בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעצרו של דומיניק שטראוס-קאהן | שאלה של עיקרון

עוד לפני שהתבררו העובדות, הצהובונים כבר רוממו עצמם למעמד של שופטים וסחפו אחריהם את דעת הקהל. וכמו בתוכנית ריאליטי גרועה, ההשתלחות הזאת בדומיניק שטראוס-קאהן מולידה כל יום גילוי שערורייתי כביכול על אודותיו

תגובות

אני חוזר וטוען שאותו "Prep Walk" נודע, אותה יציאה מתחנת המשטרה של הארלם אל מול הבזקי הצלמים שקובצו בידי המשטרה, היתה השפלה מכוונת שלא שירתה במאום את בירור האמת.

אני חוזר וטוען שהקביעה כי מדובר בפעולה "שווה לכולם" לכאורה היא תעתוע מלווה בצביעות, כי לא לכולם מחכות, ביציאה מכל תחנת המשטרה, עדות של ציידי תמונות ששולחים לעולם כולו את תשלילי האיש האזוק, שבויש כבר ממילא - אותו יחס שוויוני אינו אלא אשליה של שוויון, המסווה אי-שוויון.

אני חוזר וטוען שבהצגת אותה דמות מבוזה של שטראוס-קאהן, ולאחר מכן, בהתעקשות התקיפה לכלוא אותו באגף של כלא רייקרס איילנד המיועד לאסירים נשאי מחלות מידבקות ובהתרת שחרורו, לבסוף, בתנאים היאים לראש מאפיה, וגם במקרה זה, מעליבים ללא כל צורך - נהגו כאילו כבר הורשע, ופגעו על כן בעיקרון הנחת החפות, עמוד תווך של כל מערכת צדק.

אני חוזר וטוען שהצהובונים, שמהרגע הראשון, עוד לפני שידענו דבר על גרסתו לאירועים, או על האירועים עצמם, התייחסו לשטראוס-קאהן כאל סוטה (כותרת ראשית ב"ניו יורק פוסט"), הזדעזעו משחרורו בערבות ("הצפרדע התחמק") והפיצו שמועות בלתי בדוקות, כולן לחובתו, שהשתנו מדי שעתיים (יציאה נמהרת... כרטיס שנרכש ברגע האחרון... הבעה לחוצה...) - רוממו עצמם למעמד של שופטים במקומם של השופטים, דבר המהווה, שוב, הפרה של כללי המשפט הבסיסיים ביותר.

אני חוזר וטוען שראינו איך הוקם סביב שטראוס-קאהן החף לכאורה מפשע, בית דין של דעת קהל, אשר בניגוד לבית הדין האחר, לא מטריח עצמו בפרטים, לא בעובדות, לא בעדויות סותרות - ואני חוזר וטוען שבית הדין הזה קולני מדי, ראוותני מדי, רב עוצמה מדי, מכדי שלא תהיה לו, בבוא העת, השפעה נוראה על בית הדין האחר, האמיתי, זה שיעסוק בבירור וקביעת העובדות, רק העובדות, אך ורק העובדות: ארה"ב חוששת, ובצדק, מהפעלת לחצים על עדים ומענישה על כך; ומה על לחץ זה, שהינו עברייני לא פחות, המופעל על השופטים בידי תובעים מטעם-עצמם של עיתונות-סקנדלים, ובעקבותיה, אבוי, גם של העיתונות בכלל?

אני חוזר וטוען שלאותה לוגיקה של הפעלת לחץ על מערכת המשפט שותפות גם המלים שבהן נעשה שימוש, ושבעטיין אומרים למשל "הקורבן" במקום "הקורבן לכאורה" כשמדברים על האישה אשר עליה לא יודעים דבר, היות שהמשטרה - גם זה משהו! - הטילה איפול על שמה, ואשר הטיחה אשמה, שלה יתבקשו עורכי הדין תחילה ובית המשפט אחר כך, לתת או לא לתת תוקף: אם אישה צעירה זו היא כבר "הקורבן" הרי ששטראוס-קאהן הוא כבר "האשם" ופירושו של דבר שהפור נפל, שאין כבר צורך בחבר מושבעים גדול - ואולי בעצם כן, רק לשם מראית עין, רק בשביל לתת גושפנקא למה שההמון כבר פסק.

אני מבהיר אגב כך, לטובת כל אלה שנדמה להם מן הסתם שהמאבק נגד זילות האונס עובר דרך רמיסת זכויות ההגנה, שאונס וניסיון אונס הם בעיני פשעים; שהקורבן לכאורה זכאית, אם יתברר שהפשע אמנם בוצע, לא רק לאותה "חמלה" שאותה תובעים במקהלה, לפתע, הדמגוגים המקווים לרצות בכך את דעת הקהל הכל-יכולה, אלא גם לפיצוי המלווה בעונש לאשם; אבל אני חוזר וטוען: שראשית, לפי שעה, כל עוד מערכת הצדק לא השלימה את מלאכת השחזור, העימות ואימות העמדות, "הקורבן", אינו אלא קורבן לכאורה, ושנית, שבמקרה שיתברר שהאשם כביכול חף מפשע, הוא זה שיהיה, באחת, ובלי שניתן יהיה לפצותו, הקורבן של כל הפרשה.

אני חוזר וטוען שכל מי שמשתוממים מכך שאין מצדדים, בתור עקרון, בגרסת "האישה הענייה והמהגרת" כנגד זו של "האיש הלבן, העשיר והשחצן" שאנס אותה לפי הטענה, מתחילים להמציא מחדש מערכת צדק מעמדית מהופכת, שאינה עוד כמו בעבר - "עניים מנוולים, העשירים תמיד צודקים", אלא "עשירים מנוולים, מלתם של העניים היא הקדושה"; ודעה קדומה זו מקוממת באותה מידה, לא פחות ולא יותר, מקודמתה; והיפוך זה מזכיר, בצרפת לפחות, את מקרהו המעציב הנודע של נוטריון בברואה-אן-ארטואה שהורשע בראשית שנות ה-70, משום שהיה בורגני, בפשע שאותו, כפי שהתברר בהמשך - לאחר שרוחות ההיסטריה שככו וחייו התרסקו - למעשה לא ביצע. והזיכרון הזה מעביר צמרמורת בגו.

אני חוזר וטוען שמאז, והיום יותר מתמיד, יש מול הדרמה הזאת רק משימה בהולה אחת: להשתיק את הצווחנים; לגונן על הנאשם באותה דבקות - אבל כמה אנו רחוקים מכך! - שבה מגוננים על הקורבן לכאורה; לגנות את אותה ההשתלחות, את אותה תרועת ציידים, שהינה בבחינת עונש-טרומי, והמולידה, מדי יום, כמו בתוכנית ריאליטי גרועה, תקרית חדשה (רק לפני כמה שעות מלון זה, ואחריו קמפוס של אוניברסיטה זו, שסירבו לארח את שטראוס-קאהן המוקצה ואת רעייתו המצורעת); ולאפשר למערכת הצדק לעשות, בשלווה, את מלאכת האמת.

דומיניק שטראוס-קאהן הוא חבר שלי. אבל לא על החבר אני בא לסנגר: אלא על עיקרון. *

מצרפתית: סביונה מאנה



השופטת מליסה ג'קסון במשפטו של שטראוס-קאהן שני משמאל, לצד עורך דינו בן ברפמן ב-16 בחודש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו