בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרש בודד: כשגרי קופר רכב אל השקיעה

איש לא סימל את הכרסום שחל בנשמתו של הגיבור האמריקאי יותר מגרי קופר, שהחודש מלאו 50 למותו ממחלת הסרטן

תגובות

פניהם מוארות המבע של גיבוריה הצעירים של אמריקה, כפי שהונצחו בקולנוע, כוסו באפילה ככל שהשחקנים שגילמו אותם התבגרו ואמריקה התבגרה במקביל להם; ולא היה עוד שחקן קולנוע אמריקאי שפניו העידו על האפלה הזאת יותר מגרי קופר, כוכב שהיה לאיקונה, שב-13 במאי מלאו 50 שנים למותו ממחלת הסרטן, בן 60.

ג'ון ויין נהפך מרינגו קיד, גיבורו עתיר התושייה והמעללים של מערבונו של ג'ון פורד "קרון הדואר" מ-1939, שחיוכו כובש את המסך, לאיתן אדוארדס, גיבורו המיוסר של מערבונו של פורד "המחפשים" מ-1956, שמעשיו וידיו המגואלות בדם מונעות ממנו מלהצטרף לחברה שהוא נאבק לייסד.

ג'יימס סטיוארט, שהיה לסמל אמריקאי של אידיאליזם ויושרה כשגילם ב-1939 את דמותו של הסנאטור הצעיר הנאבק בממסד מושחת בסרטו של פרנק קפרה "מר סמית הולך לואשינגטון", נחשף לאפילה הרוחשת במרכזם של החיים האמריקאיים שבע שנים לאחר מכן. הוא גילם אז את התפקיד הראשי בסרט נוסף של קפרה, "אלה חיים נפלאים" מ-1946; אבל המצוקה האמיתית והאמביוולנטיות המוסרית המאפיינות את הגיבור האמריקאי, בקעו ממנו כאשר הוא התחיל לעבוד עם אלפרד היצ'קוק, שבארבעה מסרטיו הוא כיכב ("חבל", "חלון אחורי", "האיש שידע עותר מדי" ו"ורטיגו") וכיכב בסדרת מערבונים שביים אנתוני מאן, שהם המערבונים הקודרים ביותר שהופקו בתולדות הקולנוע האמריקאי.

אבל גרי קופר, הגיבור האמריקאי שהכל רצו להידמות לו, הוא שסימל יותר מכל את הכרסום שחל בנשמתו של הגיבור האמריקאי, שזקנתו קפצה עליו טרם זמנה. אף שבניגוד לוויין ולסטיוארט, ב-115 הסרטים שהופיע בהם הוא מעולם לא גילם דמות שמוסריותה עומדת במבחן.

כאשר בסרטו האחרון, "הקצה העירום", שיצא לאקרנים ב-1961 ובו הוא נראה חולה מאוד, הוא גילם גבר שאשתו (דבורה קר) חושדת שהוא פושע ורוצח, איש לא האמין לפרנויה של הרעיה. היה ברור ש"קופ" - זה היה כינויו - אינו כזה. ואמנם, הסרט, שביים מייקל אנדרסון, נכשל.

בצעירותו הוא סימל ערכים אמריקאיים של יושרה, נאמנות ואומץ לב; הוא ביטא את שאיפתה לפשטות ואת רתיעתה מיוהרה. בצעירותו לא היה על בד הקולנוע גבר יפה ממנו, אבל חיוכו המבויש, שהיה חלק מקסמו, מנע מיופי גברי זה מלהיות מפגן של ראווה קולנועית.

הוא נענה למבטה של המצלמה באופן מוחלט, אבל גם נראה כמי שמנסה להתחמק מהמבט; זה מה שהעניק להופעותיו הטובות ביותר את אופיין ההססני כובש הלב. אף יותר מגיבורים קולנועיים אמריקאים אחרים, נדמה שהוא ניצב מבודד מול העולם. אבל בידודו אינו סימן של התנשאות דווקא, אלא נובע מתחושה של ענווה. הוא נדמה יציב כמו סלע ושקט כמותו.

כל מי שעבד עמו, במאים ושחקנים כאחד, סיפר מאוחר יותר שכאשר הם ראו אותו עובד מול המצלמה היתה תחושה שהוא בעצם אינו עושה דבר, בוודאי אינו משחק; אבל כאשר הסרט הוקרן על מסך הקולנוע, פתאום התגלו כל נימי נשמתה של הדמות שגילם.

אולי יותר מכל שחקן אחר בתולדות הקולנוע האמריקאי, קופר התנהג מול המצלמה ומימש את האימרה הידועה ש"Acting is reacting", לשחק פירושו להגיב - לשחקן מולך, לנוף שמסביבך ולמצלמה.

כישוריו היו מגוונים יותר מאלה של רוב שחקני הקולנוע האמריקאים. הוא היה טוב באותה מידה במערבונים ובקומדיות רומנטיות, שבכמה מהגדולות שבהן כיכב בצעירותו. אבל הדמות רבת הקסם הזאת נסדקה במשך השנים, ומהר יותר מזו של כל כוכב קולנוע אחר. כאשר ב-1952 גילם את דמותו של השריף המבודד במערבונו של פרד זינמן "בצהרי היום", תפקיד שזיכה אותו באוסקר שני, הוא נראה זקן מכפי גילו (הוא היה בן 51), פניו נראו חרושות קמטים ומכווצות אל תוך עצמן במין זעף תמידי, גופו הגבוה והרזה נראה כפוף מעט, כאילו משא מכביד על כתפיו. הדבר הבליט את מצוקת הדמות שגילם, אדם שבתחילת הסרט נישא לאשה צעירה ממנו בהרבה (גרייס קלי בת ה-22 שנהפכה לכוכבת בזכות התפקיד), ובמשך השעות הספורות שבהן עלילת הסרט מתרחשת, מתקשה לממש את נישואיהם.

פרנק ג'יימס קופר נולד במדינת מונטנה ב-1901. הוריו היו חוואים, שהיגרו לאמריקה מבריטניה. אביו היה מאוחר יותר עורך דין ושופט בבית המשפט העליון במונטנה. אמו, שרצתה שבנה יקבל השכלה טובה, שלחה אותו ואת אחיו ללמוד בפנימייה בבריטניה. השניים חזרו לאמריקה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כאשר אביו פרש מבית המשפט העליון של מונטנה, המשפחה היגרה ללוס אנג'לס. קופר ניסה את כוחו בעבודות שונות, ביניהן כצייר קריקטורות, אבל ללא הצלחה.

הוא החל לתפרנס כניצב בסרטים. אחר כך נהפך לשחקן משנה בכמה סרטים ובהם "כנפיים" של ויליאם ולמן מ-1927, שהיה הסרט הראשון שזכה באוסקר (וגם הסרט האילם היחיד שזכה בפרס הזה). באותו סרט הוא גנב את ההצגה מכוכביו הגבריים של הסרט - צ'ארלס רוג'רס וריצ'רד ארלן, שלא הצליחו לחצות את המחסום מהראינוע לקולנוע - וההופעה קירבה אותו לכוכבות, שנחתמה בעקבות הופעתו ב-1929 במערבונו של ויקטור פלמינג "איש וירג'יניה".

חברת פראמאונט החתימה את קופר על חוזה ותחת חסותה הוא כיכב בשנות ה-30 בכמה מסרטיו הטובים ביותר. ב-1930 הוא היה איש הלגיון הזר שמרלן דיטריך מתאהבת בו והולכת בעקבותיו למדבר, בסרטו של ג'וזף פון שטרנברג "מרוקו"; ב-1932 הוא גילם את החייל הפצוע המתאהב באחות המטפלת בו (הלן הייס) בגרסה הקולנועית הראשונה של ספרו של ארנסט המינגוויי "הקץ לנשק", שביים פרנק בורזייג; ב-1933 הוא היווה חלק מהמנאז'-א-טרואה הנועז בסרטו של ארנסט לוביץ' "Design for Living", שהתבסס על הקומדיה של נואל קאורד (באותה שנה הוא גילם גם את האביר הלבן בגרסתו עתירת הכוכבים של נורמן מקלוד ל"אליס בארץ הפלאות"); וב-1935 זכה לאחת מהצלחותיו הגדולות ביותר, כאשר גילם את דמותו של בן העיירה הקטנה, שמתעשר פתאום ומנוצל על ידי שורה של תאבי בצע בקומדיה של פרנק קפרה "מר דידס הולך העירה", שהיתה לאחת הקומדיות הנודעות ביותר בתולדות הקולנוע ההוליוודי הקלאסי (התפקיד זיכה אותו במועמדותו הראשונה לאוסקר).

להצלחה גדולה נוספת זכתה גם הקומדיה "אשתו השמינית של כחול הזקן", שביים לוביץ' ב-1938, ובה הוא כיכב לצדה של קלודט קולבר (שהציגה דמות שנונה ומתוחכמת הרבה יותר מזו שהוא גילם), ובסרטי הרפתקאות ומערבונים כגון "בו ג'סט" שביים ולמן באותה שנה ו"The Westerner", שביים ויליאם ויילר ב-1940.

קופר זכה באוסקר הראשון ב-1941 על "סארג'נט יורק", סרטו של האוורד הוקס, שהציג את סיפורו האמיתי של אלווין יורק, פציפיסט שהיה לחייל המעוטר ביותר במלחמת העולם הראשונה. באותה השנה כיכב קופר גם בקומדיה המקסימה של הוקס "כדור של אש", שבה גילם פרופסור נבוך לפילולוגיה שנענה לקסמיה של חשפנית (ברברה סטנוויק) שנמלטת מאהובה הגנגסטר. בשנתיים הבאות הוא היה מועמד לאוסקר גם על "גאוות הינקים" של סם ווד, שבו הוא גילם את שחקן הבייסבול לו גריג, שהקריירה שלו נקטעה בגיל 37 בשל מחלת שרירים ניוונית. נאום הפרידה של גריג לקראת סוף הסרט הפגין את סגנון המשחק המאופק של קופר בשיאו, והיה לאחת הסצינות הידועות ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי. ב-1943 היה קופר שוב מועמד לאוסקר, על תפקידו בגרסתו של סם ווד לספרו של ארנסט המינגוויי "למי צילצלו הפעמונים".

הברית האנטי קומוניסטית

קופר היה מסוג הגיבורים הקולנועיים שגברים אוהבים ונשים נופלות לרגליהם, גם אם כמו במקרה של קולבר, סטנוויק ושחקניות אחרות שקופר כיכב לצדן, הן היו חזקות, למודות ניסיון ומתוחכמות ממנו.

חייו הפרטיים של קופר היו פשוטים הרבה פחות. ב-1933 הוא התחתן עם שחקנית בראשית דרכה, סנדרה שו, ששמה האמיתי היה ורוניקה באלף, כינויה היה "רוקי", והיא נודעה באדיקותה הקתולית ופרשה מהבד בעקבות נישואיה. בהשפעתה המיר קופר את דתו לקתולי. הם היו נשואים עד למותו, אף שקופר נודע בסדרת הרומנים שלו, שהסוער שבהם, והיחיד שזכה לפרסום פומבי בזמנו, היה עם השחקנית פטרישה ניל, שכיכבה לצדו ב-1949 בגרסתו הלוהטת של קינג וידור לרב המכר של איין ראנד "כמעיין המתגבר". באותו סרט גילם קופר את דמותו של האוורד רוארק, הארכיטקט האינדיבדואליסט, שמוכן אף להשמיד את יצירתו הגדולה ביותר רק כדי שלא להתפשר על עקרונותיו וערכיו. ניל, צעירה מקופר ב-25 שנים, גילמה את בת הטייקון שמביטה בו בעיניים מעריצות. זה היה רומן אמיתי; קופר אף רצה לעזוב את אשתו ובתו מריה, אבל גירושים לא באו בחשבון, והשניים נפרדו (לאחר הופעה בסרט משותף נוסף, "עלה בהיר" של מייקל קרטיז ב-1950).

ההיבט הפוליטי בחייו של קופר היו בעייתי אף יותר והכתימו את זכרו. קופר, רפובליקאי מושבע, הצטרף ב-1944 לארגון ושמו "הברית הקולנועית האנטי קומוניסטית לשימור הערכים האמריקאיים". ב-1948 נקרא קופר להעיד בפני הוועדה של הסנאט לחקר פעילויות אנטי אמריקאיות. הוא נחשב למה שכונה אז "עד ידידותי", ונחקר על קיומה של השפעה קומוניסטית בהוליווד. למרות שהוא לא מנה שמות, הוא העיד שכן, קיימת השפעה קומוניסטית בהוליווד, והיו תסריטים שהוא דחה כי הבחין בהם בהשפעה כזאת. חודש לאחר עדותו (ועדותם הידידותית של שחקנים ובמאים נוספים) נוסדה הרשימה השחורה הידועה לשמצה, שהרסה את הקריירות של יוצרים קולנועיים רבים.

מעניין שדווקא קופר נבחר בידי המפיק סטנלי קריימר והתסריטאי קרל פורמן, ששניהם היו ידועים בקרבתם לשמאל האמריקאי, ושניהם הסתבכו בתקופת ציד המכשפות של מקארתי, לככב ב"בצהרי היום", שכסותו המערבונית לא הסתירה את עובדת היותו אלגוריה שעסקה בבידודו של הפרט בחברה קונפורמיסטית ובוגדנית. הסרט הביא לקופר את תהילתו המאוחרת הגדולה ביותר. אבל האם הוא היה מודע לסרט שבו הוא מככב ולהזדהות הפוליטית של יוצריו? קרוב לוודאי שכן. אולי הופעתו בסרט הזה היא סימן לסדק שהתהווה בו, בין שבגלל התנהגותו בחייו הפרטיים ובין שבבגלל עדותו הזכורה לרע.

הוא המשיך להופיע בסרטים עד מותו. ב-1957 הציע בילי ויילדר לקרי גרנט לככב בתפקיד המאהב המזדקן והמעט נלעג, שאודרי הפבורן מתאהבת בו ורוצה לגאול אותו מניאופיו, בקומדיה "אהבה אחר הצהריים". גרנט סירב לתפקיד מחשש שהוא יפגע בדימוי שלו. קופר לא חשש ונשאלת השאלה אם הוא ידע מה ויילדר יעולל לו בסרטו, שבו הוא מוצג כזקן ופתטי. נראה שכן, כי כנראה מאחורי הדמות הסטואית של קופר הסתתרה כנראה אישיות של שחקן אינטליגנטי מאוד. אחרת הקריירה שלו לא היתה כה מגוונת.

סרטיו האחרונים והבולטים ביותר עסקו בהשפעתה ההרסנית של האלימות על נשמתה של אמריקה. הם כללו את "השכנוע הידידותי", סרטו של ויליאם ויילר מ-1956, שבו גילם אב קווייקר, שאמנותו באי אלימות גורמת לו להסתכסך עם בנו, שרוצה להתגייס לצפון במלחמת האזרחים האמריקאית; וכמה מערבונים מעניינים כגון "איש המערב" של אנתוני מאן ו"עץ התלייה" של דלמר דייווס, שניהם ב-1958, ו"הם באו לקורדורה" של רוברט רוסן מ-1959, מערבון שעסק בנושא החוזר בסרטי קופר - מהות האומץ וההיצמדות לערכים.

אבל יותר מכל גרי קופר נותר מושג. כאשר אומרים את שמו רואים אותו יושב על סוס, נשקף מרחוק, דמות החצובה בתוך נופה, והיא כל כולה משדרת: "אני אמריקאי". *



קופר ב''בצהרי היום'', 1952



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו