בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אדריכלות | פנים ציבוריות, גוף פרטי

בית אלישבע בירושלים ביטא כבר לפני כ-50 שנה חיבור מקורי בין מסורות בנייה מקומיות לבין תעוזה מודרניסטית. כיום מצבו בכי רע

תגובות

בשנים שבהן פרשה ההסתדרות את כנפיה על כל צרכיו של הפועל, משיכון ובריאות ועד פנאי ותרבות, גם הדאגה לחינוך ולהכשרה מקצועית של נשים עמדה על סדר היום. ב-1962 חנכה מועצת הפועלות (כיום נעמת) את בית אלישבע, מרכז ייחודי להכשרה ותרבות לנשים ברחוב אלעזר המודעי בשכונת קטמון בירושלים.

בדומה ליתר בנייני הציבור של ההסתדרות שנבנו בתקופה זו, בלט בית אלישבע ברמה אדריכלית גבוהה וביטא חיבור בין מסורות בנייה מקומיות באבן לבין תעוזה מודרניסטית בהשראה בינלאומית. כמעט 50 שנה אחרי, מצבו בכי רע. הוא מרופט ובלוי וכמעט אי אפשר לזהות אותו, בשל תוספות הבנייה ועשרות המזגנים שנתלו עליו ללא כל סדר הגיוני.

בית אלישבע נקרא על שמה של אלישבע קפלן אשכול, מאנשי העלייה השלישית ואשתו השנייה של לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל. הוא תוכנן על ידי צמד האדריכלים מיכאל ושולמית נדלר (בשיתוף שמואל ביקסון) ומשתרע על שטח של 2,300 מ"ר. שלושה שימושים עיקריים היו לו בעבר: מרכז תרבות, הכשרה מקצועית לנשים ומעון יום. השילוב הזה נועד לאפשר למבקרות להשתתף בקורסים כמו תפירה או קלדנות בשעה שילדיהן נמצאים תחת השגחה.

"מטרותיו המגוונות של המפעל הציגו בפני האדריכלים בעיות מיוחדות", נכתב בכתבה על הבניין בגיליון של "הנדסה ואדריכלות" מ-1963. "היה עליהם לתכנן תחת קורת גג אחת שלוש פונקציות שונות: לשמור מצד אחד על ההפרדה ביניהן, כולל כניסות מיוחדות, כדי לא לגרום להפרעות הדדיות, ומצד שני ליצור את הקשר המתאים ולא לפצל את המבנה. לתת לכל אגף את השטחים ההולמים לו ויחד עם זה ליצור אחדות ארכיטקטונית של הבניין כולו".

הנדלרים בחרו בפתרון מבריק מבחינה פונקציונלית ואסתטית. ממבט על מזכירה התוכנית של בית אלישבע את האות L. אגף אחד מלווה את הרחוב ואגף שני תלוי מעליו ונכנס לעומק המגרש. בחיבור בין שני האגפים ממוקמים המבואה, אולם התרבות וגרמי המדרגות - מקום למפגש ולהסבה. דלתות זכוכית נרחבות מאפשרות מבט ישיר מהרחוב לעבר החצר הפנימית ולהפך. כך נוצר בניין בעל פנים ציבוריות וגוף פרטי.

בשל הבדלי הגבהים העמידו האדריכלים את האגף הנמוך על קיר מסד, מאבן ירושלמית בסיתות גס, שהולך ומתגלה ככל שהטופוגרפיה יורדת. בקצה הדרומי מתחבר הקיר הזה אל הטרסות של הגן הציבורי השכן בתכנון משרד אדריכלי הנוף יהלום-צור. בקיר המסד "מתחבא" מעון הילדים, והחצר שלו נמוכה במפלס מהחצר של שאר הבניין.

מהצד השני דאגו האדריכלים להדגיש את הריחוף של האגף התלוי והציבו אותו על סדרה של עמודי בטון. חלקו הקדמי פורץ לעבר הרחוב במחווה שמזכירה באופן מפתיע את החזית הראשית של מוזיאון המקסי הידוע ברומא שתוכנן לאחרונה על ידי זאהה חאדיד; רמז לאופי העכשווי של הבניין, גם מקץ 49 שנה.

התפתחות השפה

בית אלישבע נבנה בתקופה עשירה במיוחד בפעילות של מיכאל ושולמית נדלר. מאמצע שנות ה-50 ועד סוף שנות ה-60 הם תיכננו והשלימו שורה של בניינים איקוניים דוגמת מרכז תרבות העמים לנוער במושבה הגרמנית בירושלים (1956), בית ספר בויאר (1961), הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי באוניברסיטת תל אביב (1964), הספרייה המרכזית ע"ש ארן באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע (1968) והספרייה הלאומית בקמפוס האוניברסיטה העברית בירושלים (1956, כחלק מחבר מתכננים).

בעבודותיהם מתקופה זאת אפשר לראות התפתחות ברורה של שפה אדריכלית וניסיון לייצר סגנון מודרניסטי-ישראלי ייחודי. קיר האבן המסותת מופיע הן בבית אלישבע והן במרכז תרבות העמים, וחלונות הסרט הצרים מופיעים לאחר מכן גם בספרייה באוניברסיטת תל אביב.

במשך השנים שימש הבניין אכסנייה ארעית למוסדות ציבור רבים. אחרי שמרכז ההכשרה נסגר, נהפך המקום למרכז פעילות לנוער. בסוף שנות ה-90 התמקם בו לכמה שנים בית הספר הדתי-פלורליסטי "רעות" וכיום פועל בו הסניף הירושלמי של הסטודיו למשחק ניסן נתיב, במקביל למעון ילדים.

למרבה הצער, נעמת לא השכילה לשמור על איכויותיו של הבניין המקורי. בביקור במקום נראה שאיש אינו מפקח על הנעשה בבניין. הכניסה הראשית נאטמה וברחבה המוגבהת מונחות כמה ספות מרופטות שנאספו מהרחוב. הגינה הפנימית מוזנחת ומטונפת ובין העמודים היפים של האגף התלוי נכלאו כיתות לימוד בקירות גבס. כיתות מאולתרות, המזכירות יותר בנייה ארעית בנגב, הוצמדו לאגף הנמוך של המבנה וקרעו ממנו את רפפות המתכת העדינות. אין כמעט פינה שלא נגועה בצנרת של מיזוג אוויר או חשמל.

בית אלישבע, בדומה לבניינים מודרניסטיים רבים אחרים, אינו מופיע ברשימות השימור של עיריית ירושלים. מדובר בתופעה שאינה ייחודית לבירה: אדריכלות שנות ה-50 וה-60, איכותית ככל שתהיה, עדיין אינה נקלטת ברדאר של הרשויות המקומיות או של ארגוני השימור, ולעתים תכופות נמצאת במצב תחזוקתי גרוע או רגע לפני הריסה. במקרה של בית אלישבע, גם מעבר לשיח השימורי, קשה להבין מדוע בניין ציבור חשוב אינו זכאי לתחזוקה בסיסית או למעט כבוד לעיצובו המקורי.

בזמן שהבניין הולך ומתפורר, עיריית ירושלים ונעמת מטיחות זו בזו את האחריות על מצבו. מהעירייה נמסר: "המבנה הוחכר לתנועת נעמת לפני 50 שנה והאחריות על תחזוקתו ושיפוצו חלה עליה". בנעמת משיבים מנגד כי "השוכרים הנוכחיים בבניין, כיום ניסן נתיב ולשעבר בית הספר רעות, אשר להם מושכר חלק מהמבנה בעידודה של העירייה ובלחצה, מחויבים לתחזק את החלק המושכר אך הם אינם עומדים בהתחייבויותיהם". מנעמת נמסר עוד כי תוספות הבנייה בוצעו על ידי העירייה וכי התנועה משקיעה "כספים רבים בתחזוקת המבנה בחלקים להם היא אחראית. כך למשל נעמת טיפלה באריחי הציפוי של המבנה אשר נפלו, בגינון ובדברים נוספים שנדרשו".



בית אלישבע בירושלים, שתיכננו האדריכלים מיכאל ושולמית נדלר. היום ובתצלום למטה - בשנות ה-60


תצלום הארכיון באדיבות שולמית נדלר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו