בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור סטודיו: נחה עליו המדוזה

לאחר שנים של מעברים בין חללי עבודה, מרגיש האמן יונתן טואיטו בסטודיו שלו בדרום תל אביב שהגיע למקום המתאים, שגם מזכיר לו את עיר הולדתו פאריס

תגובות

זו משימה כמעט בלתי אפשרית לחצות בצהרי היום את הכביש אל עבר הבניין שבו ממוקם הסטודיו של יונתן טואיטו, 36. שכן הוא ממוקם באחת מנקודות המסחר הוותיקות בתל אביב, "בירת הטקסטיל". למרות השינויים והתמורות המוטוריים שחלו בשנים האחרונות ברחוב יפו, הוא עדיין ידוע כמסלולם הקבוע של רוכבי האופניים המעבירים לאורכו עשרות גלילי בד ומעכבים טור ארוך של מכוניות. גם המבנה עצמו, שבזמנו נחשב לגבוה מאוד, הוקדש עד לא מזמן לתעשיית הבד.

זהו מבנה מתחילת המאה ה-20 בן שלוש קומות (קומת הקרקע היא של החנויות). לבניין הגדול ישנן שתי כניסות נוספות מתוך סמטת בית הבד המקבילה לדרך יפו ובהמשכה גם מתעקלת אליו. לבניין חצר פנימית רחבה הנשקפת מהחלונות הפנימיים, כמעין פיר שדרכו גם אפשר לראות את השכנים, יוצרים צעירים לצד בעלי מלאכה.

במעלה המדרגות בקומה השנייה נמצא הסטודיו אשר דלתו פתוחה לפעמים. מוסיקה יפה מנסה להתחרות ברעשי הרחוב ומושכת פנימה. אבל המפגש עם החוץ לא הסתיים והדחף הראשוני הוא לצאת אל המרפסת הפונה לדרך יפו. בשל התקרות הגבוהות נדמה כאילו הסטודיו גבוה מכפי שהינו באמת. לא לחינם הפך טואיטו את המרפסת לפינת הקריאה שלו שכן המבט שנפרש מנקודה זו הינו מרתק. במרפסת הסמוכה יושב לו פרלמנט גברי המורכב מדמויות האיזור שניכר כי הן מתכנסות שם דרך קבע.

אף שיש בו כמה פינות עבודה, ספריות ואזורי איחסון לעבודות ישנות, הסטודיו של טואיטו אינו נראה עמוס. ההיפך הוא הנכון. התחושה היא שהחלל מאוורר ומאפשר לעין לנוע בקלות מאזור אחד לאחר, ולהתבונן בעבודותיו של טואיטו המפוזרות בחלל, חלקן באגביות וחלקן בתהליך עבודה. מימין לכניסה, למשל, תלויות כמה מעטפות לבנות העוקבות זו אחר זו בטור אופקי, כל אחת מהן מקופלת בצורה שונה. העבודה על נייר והמשחק עם הפורמט מצביעים על הצד היותר קונצפטואלי שגם נמצא ביצירותיו של טואיטו.

על השולחן במרכז החלל שבו הוא רושם מונחת צנצנת זכוכית. למכסה מוצמד ראש של בובת ילדים ישנה, מטריד בנוכחותו. בתוך הצנצנת, בתוך מים מתוקים, מונחת מדוזה שטואיטו אסף בים. היא שם כבר כמה שנים, לדבריו, משנה את צבעיה. על הקירות תלוי רישום גדול שעשה בברלין כחלק מתוכנית שהות. בהמשך החלל תלוי ציור בשמן על פורמט גדול במיוחד. "לקח לי הרבה זמן להגיע לשמן. רק לפני חודשיים וחצי הגעתי אליו", הוא אומר.

מפתיע לגלות את הצד "הציורי", "החומרי" אצל טואיטו שעבודת הגמר שלו בתואר השני לפני כשלוש שנים היתה דיסקורסיבית, אינטלקטואלית ומחושבת. כשהוא נזכר בתנאים שקדמו לאותו פרויקט גמר, הוא תולה זאת בין היתר גם ביחסיו עם חלל העבודה. כחלק מהתוכנית מקבלים האמנים חללי עבודה אישיים אבל קטנים במיוחד הנמצאים זה לצד זה. "הכל היה עמוס מכל כך הרבה בחינות שלא יכולתי כמעט ליצור. לא הצלחתי להגיע לשגרת סטודיו. הייתי בא לשבת שם, בעיקר לחשוב, לקרוא ולפעמים להתבאס".

טואיטו, שמחזיק מספר רב של ספרי אמנות לצד ספרי עיון, תיאוריה ופילוסופיה, התחיל להתעניין בתחומים אחרים, שבבסיסם מתודולוגיות המחפשות להתחקות, להבין ולפרש התנהגות אנושית וחברתית, כמו הצילום שנושק לקרימינולוגיה, מבחני רורשך, מערכות ראייה וסריקה ועוד. "העבודה ההיא היתה תוצר של מחשבה בלבד. בעוד שקודם לכן תמיד עבדתי בשני המישורים: הידיים והאינטואיציות אשר פוגשות את הראש והאינטלקט. כשעשיתי את העבודה הזו חשבתי שפעולה של אמנות צריכה לפנות מקום מהנוף הוויזואלי, לא להוסיף אימג', אלא ליצור מקום שיאפשר לאימג' הפנימי של הצופה להתהוות".

טואיטו מספר כי בניגוד לציפיותיו לא זכורות לו הרבה אינטראקציות עם חבריו לספסל הלימודים. "כל אחד ישב בסטודיו שלו, סגור עם עצמו. לא הבנתי את זה. חשבתי שהקרבה של אנשים יוצרים תייצר משהו אחר. אולי זה קרה לאחרים, לי לא".

בתום לימודיו לא חיפש סטודיו ונסע לתוכנית רזדינסי בת חודשיים וחצי בברלין. אז סיגל לו את שגרת העבודה שעליה הוא שומר היום. כחלק מהתוכנית קיבל סטודיו שהיה מעט גדול יותר מהחלל בתואר השני וכן דירת מגורים בבניין סמוך. "בברלין היה שקט מסוים, שונה מאוד מהמסדרונות של בצלאל". ברלין היתה חוויה בפני עצמה בעיניו. "היא היתה זרה לי והשפיעה עלי, הרגשתי איך ההליכה שלי ברחובות בברלין שונה מכפי שהייתי הולך פה. באופן כללי לא הרגשתי הבדל בין זמן סטודיו לזמן אחר, הכל היה מעין רצף מתמשך, לא היתה הפסקה ולא היתה תחושה של יום או לילה".

טואיטו התגורר אז בשכונת פאנקו. שכונה מעורבת וענייה יותר מהשכונה הסמוכה אליה, פרנצלאורברג. מרבית דיירי הבניין שבו שכן הסטודיו שלו היו די-ג'ייז שניגנו בברגהיין, אחד המועדונים הגדולים והחשובים בברלין. באותם ימים יצר את עבודות הרישום על פורמטים גדולים שאחת מהן היא זו שתלויה בסטודיו.

לטואיטו היה מסלול פתלתול ומעניין בדרכו האמנותית. הוא למד תחילה שנתיים במחלקה לצילום בבצלאל ואז "ברח", כדבריו, לווידיאו. "התגובה שלי היתה ריאקציה לאיך שלימדו אז. אמנם הייתי צעיר בן 21 אך הייתי נחוש בדעותי, גם אם הן מעט ילדותיות. עדיין יש בהן קורטוב של אמת גם היום. סברתי שאי אפשר לחדש כלום בצילום, שהדימויים כבר שחוקים ושצילום לא יכול לגעת באנשים". הוא בחר בווידיאו בין היתר משום שהמחלקה היתה חדשה ולא מאורגנת והיו רק שני שיעורים, כך שיכל לעסוק במה שבעצם באמת עניין אותו - פיסול. "הלימודים היו בקומה התחתונה, ביקשתי מפתח לאיזשהו חדר, שיכפלתי אותו והפכתי אותו במהרה לסטודיו, שם עבדתי שנתיים".

אל הבניין שבו ממוקם הסטודיו שלו היום הגיע לפני כשנה עם יוצר הווידאו ניב בן דוד. הם חלקו לופט גדול של מאה מ"ר אבל ברגע שהתפנה החלל הנוכחי טואיטו הבין כי עליו לעבור. "הוא עובד בווידיאו. הכל נקי כזה. אני צריך את הפח קרוב אלי, את הלכלוך והבלגן". הוא שומר על שגרת הסטודיו, בא בבקרים ובמשך שעתיים עובר על מיילים, תיק עבודות הגשות ועוד. אחר כך הוא עובר בקלילות בין המדיות השונות שבהן הוא פועל או קורא לסירוגין. "במפתיע אני דווקא מצליח להתרכז בקריאה במרפסת, על אף הרעש, ובכלל האזור מצוין בשבילי. גם הורי עבדו בשמעטס בפאריס וגדלתי באזור די דומה. כשבאתי לראות את הסטודיו ישר ראיתי את הקסם של הבדים, של החנויות ושל האנשים הקבועים שעומדים מחוץ לחנות. האופניים הגדולים האלה יפים בעיני, מתפקדים כמו ורידים שמעבירים את הסחורה ממקום למקום. גם בערב יפה פה, נהיה שקט אך אני כמעט לא עובד בערבים". *

אורחים לרגע

מקום: דרך יפו בתל אביב

זמן: שמונה חודשים

גודל: 40 מ"ר

כמו באמנות כך בחלל העבודה, היחסים בין טואיטו לבין האחר - האובייקטים, הצופה או האורח - נראים מהותיים לו. הוא מספר שאינו נוהג לארח הרבה אנשים בסטודיו. "הצלם בועז אהרונוביץ' היה הראשון שנכנס לכאן והיה זוועה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, גם הוא לא הרגיש נוח. לא הצלחנו לדבר על כלום. מעניין אותי התווך שבין הדברים. הניסיון לפענח את הזולת במובן מסוים. המקום של השליטה כנראה מתערער עם נוכחות נוספת. בחלל תצוגה, לעומת זאת, טואיטו מרגיש אחרת. "ההבדל בין הסטודיו לחלל תצוגה הוא שסטודיו לא מספר לי מהו, אני אומר לו מהו צריך להיות ובחלל תצוגה אני עובד הפוך, האדריכלות וההיסטוריה משפיעות עלי מאוד".



יונתן טואיטו. צריך לכלוך ובלגן


Photosynthesis 2011



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו