נקודת המבט שלה: שרלוט רמפלינג עדיין מתעבת את הוליווד

השחקנית שרלוט רמפלינג ממשיכה לתעב את הוליווד. כעת, כשהיא משתתפת בסרט של לארס פון טרייר ועומדת במרכז סרט תיעודי עליה, היא מספרת למה נוח לה להיות זרה בכל מקום

גרדיאן
קתרין שוארד
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גרדיאן
קתרין שוארד

אם הייתם צריכים ליצור מיצב שיתמצת את מהותה של שרלוט רמפלינג, סביר להניח שהיו נכללים בו בובת פרווה של אריה ומיטה קינג-סייז. נראה שלא תציבו אותם בתוך חדר אלא ליד דלפק בבר, על חוף הים, בריביירה הצרפתית. כך אולי תצליחו להעביר את הברק המלכותי עם בדל המגוחכות ועם אותה חושניות מרתיעה שרמפלינג משדרת, משהו בנוסח "אני אוכלת אותך לארוחת בוקר".

למרבה המזל, זו בדיוק היתה התפאורה סביבנו כשישבנו לשוחח בקאן. יש כאן בובת אריה ויש מיטה קינג-סייז. רמפלינג, אדישה לאימה המפוחלצת שמאחוריה, יושבת על פוף ונועצת בי את מבט הלייזר המצמית שלה. האריה מציץ מעבר לכתפה. בהשוואה אליה הוא חתלתול.

בגיל 65, רמפלינג היבהבה בפסטיבל השנה בכל מקום: היא עוררה עניין ב"Julia", מותחן שביים בנה ברנבי סאותקומב, והיא קידמה את "מלנכוליה", סרטו של לארס פון טריר שהיה מועמד לדקל הזהב, שבו היא מגלמת אשה שנוצרה בהשראת אמו של הבמאי. "אמו מתה ולכן עכשיו הוא יכול לעשות את זה", היא מסבירה. "הוא שנא אותה. הוא אומר שהיא הרסה לו את החיים".

זהו תפקיד קטן, אבל משהו מדימוי האימים של רמפלינג בהחלט התחבר לדמות הזאת, שכולה שפתון ומרירות והתפרצויות קרחוניות. ומאחר שדמות המפלצת הנשית כל כך ברורה כאן, לא פלא שהערתה הראשונה בסרט, בהקרנה לעיתונאים, עוררה גלי צחוק: "שתלטנית? שטויות!", היא אומרת כשבעלה לשעבר בסרט (ג'ון הרט) מגדיר אותה ככזאת בנאום בנישואי בתם (קירסטן דאנסט).

רמפלינג עומדת גם במרכזו של סרט תיעודי חדש עליה, "המבט" ("The Look"), שהוקרן בפסטיבל הקולנוע מחוץ לתחרות. הכותרת לקוחה מדברים שכתב בעניינה דירק בוגרד, שכיכב לצדה פעמיים: "ראיתי את 'המבט' בנסיבות שונות ומשונות... עיני האזמרגד הזוהרות נהפכות לפלדה בתוך שנייה, ואז נמוגות בעדינות לעיני איילה בצבע חום-שרך רך, עדין". הסרט מציג עוד אמירות כאלה ואחרות: פול אוסטר, ידידה של רמפלינג, אומר לה שעכשיו היא יפה יותר משהיתה בצעירותה, וחבורה של גברים מבוגרים שנתקלים בה בגני טולרי בפאריס חוגגים כשהיא מעניקה לאחד מהם נשיקה.

הבמאית הגרמנית אנג'לינה מקרונה היא שביימה את הסרט, אבל זכות הגרסה הסופית היתה בידי רמפלינג והוא יצא רק לאחר שזכה ל"חותם האישור המוחלט" שלה. "זה היה פשוט תנאי למעורבותי", אומרת רמפלינג בנחת. "אם רוצים שהסרט יעסוק בי, הוא צריך להיות מקובל עלי. ואם הוא לא מקובל עלי, אני צריכה לוודא שהוא יושמד. אם הסרט לא היה קרוב אלי במידה כלשהי, הייתי מעדיפה שהוא לא יהיה".

אין הרבה אנשים היודעים להפגין שליטה כזאת מבלי להתנצל. רמפלינג יודעת. בשנה שעברה היא עלתה לכותרות סביב ניסיון כושל לכתוב ספר אוטוביוגרפי שעשתה בעזרת ידיד שלה, ניסיון שהסתיים בסכסוך משפטי. "הרבה אנשים ביקשו ממני לכתוב ספר או שמישהו יכתוב עלי ספר במקומי", היא אומרת. "ניסיתי כל מיני דברים, שום דבר לא הצליח. אני עדיין לא מסוגלת לבטא את מה שאני רוצה".

על הסרט התיעודי היא אומרת, שלא רצתה שמקרונה תעשה משהו קונבנציונלי. "אם היא היתה מחפשת את כל האנשים שאיתם עבדתי ושואלת אותם מה הם חושבים עלי, כולם היו אומרים 'אה, היא נהדרת' והכול היה טיפשי ומשעמם". הסרט מורכב משמונה שיחות בין רמפלינג לבין ידיד מתחלף שלה, בדרך כלל סביב נושא מסוים, לפעמים בלוויית בקבוק יין אדום, ותמיד בהתייחס לאחד התפקידים החשובים שעשתה.

עם הצלם פיטר לינדברג היא מדברת על חשיפה, וגם על התפקיד בסרט "נערה ושמה ג'ורג'י" שהזניק אותה לתודעה הציבורית. עם פול אוסטר היא משוחחת על פחדי ההזדקנות, לאחר שעלתה לסיפון בית הסירה שלו בברוקלין. נושא הטאבו נידון עם האמן יורגן טלר, שצילם אותה (ואותו) בעירום לקמפיין אופנה ב-2004.

בהמשך מופיעים קטעים חשובים משני הסרטים שבהם השתתפה לצד בוגרד: "הארורים" של ויסקונטי, שבו גילמה רעיה צעירה הנשלחת למחנה ריכוז נאצי; ו"שוער הלילה" של ליליאנה קוואני, שבו גילמה רמפלינג עצירה לשעבר, במערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית עם הסוהר לשעבר שלה. הסרט התיעודי מסתיים בשיחה על אהבה עם הסופר והבמאי הצרפתי ג'וי פלרי ועם בתו, ושזורים בשיחה קטעים מהסרט "מקס אהובי" שבו מככבת רמפלינג בתפקיד אשת דיפלומט המתאהבת בשימפנזה.

"המבט" הוא סרט מטריד גם ברגעים החמימים ביותר שלו. ניכר שרמפלינג מעוניינת להשמיע אמירה אישית כלשהי אחרי שנים שבהן שימשה כלי לחזונם של אחרים, אבל זה גם סרט חושפני מאוד: זה אם כן מה שמפעיל אותה, אלה ידידיה, זוהי משפחתה, אלה אנשי סודה, זה מה שמטריד אותה. וזה המבט - אותו פן שלה שהיא חושבת שהוא המחמיא לה ביותר, או לפחות זה שהיא רוצה לחלוק עם העולם.

האם לא חששה שהסרט יהיה אינטימי מדי? "הייתי זקוקה לאנשים כאלה בסרט", היא אומרת, "אחרת זה היה יוצא שקרי. בשלב מסוים עלה גם הרעיון שאחד מהמרואיינים יהיה שחקנית ידועה, ואמרתי לעצמי - 'אני לא חושבת שזה יעבוד'. אני מכירה הרבה שחקניות, אבל אין לי איתן מערכות יחסים משמעותיות".

למה לא?

"אולי כי יש תחרותיות, יש בזה משהו חייתי".

הסרט התקבל בחמימות בקאן. האם לדעתה הקהל הבריטי יהיה קשוח יותר? היא משתתקת לרגע. "יכול להיות שאנגליה לא תאהב את הסרט. הוא אמנם לא צרפתי, אבל הם אולי יגידו שאני מרוכזת מדי בעצמי, מפטפטת כל כך על עצמי. הבריטים יכולים להיות כאלה. הם מסוגלים לבלום סרטים מעניינים אך ורק מהסיבה הזאת - וזה חבל".

רמפלינג נולדה במחוז אסקס לקולונל בריטי ולציירת. היא עדיין מחזיקה דירה בלונדון, אבל מסוף שנות ה-60 ואילך היא חיה מחוץ לבריטניה - תחילה עבדה באיטליה ואחר כך, ב-1976, עברה לצרפת עם בעלה השני, ז'אן-מישל ז'אר. השניים התגרשו כעבור כ-20 שנה, ומאז היא מאורסת לאיש העסקים הפאריסאי ז'אן-נואל טאסה.

לדבריה, היא מרגישה נוח לנוע בין שתי המדינות שתעלה מפרידה ביניהן: פירושו של דבר שהיא זרה בכל מקום, מה שמוסיף לה נופך של מסתורין. בצרפת היא ידועה בכינוי "האגדה". בבריטניה היא נחשבת כמעט לאוצר לאומי (לפני כמה שנים טבע מבקר הקולנוע הבריטי ברי נורמן את הפועל "לרמפל" הנגזר משמה - מה שהוא הגדיר "היכולת לעשות מגבר אפס חסר ישע באמצעות חושניות קרירה").

הדואליות הזאת מסייעת גם לדווקאות המובנית של רמפלינג. "מאז שהייתי ילדה קטנה היתה לי התחושה הזאת - זה בדם שלי, ולכן אין בזה טיפת יומרנות - שאם מישהו הולך בכיוון אחד, אני אלך בכיוון האחר, במין מרדנות. כך אני שומרת על רעננות ועניין וכך הרגשות שלי מתחדשים.

"הייתי יכולה להיות כוכבת-על באמריקה - זו בהחלט היתה אפשרות. אבל אמרתי, 'בשום אופן. אני לא נשארת בבית המשוגעים הזה'. עזבתי והחלטתי לעשות סרטים אמנותיים. רציתי למצוא במאים שירצו ממני דברים עמוקים יותר מכל הזבל ההוא. ידעתי שלא אצליח לשרוד בהוליווד. זה היה גורם לי לאבד שפיות".

היא מדברת בביטחון של אדם שרק לעתים רחוקות חולקים על דעתו, אך הדברים שהיא אומרת נכונים ביסודם: וודי אלן, למשל, התאים את לוח הזמנים של "אבק כוכבים" ליומן של רמפלינג, כדי שתוכל לגלם את אשת החלומות שלו. העולם היה לרגליה, אבל היא פשוט בחרה לפעמים לוותר על התענוג.

בעבר אמרה שהבחירה שלה בתפקידים אינה נובעת מהרצון לבדר ולא מטעמים כספיים - אלא היא אמצעי לבחינה עצמית, דרך לבדוק את מגבלותיה (העובדה שעברה התמוטטות עצבים בתחילת שנות ה-80, לאחר לידת בנה השני, רק מעצימה את הדחף הזה). היא צוחקת כשאני שואלת אם זה עדיין מה שמניע אותה - וצחוקה פחות חצצי וקצת יותר סבתאי. "כן, זו אחת האמירות הגרנדיוזיות שלי. אני אכן צריכה לבדוק כל פיסת מדבר ולראות מה יוכל לגדול בה. אבל יש לי גבולות. בלבי אני יודעת מה לא אעשה לעולם".

מה למשל?

"זה פשוט מאוד. אני בעצם מאוד מרובעת ברוב התחומים, למרבה הפלא. אבל המרובעות שלי מאפשרת לי להיות נועזת מאוד במקומות שאני מוכנה ללכת אליהם".

היא מחייכת, ומודה שבמקרים מסוימים הנועזות שלה פחות קיצונית מבאחרים - תפקיד האורח ב"סטריטדאנס 3D", למשל. מה שכן, יש דבר אחד שעבורה הוא מחוץ לתחום. רמפלינג מצטמררת כשהיא נזכרת במראה של אנג'לינה ג'ולי הצועדת על השטיח האדום בהקרנה של "עץ החיים" של טרנס מאליק בפסטיבל. "היא היתה שם אולי 20 דקות. כשחשבתי על משמעות הדבר, לעמוד שם את כל הזמן הזה - והיא אפילו לא דיברה - אמרתי לעצמי: הנה משהו שלא אהיה מסוגלת לעשות אף פעם.

"אני מודעת לכוח של המראה שלי, של מי שאני. ואני אפעיל את הכוח הזה בסרט או בתצלומי סטילס. אבל זה עניין של לדעת מה את מסוגלת לסבול ומה לא. אותי זה היה שורף. הייתי פשוט נשרפת מזה". *


שרלוט רמפלינג. האיזמרגד נהפך בתוך שנייה לפלדה


בסרט התיעודי החדש ''המבט''

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ