בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שכתב אנטון שמאס מארצות הברית לרגל צאת המהדורה החדשה של הספר

תגובות

אני לא כל כך זוכר איך זה התחיל, הסיפור הזה. אבל ברור לי מעל לכל ספק שבלעדי יקירי דודו גבע כלום לא היה ולא נברא. היה לנו חלום קטן על סדרת ספרים של סיפורי עם ערביים שהוא רצה שנעשה ביחד, אחרי שהראיתי לו כמה מהם. והימים ימי האיש שפירק את שלום ציון, ועד בכלל, נטש את משרד החקלאות, ונתמנה כשר ביטחון, בדרכו להרוס את השכנה מצפון, ועוד כל מיני חרוזים מפוקפקים מן הסוג הזה. דודו הכי אהב בסיפור את המדרגות בתוך האבטיח האדום, ורצה שנרד אל תוך האגדה. אולי לברוח. אחרי כמה סקיצות של הדמות הראשית היה ברור לאן, וממי, אנחנו בורחים, עם חצי תאווה וזנב של חמור ביד. הסיפור ששמעתי לראשונה מפי הדוד יוסף בכפר הרחוק קיבל עכשיו משמעויות אחרות בידי הדוד דודו בכפר הקרוב, שינעמו לשניהם רגבי עפרם.

ההוצאה המחודשת של "השקרן הכי גדול בעולם", אחרי כשלושה עשורים מאז פרסום המהדורה הראשונה בשנת מלחמת לבנון ההיא, מוכיחה אולי דבר אחד, די מעודד ומרנין: שלשקר, תמיד, יש רגליים. ולאו דווקא במובן השלילי של הביטוי. אמת, הרבה שקרים זרמו מאז מתחת לגשר, הרבה אמיתות טבעו במצולות העכורות לבלי שוב, והגשר, מסתבר, מעולם לא היה גשר; אבל לראות שוב את דודו גבע על העטיפה האחורית שקוע, כהרגלו, במלאכתו, כאילו יכול היה למוות, כאילו המוות בעצמו לא היה אלא שקר אחד גדול, הוא מסוג הדברים המנחמים שלא קורים ולא קוראים בשבילי כל יום. שהנה האמנות, על כל הקווים והצבעים והדמיון המשתולל, ועל חוש ההומור שלעולם אינו נשמע לחוק ההתיישנות, ועל השקרים המופלאים שלה - האמנות כן יכולה. בגדול. כמו ידידות, כמו אהבה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו