בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הערוצים המרכזיים מתעקשים להקים לתחיה סדרות מלפני 20 שנה

האם אפשר לצחוק מבדיחות שנכתבו בשנות ה-80, ואיך הופכים את אל באנדי לישראלי? דווקא בשעה שסדרות ישראליות עושות חיל מעבר לים, בוחרים הערוצים המרכזיים ליצור גרסאות לסדרות אמריקאיות ישנות

תגובות

צופים שיפתחו את הטלוויזיה בערוצים 10 ו-2 בחודשים הקרובים, עשויים לשפשף את עיניהם ולתהות שמא חזרו אחורה בזמן והשנה היא שוב 1990. במבול התוכניות המתוסרטות, הן בתחום הדרמה והן בתחום הקומדיה, שעומדות בפני השקה במחצית השנייה של השנה, מופיעות גם תוכניות ישראליות בעלות שם, ניחוח וסיפור מסגרת שיישמעו בוודאי מוכרים, אפילו לצופי הטלוויזיה המקומיים.

ראשון עלה (ביום חמישי האחרון) הסיטקום "בנות הזהב", על חייהן של ארבע נשים מבוגרות. אחריו, עוד במשך הקיץ וכפי הנראה ברצועת הפרה פריים (שלפני מהדורת החדשות המרכזית), צפויה לעלות על מסך הזכיינית קשת בערוץ 2 קומדיית המצבים "נשואים פלוס", על משפחת באנדי הוולגרית. אחרונה, גם היא בערוץ 2, הפעם בזכיינית רשת, תעלה גרסה ישראלית ל"כולם אוהבים את ריימונד" (השם עוד לא ידוע), על איש המשפחה המובס למחצה, שאת חייו מנהלים אשתו והוריו המתגוררים בשכנות.

בכל המקרים מדובר בסדרות שהיו שלאגר כאשר שודרו בטלוויזיה האמריקאית, אי אז בשנות ה-80 וה-90 ("כולם אוהבים את ריימונד" שודרה עד תחילת שנות ה-2000). העיבודים הישראליים נאמנים לרוב לתסריטים המקוריים של אותן הסדרות. וכך, בשעה שפורמטים ישראליים מקוריים עושים חיל בשווקים יוקרתיים מעבר לים, ויותר ויותר יוצרים מקומיים משתפים פעולה בתקציבי ענק עם רשתות טלוויזיה אמריקאיות חשובות, מבכרים ערוצי הטלוויזיה המרכזיים בישראל ללכת דווקא אחורה.

עוד לפני השאלות המתבקשות בדבר משמעותה של התופעה, מה היא אומרת על תעשיית הטלוויזיה המקומית, וכיצד מתאימים מוצר אמריקאי מובהק לצופים ישראלים, מתבקש לתהות מה עורר בגופי השידור, כמעט בו בזמן, את הרצון לעבד מחדש אולדיז טלוויזיוניים.

ההסבר המיידי והמתבקש נשען על תופעות עבר מוכרות. כך, למשל, כשנתיים אחרי ההצלחה הפנומנלית של "אהבה זה כואב", שיצרה דנה מודן בעבור ערוץ 10, התמלא המסך בסדרות על יחסים וצעירים. "האח הגדול" ו"המירוץ למיליון" צצו אחרי הבאז והרייטינג שהשיגה העונה הראשונה של "הישרדות". סדרות על דתיים החלו לבצבץ אחרי הצלחת "מרחק נגיעה" ואת מספרן של תוכניות הבידור שנוצרו בצלמה ובדמותה של "ארץ נהדרת" קשה למנות. "Me Too", מכנים את התופעה הזאת, וכאמור, היא רחוקה מלהיות עניין חדש בשוק המקומי.

אלא שאי אפשר לפטור בכך את מבול העיבודים המחודשים. ההסבר, כך נראה, מורכב יותר, ו"Me Too" מסביר אולי רק את נקודת הפתיחה. "כשגופי שידור מנסים להגיב מהר, הם נתקלים בבעיה שנקראת קצב ייצור", אומר בכיר באחד מגופי השידור. "כותבי קומדיות ישראלים אינם מצליחים לייצר עונות רציפות של 20 פרקים בפחות משנתיים. כשקונים סדרה כתובה, הבעיה הזאת נעלמת".

ומה קרה דווקא עכשיו?

"האמריקאים התחילו למכור פתאום. רוסיה נהפכה לשוק שנעשות בו המון אדפטציות ונפתחו שווקים גדולים אחרים, ואז האמריקאים התחילו למכור את הפורמטים והתסריטים הישנים שלהם. החוכמה היא לקחת את הפורמט הישן הזה ולעדכן אותו ככה שהוא יעבוד טוב, לייצר אותו מחדש".

אור ירוק

"אחרי ההצלחה הגדולה של ?רמזור', ?עספור' ו'החברים של נאור' נהיה ברור יותר מתמיד שהז'אנר הכי מוצלח, שעובד הכי טוב ושגם הכי קשה לעשות אותו, זה סיטקום", מסביר המפיק עמי אמיר, בעל חברת ההפקות "מטר". "כמפיק, אני מרגיש שכבר שנה ויותר יש באז סביב סיטקומים, כולם רוצים ומהר והפתרון הוא רימייק. אם זה שודר כבר והצליח, אם יש 100 או יותר תסריטים קיימים, יש סיכוי מצוין להצליח גם פה".

כל זה מסביר אולי את הבחירה לעבד קומדיות שאפשר להפיק במהירות ולאורך זמן רב, אבל עדיין לא את שאלת העיתוי. זוהי, מתברר, סוגיה עמוקה יותר. בעקבות המשבר הכלכלי שהחל ב-2008

הוקפאו הפקות יקרות בשוק הטלוויזיה המקומי, בעיקר בערוצים המרכזיים. ערוצים אלה מחויבים להשקעה בתוכניות מקור, ועל כן נוצרו חובות כלפי הרגולטורים. הדרך המהירה והזולה ביותר להחזיר חובות מהסוג הזה היא ככל הנראה באמצעות עיבוד סדרות זרות. מצד אחד זו הפקה ישראלית, מצד שני נחסכת עלות הפיתוח.

בינתיים גובשה גם רפורמה בשיטת ההסדרה לשידורים הנהוגה בארץ. משיטת הזיכיון, הנהוגה כיום, יעברו מי שיעמדו כראוי בתנאי הזיכיון והסף לשדר תחת רישיון ארוך טווח. זכייניות ערוץ 2 קשת ורשת, המתחלקות כעת בשבוע השידורים בערוץ, יזכו כל אחת, אם תרצה, בערוץ משלה שבו תוכל לשדר לבדה שבעה ימים בשבוע. לוח שידורים שכזה ימריץ אותן עוד יותר לכיוון המהיר והקל של עיבוד ישראלי לסדרות קיימות.

"מצד אחד אין סיבה מיוחדת לעיתוי של העיבודים האלה, זה ?Me Too' קלאסי", אומר מנהל מחלקת הדרמה בערוץ 10, גל זייד, "זו אופציה שקל מאוד ללכת עליה, לכתוב אותה ולהוציא לפועל במהירות, אבל יש גם עניין רגולטורי שצריך לעמוד בו. לקראת קבלת הרישיונות כולם מאוד נזהרים. כולם עושים כרגע יותר, משקיעים כסף וזה יכול לכסות במהירות צורך כזה".

"זה קשור לרשיונות בשני אופנים", מסביר גורם בתעשיית הטלוויזיה, "גם הצורך לעמוד בדרישות הרגולציה כדי לקבל רישיון, וגם המחשבה על שידור במשך שבעה ימים, כשמדובר ברשת ובקשת. הם צריכים להתכונן להרבה יותר תוכן והרבה יותר מהר".

הוא גם מוסיף פרשנות קודרת משלו לתופעה: "זה שקשת לא מתכוונת לשבץ את ?נשואים פלוס' שלה בפריים טיים, אלא בפרה פריים, אומר שהיא לא מאוד מאמינה בזה. הם יקבלו הכרה רגולטורית, לפחות על חלק, ויפתרו בעיה. העניין הוא שבינתיים נוצרת עוד בעיה, כי השוק הולך אחורה. למה דניאל לפין, שכתב תשע עונות של ?החיים זה לא הכל', צריך לעבד תסריט ישן של ?כולם אוהבים את ריימונד'? למה שהוא לא ישב ויעבוד על הפרויקט החדש שלו? זה ממש לא משהו להתגאות בו".

נדמה שזו שאלת השאלות וגם סלע המחלוקת הנוכחי בין מנהלים ליוצרים בטלוויזיה. מה משמעותה והשפעתה האפשרית של הבחירה לעבד סדרות ישנות על התעשייה המקומית, על המסך, ובסופו של דבר, בהיותה של הטלוויזיה הייצוג הפופולרי והנפוץ ביותר לתרבות, גם על סדר היום התרבותי בישראל.

"הרעיון שעומד מאחורי ?נשואים פלוס' הוא אוניברסלי ועל-זמני", מבטל מני אבירם, מנהל התוכניות בחברת קסטינה הפקות, שאמונה על הפרויקט בעבור קשת. "הסדרה אמנם מתרחשת באמריקה של שנות ה-80 וה-90, אבל המהות היא היחסים בין בני המשפחה ובינם לבין השכנים. לכן זה לא מסובך לעבד את זה לישראל ב-2011, והתוצאה, לטעמי, היא באמת אוניברסלית".

הרושם הוא שזה תסריט שנטוע עמוק בתרבות האמריקאית.

"הוא נולד באמריקה ושורשיו נטועים שם, אבל הוא מתעסק במשפחה וביחסים ובחיי היום-יום של אנשים עובדים. לכן אפשר לעשות לו גרסאות בכל העולם, וגם בישראל. השינויים קיימים, אבל הם לא אקוטיים. ואל באנדי נהפך לישראלי מלידה. כשאנחנו קוראים את התסריטים המתורגמים, עוד לפני האדפטציה, הם מצחיקים. זה באמת עובד.

"באיזשהו אופן", מוסיף אבירם, "הסדרה רלוונטית היום לא פחות, ואולי אפילו יותר, מפעם, וזה מפני שמאז העולם נהפך להיות הרבה יותר פוליטיקלי קורקט ומתחסד, ו'נשואים פלוס' היא הסדרה הכי פחות פוליטיקלי קורקט שיש. לדמויות שם אין אלוהים והם לא רואים אף אחד ממטר, ואני בספק אם מישהו היה מעז לכתוב ככה היום. זה מרענן. מיטב השחקנים בישראל באים לאודישנים, והתהליך הזה של החיפוש אחרי פגי, קלי, באד, סטיב ומארסי הוא גם מרתק וגם מרגש".

הסבר דומה מספק גם זייד לבחירה ב"בנות הזהב": "במקרה שלנו, לא היינו הולכים על הפרויקט אם לא היה לנו את צוות השחקניות שיש לנו (בגרסה הישראלית משחקות מיקי קם, תיקי דיין, חנה לסלאו ורבקה מיכאלי, ג"א), כי גם בעיני זה לא בדיוק מה שאנחנו רוצים לעשות. אנחנו כן רוצים לעמוד במחויבויות רגולטוריות, וכן נפל לידינו פרויקט שונה, עם קאסט נהדר וזה עבד בשבילנו".

לא תעשו עוד רימייקים?

"אני מסתכל על זה כעל רפרטואר של תיאטרון. אם זה כל מה שהייתי עושה, הייתי בהחלט לא אוהב את זה. המטרה היא טלוויזיה מקורית שאפילו תימכר בחו"ל כפורמט מקורי ואם יהיה ריבוי ברימייקים, זו תהיה בעיה. אבל לדעתי זה ממש לא עומד להיות טרנד".

לנימה האופטימית שמציגים אבירם וזייד מצטרף, כך מתברר, גם הרגולטור. לדברי מנכ"ל הרשות השנייה, מנשה סמירה, "גם אם יש כמה סדרות כאלו, זה לא פוגם בתמהיל היצירה. על פי דו"חות 2009-2010, הזכיינים הבינו שצריך לעמוד בכללים וזה בהיקפים עצומים. 259 מיליון שקלים השקיעו זכייניות ערוץ 2 בסוגה עילית בשנה אחת וזה סכום מדהים שפעם היה הסכום שמושקע בחמש שנים. ערוץ 10 משקיע 70 מיליון שקלים בשנה. במכלול הדברים, זה מה שצריך לדבר ועל זה צריך להסתכל. זה לא קשור לרישיון המתקרב, כי גם רימייק, אם הוא לא יהיה מוצלח ומושקע ומעובד נכון - לא יצליח. הצופים לא יצפו וזה יוכיח את עצמו".

אלא שהדברים רחוקים מלהרגיע את הבמאי והיוצר רני בלייר. הבחירה ברימייקים, הוא אומר, נובעת מפחד ומהיעדר יצירתיות, וכן מהרצון לחסוך כסף על תהליך ממושך של פיתוח. "הרייטינג מכתיב הכל ובסופו של דבר מי שקובע סדר יום תרבותי הם המפרסמים", הוא אומר בעצב. "ככה זה גם נראה, הולכים על בטוח ומחפשים פטנטים לקיצור תהליכים. מילא לעשות רימייק ל'המשרד' שהוא פורמט חדש וחדשני, אבל ללכת למחזר דברים שהיו בטוחים לפני 20 שנה או יותר, זה לא נראה לי כמו משהו מסעיר או מרגש במיוחד. חבל שכופים על יוצרים למחזר ולא לעשות את הדבר המקורי הבא. האמת היא שכשאני מסתכל על הטלוויזיה של הברודקאסט, היא באמת נראית לי בפיגור. בשלב האבולוציוני של שנות ה-80".



''המשרד'' הישראלי. עובד גם בעברית?


''בנות הזהב'' בגרסה הישראלית. בזכות השחקניות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו