בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בחזרה לילדות שכתבה לאה גולדברג

מה חושבים ילדים כיום על גיבורי "ידידי מרחוב ארנון"? ומה חשבה לאה גולדברג עצמה על שינויי הזמן והשפעתם על יצירתה? היום לפני מאה שנה נולדה הסופרת והמשוררת, שטבעה חותם עמוק בתרבות הילדים העברית

תגובות

"אני לא קורא ספרים של לאה גולדברג. אני קורא ספרים של ג'יי-קיי רולינג", מכריז איתי בן דור בתחילת המפגש בספרייה. זו לא התרסה, זו עובדת חיים. הוא כמעט בן 10, תלמיד בית ספר הניסויי "ארגנטינה" בירושלים. איתי מסביר שהוא פשוט מעדיף ספרי פנטסיה. אין לו משהו נגד לאה גולדברג עצמה, "יש לי בעיה עם ספרים אמיתיים. כי אני ממש אוהב סיפורים דמיוניים".

ההצהרה הכנה הזאת מספקת הזדמנות פז לברר מדוע, בעוד שהפופולריות של לאה גולדברג המשוררת והסופרת לפעוטות גואה - ספרות הילדים והנוער של אותה מחברת נזנחה ואינה מושכת עוד את לבם של ילדים.

בן דור וחבריו מכיתה ד' יושבים במעגל על השטיח בספריית בית הספר ומקשיבים רוב קשב לנעמה בר-נר, המורה שלהם לספרות, המספרת להם על לאה גולדברג, כמעין פתיח לקריאה בספרה "ידידי מרחוב ארנון".

"היא מתה?" הם מתעניינים לדעת לפני הכל.

המפגש הזה, בין הילדים לספר שכתבה המשוררת והסופרת לפני שנים על ילדים ולילדים, הוא מעין ניסוי. אחרי ככלות הכל, הספר יצא לאור ב-1966. איזה רושם הוא יעשה עליהם היום? האם בכלל ימצאו בו עניין? והאם יתעניינו בילדים שאפילו שמותיהם, אריה ותאנה, רותי ויונה, נשמעים ארכאיים?

דממה על השטיח כשהמורה שואלת אם מישהו מכיר ספרים שכתבה לאה גולדברג. כש"דירה להשכיר" מוזכר, פני הילדים אורות. "איה פלוטו"? המתח כבר נשבר. "המפוזר מכפר אז"ר"? מתגלגלים מצחוק. אבל הם לא שמעו על "ידידי מרחוב ארנון" או על "נסים ונפלאות".

"שמתי לב", אומרת להם בר-נר, "שיש ילדים שלא מוציאים ספר מהמדף אם יש לו דפים צהובים. ורק אם אני מוציאה את הספר ומקריאה לכם אתם מסכימים לשאול אותו. עושים טובה. למה?"

"'האי ברחוב הציפורים' הוא ישן, וקראתי אותו", אומר ענר סגל. "דווקא לי יש ספר ישן מ-1998 ואני אוהב אותו", אומר איתי. "אני מדברת על ספרים ישנים יותר, כמו הספר הזה", אומרת בר-נר ומראה את "ידידי מרחוב ארנון".

ענר סגל אומר שהשפה של הספרים הללו מוזרה. "למשל ב'אי הילדים', כשמתעצבנים על מישהו אומרים ?יהיה מר גורלך'", הוא נזכר.

איתי מוסיף: "כל הזמן כתוב את המלה אפור, אפור, משהו כזה". אחרי בירור קטן מתברר שהוא מתכוון ל"איפוא". "אמא שלי אומרת לי להתעלם מהמלה הזאת כשאני קורא ספרים ישנים", הוא מספר.

בר-נר מזכירה עוד מלים שיצאו משימוש: "ברם", "חבריא" (למשל בספר "אליפים"). זה לא עומד להיות שונה בספר שלפניהם.

"רחוב ארנון איננו הרחוב הגדול ביותר בתל אביב. אדרבה, רחוב קטן הוא, כמעט סמטה", היא קוראת. אופס. שתי מלים לא מוכרות. אדרבה וקטן.

במשפטים הבאים נכונו עוד מהמורות. המלים אבטובוס, קשישה, שקיק והביטויים "מה התמיהה שבדבר", "לא מצאו לפניהם", "ועד מסירות נפש" מתמיהים את הילדים. אפשר לחוש את תחושת האי-נוחות שלהם, למרות ההסברים התכופים.

אחרי שתם חלק הקריאה, הילדים נשאלים מה הם חושבים על הילדים של פעם, הילדים בספר. "מה הם עשו אחרי צהריים?" שואלת בר-נר.

"הם קראו יותר ספרים ושיחקו עם חברים. לא היה להם מחשב וטלוויזיה", אומרת גאיה שטיינר. ומוסיפה כמו לעצמה: "אם לא היה לי מחשב הייתי מתה".

רחל וונדיפראו: "יצאו לרחוב, הלכו לבקר את לאה גולדברג".

"אם הם קראו יותר ספרים, אתם חושבים שהיו יותר חכמים מכם?" שואלת המורה.

רחל: "אנחנו יותר יפים מהם".

אוריה בצלאל: "אני לא חושבת שספרים זה תמיד קשור לחוכמה".

רז: "אבא שלי חכם והוא ילד של פעם".

טל בראון: "זה לא שאנחנו יותר חכמים. יש לנו יותר מידע וטכנולוגיה. אבל טכנולוגיה זה לא טוב, כי היא הורסת את כדור הארץ".

גאיה: "גם עלינו יגידו את זה כשיהיו לנו ילדים. וכשנהיה סבא וסבתא, גם אנחנו נהיה ישנים כאלה".

ולסיכום, האם יש סיכוי שישאלו את הספר מהספרייה, עכשיו כשהם מכירים אותו? "יש מצב", אומר ענר.

בשיחה האקראית שמתפתחת בין הילדים שמות של ספרים נזרקים לחלל: "נרניה", "ארמגדון" ו"הארי פוטר". אפשר להסיק מכך, שגם אחרי הפגישה הזאת ספרים של לאה גולדברג לא עומדים להיהפך שם ללהיט.

"סיפורי יישארו"

גולדברג עצמה היתה ערה לשינויים שעתידים להתרחש על פני הזמן, שבעטיים הסיפורים שלה אולי יהיו לא רלוונטיים. בהקדמה למהדורה השנייה של "ידידי מרחוב ארנון" - שנהפכה לחלק מהספר - היא אף מתייחסת לסוגיית העמידות של סיפוריה: "ואולי משום שעברו שנים רבות יש גם דברים בספר שכדאי להסבירם. הלא כל זה קרה לפני קום המדינה והחיים בארץ היו שונים ואנחנו, כמו שאומרים, איננו יודעים אפילו את צורת המטבע שהיתה אז... וכך זה בחיים. הדברים שהיו באמת משתנים".

אבל היא אופטימית: "והסיפורים אינם משתנים. אולי האמת היחידה שאיננה משתנה היא תמיד סיפור או שיר. אומר לכם עוד דבר אחר: גם אני השתניתי מאוד מאז, אבל סיפורי מהימים ההם יישארו, באורח פלא, ממש כאלה כמו שהיו. שלכם בידידות לאה גולדברג".

אבל זה לא קרה. חוקר הספרות גדעון טיקוצקי אומר כי בניגוד לכתיבה לפעוטות שהצליחה ונכנסה לקאנון, ספרות הילדים של לאה גולדברג לא שרדה. זאת, לדבריו, כי "ככל שהגיל צעיר יותר, החוויה אוניברסלית יותר. אולי הפעוט לא בדיוק מבין מה מסמל החזיר ב'דירה להשכיר', או החתולה הכושית, אבל בעבורו אלה דמויות ארכיטיפיות. מעין פיתוח של משחקי חווה ו'איך עושה חתול'. ואילו הכתיבה לילדים צריכה להיות פחות סימבולית ומשופעת ביותר פרטי ריאליה. התוכן וגם הצורה, כלומר השפה, הכל טבוע יותר בחותם הזמן ופחות מדבר אל הילדים כיום".

"ידידי מרחוב ארנון", על פי טיקוצקי, "נותר כיום זיכרון שמבוגרים אוהבים להתרפק עליו. הם יעשו סיור בתל אביב בעקבות סופרים ומשוררים, יבקרו ברחוב ארנון ויצביעו על הבית הכחול. בשבילם זה מושג תרבותי. מקום קסום של ישראליות שאינה, או יותר נכון, עבריות טהורה שמשוחררת מקונפליקטים".

גם ב"רשימות מאביב מדומה", שפירסמה ב"על המשמר" ב-1951, שואלת המשוררת והסופרת מי יקרא את ספריה. היא מודאגת. "היא מתייחסת לעולים שזה מקרוב באו והעברית חצץ בפיהם", אומר טיקוצקי. "הם לא יקראו אותה. מצד אחד היא היתה כותבת מודעת מאוד. אבל מצד שני יש משהו קסום ביצירה שלה לילדים, במובן הזה שאין אצלה שאיפה להיות קלאסיקונית".

טיקוצקי מטעים כי יצירותיה של גולדברג לפעוטות נכתבו פעמים רבות מתוך אילוצים. כך, למשל, את "פזמון ליקינתון" כתבה באחת השבתות של שנת 1940 כשהיתה סגנית העורך ב"דבר לילדים", כי היה צריך למלא את המקום. את "דירה להשכיר" פירסמה ב-1948 ב"משמר לילדי הגן", מן הסתם בלי להעלות בדעתה כי ייהפך לספר על-זמני. אבל לילדים גדולים יותר היא כתבה משום מה מתוך "מודעות חריפה, שאולי מקלקלת את השורה", כדברי טיקוצקי.

ואולי פוגמת בהנאה של הילדים כיום גם השאיפה הדידקטית של הסופרת. טיקוצקי טוען כי "בניגוד ללא מעטים מבני דורה, היא מצליחה לדבר כביכול בגובה העיניים, כשברור שיש דובר מבוגר, שהוא, נאמר, ראשון בין שווים.

"זה דור שרצה לחנך את הילדים", הוא ממשיך. "זה היה תפקידה של ספרות הילדים. לא בידור אלא חיברות וחינוך. ובכל זאת", הוא מלמד זכות על גולדברג, "בעצם הניסיון ליצור מקום ברחוב עירוני בתל אביב, ולא בעמק, המקום המועדף על בני דורה, היא מנסה בתוך הסיפור ההגמוני למצוא פינה שלה ולכונן תרבות ילדית משלה".

הניסיון הזה נראה כיום, אם להיות בוטים, מעט טרחני. בנוסף לכך, בעיניים עכשוויות התיאור של גיבור "נסים ונפלאות", ילד שחרחר שמגיע למשפחה אשכנזית ושם בא על תיקונו, מקומם מאוד. טיקוצקי אומר שבקריאה שנייה כמבוגר הוא חש אי-נוחות לנוכח הסיפור, אבל הוא חושב שעושים ללאה גולדברג עוול כשבוחנים את הייצוג של האחר ממרחק הזמן. "עצם ההתייחסות לעולים חדשים, לדמויות שאינן בזרם המרכזי, ראויה להערכה", הוא אומר.

אמונה בתמימות הילד

לאה גולדברג היתה באמת ידידת הילדים. "יש עדויות על היכולת שלה לתקשר עם ילדים שחיו סביבה: הבנים של טוביה ריבנר, גדי של ט' כרמי (המעצב גד צ'רני, ת"ר). היא היתה באמת דודה", אומר טיקוצקי.

לדבריו, היא התעניינה בילדים לא רק בגלל הבדידות החברתית המסוימת שלה ולא רק מפני שלא היו לה ילדים. אלו סיבות פשטניות מעט, אומר טיקוצקי. "תיעוד הילדים היה בעבורה שימור העולם הילדי ודרך זה גם תיעוד של עולם ההווה. מעבר לכך, כתיבתה היתה חדורת אמונה עמוקה מהמסורת הרוסית בתמימות הילד, בילדות כגן עדן האבוד. ילד מסמן בעבורה טוהר, אמת ראשונית, וכמשוררת סימבוליסטית שמחפשת את האמת המוחלטת, זהו בשבילה אחד ממקורות המשיכה".

לאה גולדברג ללא ספק חשבה שגן עדן האבוד שהיא מתארת בספריה יהיה מוגן מפגעי הזמן. נורית זרחי, שקיבלה עתה את פרס גולדברג לשירה, נשמעת מפוכחת יותר. "כל דור חושב שזה לא יקרה לו", היא אומרת. "שבדור שלו לא יהיה פער כל כך גדול, שהשפה לא תשתנה. אבל כבר עכשיו רואים ששפת הפייסבוק היא שפה שונה. העולם בטוח ישתנה. אנחנו כותבים רק לשעתנו".

בדומה ללאה גולדברג ב"ידידי מרחוב ארנון", זרחי הוסיפה הקדמה לספרה "ילדת חוץ" כשראה אור מחדש באחרונה. "כתבתי שהדברים משתנים. הקיבוצים, בתי ילדים, כל זה השתנה", היא אומרת. "הפער נוצר ברגע שאתה מתחיל לעבוד. מעט מעט ספרים נשארים מעל לזמן. זה באמת עצוב".



המורה לספרות נעמה בר-נר עם תלמידי כיתה ד' בבית הספר הניסויי בירושלים. שפה מוזרה?


לאה גולדברג בנעוריה בקובנה. ידידת אמת לילדים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו