה, אם התו נכון או לא, מה האיצבוע, האם הפדל במקום הנכון - פשוט אתה כבר משתוקק לדעת מה עומד לקרות. למי אכפת אם זה אלגנטי. אם זה מנומס? אז קדים ולוחצים ידיים - אבל האם מוצרט לא צרח? לא נשבר? למה צריכים לכלוא אותו בתוך קופסה מצועצעת? אם אתה מקדם את אלה שמנגנים הכי נכון ומדויק, תקבל שלושה פינאליסטים שאי אפשר לתת להם פרס ראשון כי הם משעממים.

"כשמתחילים לבדוק מרכיבים: מהירות, פדל, דינמיקה - תמיד יש מתחרה שמרגיז שופט כלשהו כי הוא לא מנגן כפי שאותו שופט חושב ש'נכון', ואז הוא נושר. ?נכון' או ?לא נכון' - אין דבר כזה במוסיקה. מונחים אלה באים מתחום אחר, למשל ראיית החשבון. לא מהעולם של שופן. אצל גלן גולד למשל, הכל הפוך, הכל נגד הסגנון, אבל איזו העזה, ואיזה עומק של הבנה, ורעיונות - זה סוג הפסנתרן שצריך לתמוך בו, זה האמן".

החופש המחשבתי של לוין מתבטא גם בנגינה שלוף הוא נודע כמי שמאלתר בו במקום את הקדנצות, אותם קטעי אילתור בקונצ'רטי עם תזמורת שכתב מוצרט, ובהם לא כתב את התווים ואיפשר לנגן לנגן קטע שלם על פי יכולתו ועל פי הרוח של היצירה. לוין, כמלחין, גם השלים יצירות רבות של מוצרט, ביניהם הגדולה והמפורסמת ביצירותיו הלא גמורות.

הרקוויאם "זה כמו להשלים קתדרלה של בובה לפי התוכניות שלה", הוא אומר, "יש ביצירה, בחלקים שהשלים תלמידו של מוצרט, זיסמאייר, בעיות אובייקטיביות שתיקנתי; ואת שאר בברים השלמתי מתוך התחשבות - הן בזיסמאייר שעבד באותם ימים, עם מוצרט עצמו, והן עם מה שהתקבל כבר בקרב המאזינים של היום. השלמתי כך שלא ירגישו, מין רסטורציה בלתי נראית, כמו בניין שמקימים אותו אחרי רעידת אדמה בלי שהבאים ירגישו שהיתה רעידת אדמה כלל - או מוטב כמו בגד ששולחים לניקוי יבש. בלי להתכחש להיסטוריה, בלי להפנות לה עורף".



לוין. חופש מחשבתי


מוצרט. לא לכלוא בקופסה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו