בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסיפור שאינו נגמר: התסריטאי של בונואל משוחח עם אומברטו אקו

אף שהתסריטאי הצרפתי ז'אן-קלוד קארייר שיתף פעולה עם ז'אק טאטי, לואיס בונואל ומיכאל הנקה, הוא נותר אלמוני אפילו במולדתו. ספר שיחות חדש שלו עם אומברטו אקו מספק הצצה לעולמו של מי שכתב בין השאר את "יפהפיית היום"

תגובות

הקריאה בספר החדש "This Is Not the End of the Book", שיחה בין אומברטו אקו לבין ז'אן-קלוד קארייר היא כמו ציתות לשני מוחות מפותחים מאוד. בשיחה הכוללת אנקדוטות והומור הם מדברים על אהבתם למלה הכתובה ועל הסוד שמכתיב את גורלו של ספר, מהשירה הצרפתית הזנוחה של המאה ה-16 עד מהדורה חדשה שעתידה לצאת ל"מחכים לגודו" בשפת האצטקים נהואטל.

אבל אף שאקו מפורסם ברחבי העולם בזכות ספריו ההיסטוריים רבי המכר ובהם "שם הוורד", קארייר, יליד 1931, הוא אלמוני יחסית, גם במולדתו צרפת. אלמוני - ביחס לאדם שהקאריירה שלו כמחזאי וכתסריטאי חובקת קשת ייחודית של במאים מוכשרים מהקולנוע והתיאטרון, ושכתב 40 ספרים, נוסף על 80 תסריטים, 18 מחזות תיאטרון וכ-20 מחזות לטלוויזיה.

יחסיו האמנותיים הארוכים של קארייר עם שלוש דמויות שונות לחלוטין יוצרים את עמוד השדרה של הקאריירה שלו. את הראשון, ז'אק טאטי, הוא הכיר ב-1957 לאחר שהגיש מועמדות לכתיבת הגרסה הספרותית של הסרטים "חופשתו של מר הולו" ו"זה הדוד שלי".

בגיל 26 היה באמתחתו של קארייר רק ספר אחד. עלילתו מתרחשת בביסטרו בפרוור של פאריס מהסוג שהוריו ניהלו, לאחר שעברו מכפר קטן בלנגדוק שבדרום צרפת, כדי שהילד היחיד שלהם יוכל לקבל את החינוך ההולם את כישרונו. הספר "הלטאה", על שם הגיבור השפל המבוסס על הקליינטורה של הוריו, ומחברו הצליח למשוך את תשומת לבו של טאטי, שמאמנות ההבחנה הקומית שלו למד בן טיפוחיו "להתחיל מהמציאות... ולהתבונן באנשים". אבל תחילה הטירון הקולנועי נשלח בידי טאטי לשבת במשך שבוע עם העורך שלו, כדי להתרשם מהאלכימיה הנדרשת להעברת תסריט למסך.

בחמש השנים הבאות, בעודו משרת בצבא הצרפתי באלג'יריה בתקופת מלחמת האזרחים, קארייר לא היה יכול להשתמש בידע החדש שרכש, והצליח רק לעבוד בהתכתבות על כמה סרטים קצרים ומערכונים הומוריסטיים. אבל כשחזר, ב-1963 גילה מיד את ה"מאסטר" השני שלו - לואיס בונואל. קארייר הוצג ללואיס בונואל כתסריטאי פוטנציאלי ל"יומנה של חדרנית".

בונואל היה כמעט בלתי נראה במשך 20 השנים שבין ההצלחות המוקדמות של "תור הזהב" ו"הכלב האנדלוסי" לבין חזרתו מעוררת הציפיות עם "Los Olvidados" ב-1951. עכשיו, בשנות השישים לחייו, הוא גילה מישהו שיוכל לחלוק אתו את תהליך היצירה ובה בעת לבטוח בו שיציב לו אתגר מבחינת הרעיונות.

צחוק בצד

תפקידו, הסביר קארייר פעם, היה לדחוק בבונואל "לעשות את הסרט שהוא צריך לעשות". זה היה שיתוף פעולה שסיפק לבונואל עוד 20 שנה של עבודה, שבהן הוציא תחת ידיו את הסרטים המזוהים אתו יותר מכל: "יפהפיית היום", "סוד הקסם הבורגני", "רוח החופש" ו"תשוקה אפלה". היו בעבודתם טקסים קבועים, ובהם תרגול יומי לדמיון - כל אחד מהם פרש לחדרו למחצית השעה כל יום לפני ארוחת הערב, כדי להמציא סיפור ולשמח בו את רעהו. שיחותיהם נסבו על הספרים והעיתונאים שקראו, על אירועים בעולם ועל הבחנות חברתיות. בלילה הוטל על קאריירה כתסריטאי לשכתב את הרעיונות שעלו בשיחותיהם החופשיות לטיוטות, ואלה נקראו ביום המחרת. כששיטת העבודה כה אינטימית, אין פלא שכמעט אי אפשר לאמוד את האופי וההיקף של התרומות האינדיווידואליות של כל אחד מהם.

אבל מסקרן לציין שבשנה שבה קארייר פגש את בונואל לראשונה, וידידותם קיבלה מיד אישור באמצעות אהבה משותפת ליין ולבאסטר קיטון, הוא גם פירסם את "אנתולוגיית ההומור 1900", הראשונה מארבע אנתולוגיות של הומור שהופיעו מאז, המושתתות על טקסטים היסטוריים נשכחים או שלא זכו לתשומת לב ראויה. כעורך, קארייר הגיע למסקנה סטטיסטית שהתקופה שמ-1880 עד 1910 ה"בל אפוק" - התקופה היפה - היתה הזמן שבו נפוצה מגיפת הצחוק הגדולה ביותר בהיסטוריה, אבל זה היה צחוק "שלא היה דומה בכלל לצחוק הטיפשי של ימינו".

זו אחת מכמה תקופות היסטוריות שקארייר קשור אליהן, במקרה זה באמצעות הבית בפאריס שבו הוא מתגורר עשרות שנים. קארייר שיכנע את הבעלים למכור לו את הבית, שכשנרכש היה מט ליפול, בכך שהבטיח לשמור על גרם המדרגות המקורי. טולוז לוטרק עבד בסטודיו בבית הזה בתקופה היפה, אבל גרם המדרגות הוא שמסגיר את התכלית האמיתית של הבניין כבית בושת, שמראותיו הנוטות בזווית אפשרו למדאם לצפות בלקוחות הנכנסים ויוצאים. האם זרעי הדמיון של "יפהפיית היום" או של הסאטירה האבסורדית של ערכי המעמד הבינוני ב"סוד הקסם הבורגני" מצויים כאן, וחולקים את הקומדיה האנושית שהנחתה את בחירותיו באנתולוגיות? הד לטיפשות ההיסטורית שהניבה ב-1915 את השאלה מי מחרבן יותר, הצרפתים או הגרמנים, כפי שסיפר קארייר לאקו, שהיה שותף לחיבת האספנים שלו לטיפשות, נשמע באופן בלתי נמנע בתרחיש הסמלי ב"רוח החופש", שבו אנשי חברה מהמעמד הבינוני יושבים על אסלות סביב שולחן ונמנעים במבוכה מלאכול אלא כשהם לבדם. אבל אין טעם בחיפוש רמזים כזה, שכן האיכות המובהקת של אמנותו של קארייר היא בכך שהיא נטמעת במכלול הגדול. "התסריטאי", כפי שכתב, "זקוק לענווה כדי ללמוד להיות בלתי נראה".

קארייר לא שקט על שמריו בתחומי העניין האמנותיים שלו, ובאמצע שנות ה-70 פתח בשיתוף פעולה חשוב שלישי, והפעם עם מי שהוא כינה "מאסטר" - פיטר ברוק. ברוק וקארייר עבדו יחד תחילה על עיבודים למחזות מאוחרים של שייקספיר, אבל עד מהרה יצאו למסע ארוך בהרבה. במשך חמש שנים הם הקשיבו יחד למרצה לסנסקריט הקורא באוזניהם את סיפורי האפוס ההודי העצום "המהבראטה", והחלו לכתוב לו עיבוד בימתי.

ברוק אמר על קארייר: "הוא לא אוהב לעבוד יותר מדי זמן על דבר אחד. שלוש שעות מספיקות לו בדרך כלל, ואז הוא עובר למשהו אחר, בתחום אחר". אבל הוא מתעב עצלנות, ואיש אינו יכול לטעון שאינו דבק במשימות שנטל על עצמו - ההפקה בת תשע השעות של "מהברטה" נשאה פרי לאחר 12 שנות עבודה, וקארייר היה שם בכל צעד מהדרך. במקביל הוא ענה לקריאת פנתיאון הבמאים האירופי שביקש את מעורבתו: מאנדרי ויידה ומילוש פורמן ועד לואי מאל, ז'אן לוק גודאר ופולקר שלנדורף. השותפויות האלה הניבו יצירות מהוללות ובהן "תוף הפח" ו"דנטון", ואילו מהחרוזים האלכסנדרוניים של "סיראנו דה ברז'רק", שקארייר קרא בשקיקה כשהיה בן תשע, הוא יצר תסריט לז'אן-פול ראפנו שגרף 10 פרסי סזאר וכמעט זיכה את ז'ראר דפרדייה באוסקר.

"הורי חשבו שאני בעליה של טריטוריה קטנה שאין להם שום גישה אליה", אומר קארייר על עצמו כילד: הוא קרא את כל אגדות הודו בגיל שש, ואז בלע את הרומנים של ז'ול ורן, ג'ק לונדון ופנימור קופר. איך הם היו מגיבים לממלכתו של בנם כשהגיע לגיל 60? עשר שנים קודם לכן, בעודו שקוע בעיבוד אפוס החורבן ההודי לברוק, ובתחושה שבורותו בתחום המדע מחסירה משהו מחייו, החל לבקר בכל שבוע במכון האסטרופיסי בפאריס. שלושה ספרים הניבו הביקורים האלה, שניים מהם עבודות משותפות של פיסיקה פופולרית, והשלישי רומן על איינשטיין. לפני מותו של בונואל בתחילת שנות ה-80, הוא ביקש מידידו לכתוב בשבילו ספר אוטוביוגרפי. קארייר הראה נדיבות אוהדת דומה כלפי גאון מעולם המדע.

כשביקש ממנו האינקוויזיטור הגדול של הטלוויזיה הצרפתית, ברנאר פיבו, להסביר מה עומד במרכז יצירתו, ענה קארייר, "אני מספר סיפורים. תפקידי לבחור את הסיפורים ולספר אותם לעמיתי, אלה שחיים בתקופתי, תוך שימוש באמצעים שעומדים לרשותי כיום".

להפתיע כל הזמן

בעידן הבמאים והסלבריטאים שבו חי קארייר, נכונותו "פשוט להפיץ" היא המאפיין המגדיר את אמנותו, ודי בו להסביר מדוע אחרים רואים בו אדם אידיאלי לשיתוף פעולה. ועם זאת יש אי אפשר לראות בו רק מכונאי של תסריטים. יכולתו מופיעה שוב ושוב בספר "This Is Not The End of the Book". היא ניכרת ביצירות רבות שבהן היתה לו יד, חמקמקה ומעורפלת ככל שתהיה: נטייה לאירוניה אנושית, ועניין חוזר ברגעים היסטוריים שבהם שאלות של תיווך אנושי הן החריפות ביותר.

פיתויי הכפירה וסכנות האידיאליזם הם מוטיבים חוזרים, מעבודתו עם בונואל על "שביל החלב", שבה חקר מדוע רעיון פורץ דרך אחד מצליח לצבור כוח ואילו אחר נדחה, ועד מחזהו "The Controversy of Valladolid", שהציג באופן דרמטי ויכוח מהמאה ה-16 על זכויות האדם של תושבי העולם החדש. באופן בלתי נמנע, המהפכה הצרפתית זוכה לאזכורים תכופים - היא מרחפת מעל ב"ולמונט", העיבוד שלו ל"יחסים מסוכנים", היא תופסת את מרכז הבמה בימי האימה הקשים ב"דנטון", והיא מוצגת כהיבט נוסף של המאבק בין הכפירה לבין האורתודוקסיות, מבחינה פוליטית ודתית כאחד, ב"הרוחות של גויה".

לפני 15 שנה, לפני שנפוצה רשת האינטרנט, קארייר הרשים בראיית הנולד כשכתב בספרו "השפה הסודית של הקולנוע" ש"דילוג בין ערוצים נעשה לצורה אובייקטיבית של יצירה... השלט הוא המכשיר האישי החדש ביותר לעשיית קולנוע". הוא נותר מעורב באופן מרשים; אדם בשנות השמונים לחייו שקולנוענים מובילים בני זמננו ממשיכים לפנות לעזרתו, כפי שעשה מיכאל הנקה כשהתסריט לסרטו המיוחד "סרט לבן" היה זקוק לשכתוב.

אבל למרות דאגתם המשותפת מפני הגיבוב המאלחש של תמונות דיגיטליות, מקצת הקוראים המצויים בקאריירה של קארייר יופתעו מן הסתם לקרוא שהוא מתקבל באופן עקבי כבעל ראש פתוח וכגמיש יותר. בעוד אקו מתעקש שכמו הגלגל, אי אפשר לשפר את הספר, קארייר, בנו של איכר בעל מחשבה חופשית שנעשה מומחה למעשי שטות היסטוריים, יודע בעמקי לבו ש"האיכות העיקרית בעתיד היא להיות מפתיע כל הזמן".



קארייר. התסריטאי זקוק לענווה כדי ללמוד להיות בלתי נראה


יפהפיית היום, 1967



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו