בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"טעמה העצוב של עוגת הלימון" מאת איימי בנדר | מטעמים השמורים עמה

האם הייתם שמחים לו יכולתם לחוש ברגשותיו של האדם שהכין לכם את האוכל? איימי בנדר, שספרה "טעמה העצוב של עוגת הלימון" יצא כעת לאור בעברית, מסבירה למה החוש המיוחד הזה של גיבורת ספרה דווקא הופך את החיים למסובכים הרבה יותר

תגובות

הספר "טעמה העצוב של עוגת הלימון" מתחיל בסצינה כל אמריקאית כמעט בנאלית. ילדה ואמא במטבח בביתן שבלוס אנג'לס, האם מכינה עוגת לימון, האביב בפתח. אלא שכאשר הילדה בת התשע רוז טועמת מעוגת הלימון שהכינה אמה היא מגלה לראשונה שיש לה יכולת לטעום גם את הרגשות של מי שהכין את האוכל שהיא אוכלת.

ואלה הרגשות הסודיים של אמא שלה הילדה הזאת טועמת בגיל תשע: "טעם קטנות, תחושת הצטמקות, דאגה... אפילו את חריקת לסתותיה שיצרה את כאב הראש שאילץ אותה לקחת אספירנים רבים ככל הנדרש...". עם כל נגיסה טועמת הילדה העדר, רעב, סחרור וריק. היא תצטרך ללמוד לחיות עם העובדה שהיא חשה ברגשות הזולת.

"רציתי לדעת יותר על המשפחה שלה באמצעות הכוח הזה שיש לה", מספרת הסופרת איימי בנדר בשיחת טלפון מביתה בלוס אנג'לס. "עניין אותי לראות עד כמה לא נוח לדעת דברים שאתה לא רוצה לדעת ואתה יודע בעל כורחך. הריקוד הזה בין לדעת דברים על אנשים שאכפת לך מהם, והתחושה שאתה יודע יותר מדי".

היא נולדה ב-1969 בלוס אנג'לס. "טעמה העצוב של עוגת הלימון" הוא הספר הרביעי שפירסמה, והראשון שתורגם לעברית (הוצאת אחוזת בית בתרגום מאנגלית של קטיה בנוביץ'). ספרה הראשון, קובץ הסיפורים "The Girl in the Flammable Skirt", ראה אור ב-1998 ונבחר על ידי ה"ניו יורק טיימס" כאחד מהספרים הטובים של השנה. אחריו התפרסם הרומן הראשון שכתבה "An Invisible Sign of My Own". ב-2005 פירסמה את קובץ הסיפורים "Willful Creatures".

בנדר זכתה בפרסים ספרותיים, בהם פרס Pushcart, וספריה תורגמו ל-16 שפות. היא פירסמה סיפורים קצרים בכתבי עת ספרותיים כמו "גרנטה", "מקסוויני'ס" ו"פאריס רוויו". כיום היא מלמדת סוריאליזם בחוג לכתיבה של אוניברסיטת יו-סי-אל-אי ופעילה בפרויקטים חברתיים כמו "סדנת הדמיון", תוכנית המעודדת כתיבה ועשייה אמנותית בקרב בעלי צרכים מיוחדים ופגועי נפש.

הרומן "טעמה העצוב של עוגת הלימון" ראה אור בשנת 2010, טיפס לצמרת רבי המכר בארצות הברית וזכה לשבחי המבקרים. "מה שחשוב לי מאוד בספר זאת העובדה שרוז קולטת רגשות שהאדם עצמו לא יודע שהוא חש", אומרת בנדר, "התעניינתי בחלק של התת מודע. איזה חלקים צפים להם בחדר, ואינם ידועים גם לאדם עצמו".

הרעיון של אוכל כנחמה ממש מתבטל בספר הזה. רוז מתאמצת ככל יכולתה לא לאכול אוכל ביתי, רק אוכל ממכונות, וגם אז היא יודעת לומר מאיפה בדיוק הגיע האוכל, ואיזה מסע עשה עד שהגיע לסופרמרקט. בנדר מכחישה סלידה מאוכל, "אני אוהבת אוכל. אני אוהבת לבשל, אני אוהבת לאכול ואני אורחת נהדרת! בישול שונה מאוד מכתיבה כי הוא לא ורבלי. אני אוהבת לאכול אוכל יפה, ואני גם אוהבת לאכול ג'אנק פוד".

לצדה של רוז גדל גם אחיה המתבגר והתמהוני ג'וזף. גם לו יש רגישות עצומה וקושי להתמודד עם העולם. אמא שלו בונה לו דלת בחדר כדי שיוכל לחמוק דרכה מחוץ לבית מבלי לעבור בתוכו. אבל ג'וזף בכלל לא רוצה לצאת החוצה, הוא עושה ניסויים מסתוריים בחדרו, מדבר מעט, אם בכלל, מתמזג עם הרהיטים. כך בספרה הסוריאליסטי של איימי בנדר, סוריאליזם שנטוע היטב במציאות.

את כותבת על שני אחים, אנשים רגישים באופן יוצא דופן. ההבדל ביניהם הוא שרוז מצליחה להתמודד עם זה ואחיה לא מסוגל. הענקת לו גורל אכזר.

"לא ידעתי מה קורה אתו. אני לא כותבת עם תוכנית, זה מהלך מבולגן של גילוי, שהוא גם מרגש וגם מותח מאוד. תהיתי מה קורה אתו ומה בעצם יש לו, ואני חושבת שזה הכה בי כמו ערימה של לבנים על הראש. ג'וזף בכלל לא יכול להיות מעורב בעולם. רציתי לדבר על דרכים שונות שבהן אנשים פורשים מן העולם, רוז עושה את זה במידה מסוימת וגם הוא. כל האנשים נמצאים על הספקטרום הזה במידה מסוימת. השאלה היא איך אתה מאזן את זה. אני חושבת שרוב האנשים יכולים למצוא את האיזון אבל יש כאלה שלא יכולים".

אולי זה קשה יותר כשחיים בלוס אנג'לס?

"ללוס אנג'לס יש עטיפה נוצצת, אבל מתחת לזה זאת פשוט עוד עיר גדולה ותוססת שהרבה דברים מתרחשים בה, ואנשים רוצים קשר ואפשר להסתובב בשכונה. יש לוס אנג'לס של הקולנוע והטלוויזיה ויש את לוס אנג'לס הרגילה. נכון שבמובן מסוים יש לה פוטנציאל להעמיק את הבידוד אבל אני חושבת שמה שקרה בספר היה קורה בכל מקרה, בכל מקום. במשפחה הזאת יש בדידות, והאופן שבו האמא מתקשרת עם ג'וזף הוא כל כך מסובך שזה היה קורה בכל מקרה".

האם מתעקשת לפרוץ בעבורו דלת בחדר שלו, כדי שיוכל לבוא ולצאת כרצונו, מין סימן לעצמאות למתבגר שבכלל לא רוצה את זה.

"אני חושבת שאולי היא רצתה את הדלת הזאת בחדר שלו כי היא רצתה שהוא יהיה מתבגר כזה שחומק החוצה, והוא בכלל לא היה כזה סוג של מתבגר, הוא היה ההיפך מזה. הוא לא רצה לצאת אל העולם באופן כזה. ואולי זה הגיוני ועצוב שהאדם היחיד שבסופו של דבר משתמש בדלת הזאת זאת האמא. אבל לא תיכננתי את זה. פשוט היתה לי תחושה כזאת שהיא היתה רוצה שתהיה לו דלת כי היא לא שמה לב איזה סוג של אדם הוא באמת. היא רוצה שהוא יהיה מתבגר בריא".

בנדר מספרת שאנשים פירשו את דמותו של ג'וזף בכל מיני צורות, שהיו כאלה שחשבו שהוא אוטיסט. "הוא באמת רצה להיות לבד כדי לעשות את הניסויים שלו, אבל בסופו של דבר הוא לא יכול לתפקד טוב בעולם. אנשים שיכולים להתחבר לדמות הזאת ולספר מביאים את הניסיון שלהם, זה מזכיר להם מישהו בחיים שלהם. יש כאלה שחושבים שהוא אוטיסט יש כאלה שחושבים שהוא משוגע. לאנשים יש צורך לעשות דיאגנוזה לכל דבר שהוא מאגי".

כשהיא כותבת היא לא מנסה לפענח את הדברים בעצמה. "אני מנסה לא לחשוב שבחירה מאגית אחת מקנה משמעות מסוימת, שום סימבוליות שהיא אחד לאחד, כי זה הופך את הדברים לגסים. בשבילי זה יותר עניין של להיות מעורבת בסיפור ואז לרצות שלקורא תהיה התנסות ברגש. זה מה שחשוב. המשמעות וההבנה יכולות לבוא מאוחר יותר. אם בכלל. זאת לא המטרה המרכזית".

אגדות וסיפורים

היא אומרת שאינה חושבת על מטאפורות, וגם לא על סוריאליזם. "נכון שזה עולם פיקטיבי, שזה לא יכול לקרות באמת, אבל הרגשות שמניעים את זה הם אמיתיים, אז אני רוצה ליצור עולם מלא ככל שאפשר סביב הרגש שרוחש מתחת. הכלי המאגי הוא דרך כדי ללכוד את הרגש אבל כשהכתיבה הולכת טוב אני שבויה בעולם שאני בונה, זה בסדר מבחינתי שיש לאנשים פרשנויות משלהם אבל אני בהחלט לא רוצה לדבר על המטאפורי".

זאת לא הפעם הראשונה שאת כותבת על אנשים שיש להם פגם פיסי.

"גם כאן אני לא חושבת על מטאפורה אלא מתעניינת בדימוי, ואז אני רוצה לפתח את מה שדמיינתי וזה הופך להיות מעין מטאפורה או מיתוס שבו הפיסי הוא דרך לדבר על הפנימי. אבל זאת לא החלטה שאני מחליטה מראש, אני פשוט נקלעת לסיפור".

לדבריה, הספרות שהשפיעה עליה רבות היא זו שקראה כילדה. "הייתי אומרת שלאגדות היתה השפעה גדולה עלי. כילדה קראתי המון אגדות ומיתוסים מכל העולם. גם סופרים כמו ג'"ד סלינג'ר וג'יימס בולדווין שהם קולות חזקים. ויש סופרים מאגיים כמו איטלו קאלווינו, גרסיה מרקס, הרוקי מורקמי, אתגר קרת וקפקא", היא צוחקת, אולי בגלל הסדר שבו מנתה את הסופרים, "לכל הכותבים האלה שצובטים את המציאות אני מגיבה מאוד חזק".

אביה היה פסיכואנליטיקאי ואמה רקדנית וכוריאוגרפית. היא אומרת שזה היה שילוב מעניין שהשפיע עליה רבות. "עם אמי הייתי הולכת למופעי מחול כל הזמן, והם היו כל כך משונים ונהדרים ולא מילוליים ומאוד חלומיים ויצירתיים, זה היה עולם אחר, העולם של הדברים הלא מדוברים".

היא אומרת שהוריה התעסקו בלא מודע ובחלומות וכי התשוקות של שניהם השפיעו עליה. "היה עיסוק רב בפסיכולוגיה, וכל הזמן התעסקו בשאלה מה זה אומר כשמישהו מתנהג בצורה מסוימת. יש את הסיפור הקלאסי של הילדות שלי. אני ואחותי חזרנו הביתה ואמרנו שאיזו ילדה בבית הספר היתה מרושעת אלינו, ואבא שלי אמר 'אבל למה היא מרושעת? היא בטח מרגישה רע בקשר לעצמה'", היא צוחקת "ואנחנו כעסנו כי בסך הכל רצינו ממנו סימפטיה, לא רצינו להרגיש סימפטיה כלפי המרושעת!".



בנדר. מתעניינת בלא מודע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו