בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קו ישיר מהמוח ליד: פגישה עם דייוויד יוז

איוריו של דייוויד יוז מתפרסמים בכתבי העת המובילים בעולם, אבל הוא עדיין מתפלא שמישהו מוכן לשלם בשבילם. בפגישה עמו הוא מספר מדוע הוא עובד בלי סקיצות, בלי עיפרון

תגובות

לעתים מתקיים פער גדול בין הכשרון של יוצר לבין הצניעות שבה הוא מציג את עבודותיו. כשמדובר במאיירים, התופעה מקבלת משנה תוקף: אולי משום שהם עומלים על אמנותם בגפם בחדרי חדרים, לא פעם נדמה שהם לא רגילים לאור הזרקורים. רושם כזה התקבל ברגע שהמאייר הבריטי דייוויד יוז עלה לבמה להציג את עבודותיו בכנס "דיוקן בהזמנה", שהתקיים בשבוע שעבר בשנקר. הוא נראה כמו הסטריאוטיפ הקלאסי של המאייר: קצת נבוך, לא לגמרי מסתדר עם המקרן, לא יודע איפה לעמוד על הבמה, רגיל לתת לעבודות לדבר במקומו.

דקות ספורות בלבד לאחר שהחל לדבר, היה נדמה כאילו מדובר באיש אחר לגמרי. יוז התגלה כפרפורמר מהמעלה הראשונה, בעל הומור בריטי שנון, משל היה ריקי ג'רביס מתוכנית הטלוויזיה "המשרד". אולם יוז לא הסתפק בכריזמה שלו כדי לקנות את לב הקהל שהורכב מסטודנטים, מעצבים ומאיירים. הוא דיבר בכנות מוחלטת על העבודות שלו ולאט לאט הציג עוד איור, עוד דיוקן, כל אחד יותר מרשים מהקודם, שכולם ביחד הצטברו לשפה היחודית של יוז.

היה משהו מעורר קנאה בדימויים שהתחלפו על המסך, לא רק בגלל הכישרון היוצא דופן, אלא בעיקר מאחר שהיה ברור שאלה איורים שכמותם קשה למצוא בעיתונות ובמגזינים בישראל. "יוז ממשיך בעבודותיו את המסורת המפוארת של הקריקטוריסטים האנגלים, שהתחילה בהוגארט במאה ה-18. המסורת הזו מאופיינת בחתרנות וברדיקליות, וכשמדובר בפוליטיקאים ומוקדי כוח אחרים בחברה, אפילו באכזריות חסרת רחמים", מספר ירמי פינקוס, ראש מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. "מבחינת הסגנון שלו הוא ממשיך דרכם של ראלף סטדמן וג'ראלד סקארף (מאייר ?החומה' של פינק פלויד). הוא מושפע מהמאפיינים הויזואלים של איוריהם, כמו שרבוט והשפרצה, או דמויות אקספרסיביות וצועקות, אבל הוא מעצב אותן בסגנון ייחודי שמזוהה אתו, וזה סגנון עכשווי, יותר אירוני ופחות גרוטסקי. ככלל, יוז הוא איש מאוד אירוני, וכפי שהדבר בא לידי ביטוי בדבריו, האני מאמין העיצובי שלו הוא בהחלט מופת לסטודנטים ואמנים אחרים".

אף שיוז הצליח לחמוק לבסוף מהסטריאוטיפ של המאייר הנחבא אל הכלים, הסתבר שיש דברים שקשה להיפרד מהם, גם כשמדובר באמן שעבודותיו מתפרסמות באופן קבוע במגזינים ובעיתונים המובילים בעולם, בהם "ניו יורקר", "אסקווייר", "רולינג סטון", "פלייבוי", "ואשינגטון פוסט" ו"גרדיאן". היה משהו אפולוגטי בדבריו, כשהוא סיפר איך בכל פעם מחדש הוא מופתע כשמישהו אוהב את העבודות שלו, או שאנשים מוכנים לשלם לו בשבילם - הוא "הרי בסך הכל מאייר". אפילו לקראת סוף הראיון, שהתקיים לאחר ההרצאה, הוא שואל אם הראיון באמת יתפרסם בעיתון.

דוור אחר

יוז, בן 59, למד איור במשך ארבע שנים, "בעיקר איור טכני, מסוג הדיאגרמות שאתה יכול למצוא במכשירים נגד אסתמה. חרא מהסוג הזה. אבל זה היה מזמן". אלא שהוא לא היה מרוצה מהקריירה שלו ובמשך שלוש שנים עבד בלונדון כדוור. "במשפחה שלי אין אף אחד שעושה משהו שאפילו מזכיר משהו אמנותי או יצירתי", הוא מספר, "ובאופן די מגוחך רציתי להיות היצירתי. כולם יעצו לי להיפטר מהרעיון המגוחך הזה, ?אתה אף פעם לא תצליח' הם אמרו. גמרתי את הקולג' בתחילת שנות ה-20 שלי ולא ידעתי מהחיים שלי. נכנעתי לתכתיבי האופנה, למה שהיה נכון באותו רגע, וזה מה שהרס אותי. הייתי מאייר ממש נורא, פשוט גרוע. וגם לא נהניתי. לכן הפסקתי לאייר והלכתי להיות דוור. אחרי שנה פגשתי דוור אחר והיינו הולכים לשתות בצהריים אחרי שהיינו גומרים את המשמרת שלנו. זה כמו שירות צבאי: אתה היית בצבא, אני הייתי בדואר; היו לי מדים, ובמקום רובה היו לי אופניים ושק דואר", הוא צוחק. "עם הזמן הסתבר לי שהחבר לעבודה גם מאייר, למרות שהוא לא למד בקולג' או משהו, והתחלתי לצייר אותו. באותה תקופה הרגשתי כשלון, הייתי בן 24-25 והרגשתי ממש חרא. עשיתי כל מיני עבודות פרילאנס, והמשכתי בכל מיני עבודות, עד שקיבלתי עבודה כמעצב גרפי ב'גרנדה טי-וי'. קיבלתי כסף טוב אבל לבסוף, מאייר אחר שהערכתי, שיכנע אותי לעזוב ולצאת שוב לדרך עצמאית. התחלתי לאט לאט ו-13 שנה אחרי שסיימתי קולג' הרגשתי בעל ערך".

בשנת 1987 מעצב של מגזין מטנסי בארצות הברית נתקל בעבודה של יוז בשנתון של מאיירים בריטים וביקש ממנו שיאייר בעבור המגזין. "עשיתי משהו קצת אפל ומוזר והם לקחו את זה, אף ששאר המגזין היה מאוד שמרני", הוא מספר. העבודה נכנסה לשנתון של איור שפורסם בארצות הברית, שם נתקל ביוז מעצב של המגזין "ניו יורקר".

ועכשיו, מה?

כיום רוב הלקוחות שלו נמצאים בארצות הברית. יוז מספר שהוא מוערך יותר מחוץ לאנגליה, המדינה שבה הוא נולד ובה הוא גר עד היום, אך גם זו שבה הוא מרגיש קצת אאוטסיידר: אולי כי הוא לא למד בבתי הספר הנחשבים כמו הרויאל קולג' או סנט מרטין, אולי כי הוא נכנס למקצוע בצורה רצינית בגיל מאוחר יחסית. גם כשהוא מונה את האנשים שהשפיעו עליו, הוא לא מזכיר מאיירים אחרים, אלא אמנים וצלמים כמו אגון שילה, דיאן ארבוס, ריצ'רד אבדון ודייוויד הוקני. ואף שבאמתחתו תיק עבודות מעורר קנאה, הוא מקפיד לטעון שהוא גרוע בשיווק עצמי ושהוא גם "לא כזה מצליח".

מה זה מצליח? יש מאיירים מצליחים?

"לא יודע. פגשתי אחד בכנס, חנוך פיבן. הוא אומר שהוא מאושר, אתה רואה שהוא מאושר. אני באמת לא יודע. עשיתי דברים בינוניים או רעים בקריירה שלי. לפעמים זה מאוד מהיר ולפעמים זה לוקח זמן. תמיד אומרים שהכי טוב להיות על השער של ?ניו יורקר' או מגזינים אחרים אבל עשיתי את זה. מה עכשיו?".

מה הלאה באמת?

"לא יודע, אני באמת לא יודע. הוצאתי ספר, ?להוציא את הכלב', שמבוסס על השיחות הבנאליות שיש לך עם בעלי כלבים אחרים. הספר הוא מסוג הדברים שאני רוצה לעשות, לפתח את זה הלאה. אולי גם עוד תערוכות, איורים גדולים, אולי פסלים. אבל אסור לי לדבר על זה, אחרת זה לא יקרה".

איך אתה מסביר את ההצלחה שלך אם כך?

"כשראיתי את האנשים היום בכנס אמרתי ?ואוו', הם ממש טובים. באמת, ואני לא מנסה להיות צנוע. אתה צריך לעבוד קשה, להיות כן. אני חושב שהעניין פה הוא להיות כן, זו המהות שלי בכל אופן".

למה לדעתך אנשים אוהבים את האיורים שלך?

"כי הם מגיעים ישר מהמוח ליד".

לא כל המאיירים עובדים ככה?

"אני עובד ישר, בלי עיפרון, כמעט אין לי סקיצות. באופן כללי אני אוהב שהאיור מצליח בפעם הראשונה. אני לא יכול לעשות סקיצות כלליות. עיפרון נותן לך אפשרות למניפולציות, למחוק ולתקן, ואני לא אוהב את זה. עיפרון סולח יותר, ציפורן ודיו הם ישירים יותר, אי אפשר להתחרט. אני יודע שזו פריווילגיה, לחיות ממה שאתה עושה וליהנות מזה. אוקיי, אני לא כוכב רוק, אבל זה לא רע. אני מאוד רציני במה שאני עושה, מנסה להוציא את היומרנות מהעבודה. אני לא אינטלקטואל, האינטלקט שלי הוא באיורים שלי. בעצם אני אידיוט, אולי גאון אבל אידיוט". *



עבודות של יוז: ''Anatomical Fig'', 2002


דיוקן של הסופרת הילרי מנטל, 2005



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו