בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רונן סאבו ואופיר קותיאל מוציאים אלבום בקצב הרגאיי

בשעה שסאבו הרקיד את המדינה עם הלהיטים של "סוליקו" וקותיאל הדהים את העולם עם הפרויקט "Thru YOU", המתינו במחשב של השניים הקלטות שערכו בג'מייקה עם אמנים מקומיים. כעת, שבע שנים אחרי שהשתחררו מההזייה הקריבית, יוצא סוף סוף האלבום המשותף, שמשדך בין התרבות הראסטפרית לזוהר ארגוב

תגובות

מה אומר חובב רגאיי שנגמר לו הגראס? "מה זה השעמום הזה!?". הבדיחה העתיקה הזאת על חשבון אוהדי הז'אנר והשאכטות שמלוות אותם טומנת בחובה אמת; המונוטוניות שמאפיינת את המוסיקה הג'מייקנית עלולה לשעמם את מי שאת ראשו לא מעטרות ראסטות דביקות והאהבה לגאנג'ה אינה בליבו.

אבל האלבום החדש של צמד המפיקים סאבו וקותי "Better Days" רחוק מלשעמם, אפילו בהאזנה סאחית; הרבה בזכות נטייתם לא להצמד לחוקי הז'אנר הטהרנים. הוא נע בין רגאיי לדאנסהול, בין היפ-הופ לסול, בין בוב מארלי לזוהר ארגוב. הרב גוניות היא מוטיב חוזר ביצירה של סאבו וקותי. היא שרתה על אלבום הסולו הנפלא שהפיקו לקרולינה "מה אעשה עכשיו?" שיצא ב-2009 וזיכה אותם בפרס אקו"ם, כמו גם בחומרים (מוסיקליים) שרקחו בנפרד; סאבו במסגרת פעילותו בהרכב ההיפ-הופ "סוליקו" והפקת הבכורה של הצמד "אקסום" וקותי באלבום הסולו שלו מ-2007, ששילב בין Fאנק ופסיכדליה, ו"Thru YOU" - הפרויקט המוסיקלי/אינטרנטי המבריק שיצר ושנבחר על ידי מגזין טיים לאחת מ-50 ההמצאות החשובות של 2009.

"Thru YOU", שהשתמש ביוטיוב כפלטפורמה לג'אם סשן בין נגנים אנונימיים שהעלו סרטונים לאתר ומצאו את עצמם בתזמורת מלוכדת תחת שרביטו, שלח את קותי עד למוזיאון הגוגנהיים בניו יורק וסידר לו מספיק הצעות עבודה לעשור הקרוב. בזכות הגיוון, התעוזה והגרוב, "משעמם" זה בערך הדבר האחרון שאפשר להגיד על העבודה של סאבו וקותי, וגם על הסיפור שהוביל לאלבום שהם מוציאים עכשיו, שיכול היה לפרנס שלושה סרטי תעודה באורך מלא.

שני לבנים עם ביטים

בתחילת 2003 סאבו (רונן סאבו) וקותי (אופיר קותיאל או "קותימאן") ניגנו יחד בהרכב הרגאיי/מוסיקה אפריקאית "אניקוקו" כשחבר קרוב, המפיק חיים לרוז, הציע להם לנסוע לג'מייקה. "לא כי הוא ידע מה הולך שם" הם אומרים, "הוא פשוט חשב שזה יהיה טוב בשבילנו". אם לרוז היה יודע מה מצפה להם, לא בטוח שהיה ממליץ כל כך בחום לחבריו על ההרפתקה. מפגש בלתי אמצעי עם עוני, פשע, עכברושים, צריפים מעופשים, יתושים, מיטות שדה והיצע קולינרי שמסתכם באורז לבן ופירות (ביום טוב). תשעה חודשים הם שרדו תנאים השמורים לטיולי (תפרנים) במדינות עולם שלישי, ונעו לדבריהם "בין ייאוש טוטאלי לשברי רגעים של תקווה".

סאבו וקותי (אז בני 29 ו-21 בהתאמה) נחתו באי עם מחשב נייד עמוס בביטים ותרו אחר המוסיקאים המקומיים. "היו לנו כמה קשרים מהארץ ורצינו להקליט זמרים" משחזר סאבו. "אבל אנחנו חשבנו שנבוא עם הביטים שלנו, שאנשים ייגנבו על זה ונעשה מוסיקה ביחד וכשהגענו לשם הבנו שזה ממש לא ככה, כל אחד רוצה כסף וזהו. אין ממש עניין של יצירה משותפת ולא היה לנו כסף וגם לא רצינו לשלם כי באנו ממקום קצת יותר אידיאליסטי".

אחרי חודשיים עגומים למדי הם נתקלו בחקלאי מקומי ("וראסטה אמיתי") בעל קשרים בסצינה המקומית בשם רוברט קופר שלקח אותם תחת חסותו. הוא הוביל אותם למחוז מזרחי בשם סנט תומס, אזור לא מתויר וכנראה גם לא כל כך סימפטי, שם הבטיח להם למצוא כשרונות גולמיים ומלאי תשוקה למוסיקה. כעבור כמה שעות נסיעה בטנדר של קופר אל מעבה הג'ונגל, הם הגיעו לאולפן הקלטה נוסח סנט תומס, כלומר צריף עם מיקרופון.

קופר הביא את בן דודו, בחור צעיר בשם האמבל ליון ויחד איתו סאבו וקותי הקליטו את השיר הראשון שלהם בג'מייקה "Till Jah Jah Soil". "היינו בעננים" נזכר סאבו. "סוף סוף זה קורה. קותי התיישב על המחשב במוסך של קופר וערך את ההקלטה, ולמחרת היה לנו שיר שכל הזמן שמענו והשמענו אותו".

כמו בכל תסריט קלאסי, זו נקודת המפנה הראשונה בסיפור, שלאחריה מגיעה מערכה שנייה ומפותלת. קופר טוב הלב, אשר הבחין בכשרון של הצמד, שיכן אותם בווילה מפוארת שהיתה שייכת לסוחר סמים שהתמחה בהברחת מריחואנה על הקו ג'מייקה-מיאמי ונעצר. המילה "וילה" עשויה להטעות, שכן מדובר באחוזת רפאים, עם אספקה ספורדית של חשמל ומים, בה התגוררו עוד כ-20 חבר'ה שגורלם לא שפר עליהם. "התחשק לנו למות שם" מספר קותי. "אתה קם בבוקר ויורד למטה בתקווה שהמשאבה של המים אולי עובדת. אין כלום, אין מה לאכול ואתה באמצע יער. אתה יכול לשבת מת מרעב כל היום ולחכות שמשהו יגיע". קופר הבחין במצבם המתדרדר והעביר אותם לביתו. סוף מערכה שנייה.

ביתו של קופר נהפך במהרה למוקד עלייה לרגל למוסיקאים המקומיים. "התחיל דיבור בעיירה על ?שני לבנים עם Bad Ridims'" ("רידים" הוא השלד האינסטרומנטלי שעליו שרים זמרי הרגאיי). תהליך העבודה הוא שונה ממה שהורגלנו אליו פה", מסביר סאבו, "זה לא שיושבים וכותבים, אלא הבן אדם עומד באולפן ובדרך כלל מאלתר על הרידים, חושב על זה קצת, משרבט כמה מילים ופשוט נהיה שיר - זה מדהים. באנו עם מלא ביטים מהארץ וחשבנו שאנחנו לגמרי רגאיי ודאנסהול, אבל כשהגענו לשם הבנו ששום דבר כמעט לא רלוונטי. בגלל שלא יכולנו להקליט אף אחד במשך תקופה ארוכה, נהיינו ממש יצירתיים

ועשינו עוד ועוד ביטים. כשהיו לנו זמרים, כבר היה לנו ממש רפרטואר".

"גם מיחזרנו כל הזמן" מרחיב קותי. "לא היו לנו כלים, לא גיטרות או קלידים, שום דבר, אז לקחנו את הבייס ליין משם, חתכנו אותו, הפכנו אותו. יצרנו עוד ועוד מכלום. זה היה בית ספר ממש".

על אף הפריחה היצירתית בסנט תומס, סאבו וקותי המשיכו לחלום על קינגסטון. קופר הפעיל כמה קשרים ושלח את השניים לבריכה של הגדולים. באולפני הארי ג'יי המיתולוגיים (שם בוב מארלי הקליט בתחילת הקריירה) הם עבדו עם כוכב הרגאיי הג'מייקני טורביולנס, שהקליט איתם תוך שעה ("כולל שאכטות וצחוקים") את "Let's Get It On", שיר היפ-הופ בניחוח קאריבי. בהמשך הם התגלגלו גם למפגש עם סטיבן ודמיאן מארלי באולפן המשפחתי, שם קותי קיבל הזדמנות נדירה לנגן בגיטרה החשמלית של בוב והשניים אף מכרו לאחים כמה רידימים. "דמיאן לקח אותי לאולפן וביקש ממני לשמוע קטעים" מספר סאבו. "ואני בחרדת קודש מטורפת, הידיים שלי רועדות. שמתי פליי על הדיסק ואני רואה אותו זז, וג'מייקני לא יזייף את זה. הכל מאוד ישיר, אין באמצע ואין אולי - רק כן או לא. החלום שלנו היה לעבוד איתם, כי הם עושים משהו שהוא יותר רלוונטי לגבינו, שזה לא רק נטו מוסיקה ג'מייקנית אלא מעורב עם היפ-הופ וקצת ג'אז וקצת אפריקה".

בשיר "Do You Remember" שיצא כסינגל ב-2007 ונהפך ללהיט רדיו, הם הפגישו בין זוהר ארגוב לזמר המקומי ג'ה רייטפול כשנתנו לו לשיר על הלחן של "נכון להיום". "העיניים שלו נפתחו פשוט" נזכר סאבו. "הוא התלהב מזה שהמוסיקה שונה וגם מהקול של זוהר. זו גם הסיבה שהמארלים רצו לעבוד איתנו, כי לא עשינו משהו כמו בג'מייקה. אני חושב ששלושה מתוך ארבעת קטעים שהם לקחו בסוף היו עם מוטיביים מזרח תיכוניים. אם זה נגינת עוד, או גיטרה שקותי ניגן סטייל יהודה קיסר. זה מה שהם אהבו. שהבאנו משהו שונה".

בתום תשעה חודשים הם חזרו לארץ מצוידים בעשרות שירים וקטעי אקפלה, אך רק שבע שנים מיום הנחיתה בבן גוריון יוצא האלבום. קותי מספר על חזרה טארמותית שגרמה לו להסתגר בדירה שהשניים שכרו ברחוב מזא"ה בתל אביב, ולשמוע כל סגנון מוסיקלי חוץ מרגאיי ודאנסהול. ההסתגרות הולידה את אלבום הבכורה שלו, שהושפע מצלילתו למחוזות הFאנק (ג'יימס בראון) והפסיכדליה ("קינג קרימזון").

סאבו נתקף בולמוס בילויים ("הייתי יוצא כל לילה וכשהייתי חוזר, לא משנה באיזו שעה, קותי היה באולפן עם עיניים אדומות") ובהמשך גם הוא חזר לעשייה שחלשה על תקלוטים, הפקות ו"סוליקו". האם לא היה חכם יותר לא לחכות כל כך הרבה זמן ולהוציא את האלבום לפני שלוש שנים, אז סצינת הרגאיי בארץ היתה בשיאה? "הסצינה פה כל הזמן עולה ויורדת" טוען סאבו. "אני חושב שלפני שלוש שנים זה היה באמת יותר רלוונטי. אני לא מאלה שיגידו שעכשיו זה היה צריך לקרות וקארמה וכאלה. סתם, אולי העיכוב היה מעצלות אפילו. אבל זה לא שכל הזמן הזה לא עשינו כלום, להיפך, עשינו המון".

יש אינטרנט

אחד הצדדים היותר מהנים בתיק העבודות המתפקע של קותי וסאבו, הוא התא שהם שומרים לשירי פופ קלי דעת ומשמחים כמו "אל תשחק איתי" של נועה פארן (שמבוסס על רידים שיצרו בג'מייקה ומופיע בשיר "Pose" באלבום החדש), "מסיבה" של מעיין ו"הקיץ בא" של רונית ראסטה. הם מספרים שמה שאפשר את העבודה על אותם להיטים מדבקים היא הגישה הג'מייקנית לעשיית מוסיקה שאימצו עם שובם. "יש משהו נורא קליל בעשייה של המוסיקה" מסביר קותי. "לא מתייחסים בכבדות לכל מילה או אקורד. באים, מקליטים שיר מוציאים אותו ולמחרת מקליטים עוד שיר. ניסינו לייבא איתנו את הקטע של סינגלים ולקחת את זה בקלות. זה כולה שיר, תשמע את זה בים, תשתה ערק, תרקוד וזהו".

למה אתם לא עושים עוד כאלה?

קותי: "זה מאוד קשה לכתוב שיר פופ בעברית שלא יישמע יותר מדי מטומטם. מה גם שזה לא הולך לשום מקום, זה לא יכול לצמוח יותר מדי. בכלל, למוסיקה בעברית אין כל כך לאן לצמוח".

זה קצת מוזר לשמוע את זה ממי שהפיקו את האלבום של קרולינה.

קותי: "זה סיפור אחר לגמרי. קרולינה זו יוצרת נדירה ברמה עולמית שבמקרה שרה בעברית".

סאבו: "אני גם לגמרי עומד מאחורי השירים הפופיים שעשינו, ומאוד גאה בזה שפיצחנו איזשהי נוסחה, או אפילו יצרנו נוסחה חדשה שעבדה בכמה שירים. אולי עשינו את זה קצת בציניות, לבחון אם אנחנו יכולים לעשות משהו פופי ועממי שיעבוד, וזה עבד".

ההצלחה של האלבום של קרולינה והפרס מאקו"ם הביאו איתם הצעות מאמני מיינסטרים גדולים?

קותי: "האמת ש'אל תשחק איתי' ושירים מהסוג הזה הביאו הרבה יותר הצעות".

סאבו: "גם עכשיו יש, אבל הרבה מהן מסוננות. חשוב לציין שאת האלבום של קרולינה עשינו יחד איתה ועם הלהקה. אמנם אנחנו המפיקים והמעבדים, אבל הייתי מחלק את הקרדיט לכולם. זה היה רגע נדיר כזה, מפגש שעבד".

קותי: "אנחנו גם עסוקים וגם זה מצב טיפה בעייתי שאין בארץ מקום ממש לאנדרגראונד, כלומר לעבוד באנדרגראונד. עם קרולינה זה באמת היה פרויקט של חברים באותו ראש. נכנסנו לאולפן ועשינו מה שבא לנו ובמקרה זה גם הצליח, אבל אם מישהו יבוא אלינו ויגיד ?תשמעו, אני רוצה שתפיקו לי אלבום, תעשו מה שאתם רוצים' התוצאה לא תהיה משהו שישמיעו ברדיו".

אז אתם קצת מתוסכלים מזה שאתם עובדים פה? אתם מרגישים שאתם פועלים בוואקום?

קותי: "לא. יש אינטרנט".

סאבו: "קותי ואני עושים המון דברים בהתכתבות. כדי-ג'יי היה יכול להיות לי יתרון אם לא היו צריכים לשלם לי כרטיס טיסה בשביל תקלוט והייתי כבר נמצא באירופה או בארצות הברית, אבל מבחינה מוסיקלית, הרבה מהתקליטים והסינגלים שנעשים היום גם ככה נעשים בהתכתבות. הרבה פעמים המפיקים בכלל לא פוגשים את האמן, בטח אם זה בדאנסהול או היפ-הופ. אבל אני חושב שדווקא פה יש נוחיות מסוימת. מבחינתי, זה קודם כל הנגישות לחברים שהם גם מוסיקאים מדהימים, שאני לא יודע כמה זמן, אם בכלל, היה לוקח לי לבנות נטוורק כזה במקום אחר".

נשמע שאין לכם תקוות גדולות לגבי המוסיקה הישראלית.

סאבו: "אני די אדיש לזה".

קותי: "גם אני. נראה לי שקורה פה מה שצריך לקרות. אני חושב שאם לוקחים את העוגה של המיינסטרים והאנדרגראונד היא אותה עוגה שיש בכל מקום בעולם. רק שפה הכל יותר קטן, אז הFאנק מסתכם בקומפורט (מועדון בשכונת פלורנטין, ל"פ) ובארצות הברית יש מקום לעשות מזה קריירה. נראה לי שהכל הולך פה כמו שצריך".



רונן סאבו, מימין, ואופיר קותיאל. לא נצמדים לחוקי הז'אנר


סטיבן ודמיאן מארלי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו