בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אורי ליפשיץ, אמן של שגיאות וספקות

הוא הותיר חותם על הציור הישראלי, אך ייזכר גם בהתבטאויותיו הבעייתיות. עם מותו של אורי ליפשיץ, "פועל של הציור" שהתעקש לא להיות בקונסנזוס

תגובות

"אתה הולך לצייר, ועומד לפני הבד הלבן, וכל חוסר הידע והיכולת עומדים לפניך. הכל מוכן: אתה רוצה אדם, יש. אתה רוצה פרח, יש. ובית יש. אתה מתחיל לצייר סוס, וחושב מה יותר יפה, סוס או ציור? וסוס יפה יותר, ואדם יפה יותר, ושמש יפה יותר".

במלים אלו נפתחת שיחתו של אורי ליפשיץ עם אדם ברוך ב-1972, שתועדה בקטלוג התערוכה "ציורים ותחריטים מספרד" של האמן בגלריה גורדון בחורף של אותה השנה. בלית ברירה ובקושי גלוי שייך ברוך את אישיותו המורכבת של ליפשיץ, כאמן וכאדם, לזרם "הפיגורציה החדשה". כמו כן ציטט בהקדמתו את גוגול, שכתב בסיפורו "הדיוקן": "סערת נפש לא היא הרגשתו של אמן, כי גם בסערת נפשו נושם האמן שלוה".

כמעט 30 שנים עברו מאז, שנים של סערות, קרבות יום-יומיים בין צייר לקנווס או נייר, ושלשום הכריעה מחלת הסרטן את הפרש ואת סוסו: אורי ליפשיץ מת בן 75. בדרכו האחרונה, אתמול, ליוו אותו רבים יותר משהיו לצדו בשני העשורים האחרונים לחייו. ליפשיץ אמנם יירשם כאחד מאבותיו ומנסחיו של הציור החדש בישראל, הציור המשוחרר שהשאיר מאחור אופקים ישנים והתגבר על המופשט הלירי; אך גם ייזכר בהתבטאויותיו מעוררות המחלוקת על נשים, נכים, מזרחים והומוסקסואלים, שהיו אחד הגורמים להתרחקותו מזרם האמנות המרכזי.

מה-101 לעשר פלוס

"פועל של הציור", כך הגדיר דוד טרטקובר את שכנו וידידו הוותיק. ליפשיץ, שנולד בקיבוץ גבעת השלושה בשנת 1936, לא רכש מעולם השכלה אמנותית פורמלית. לאחר שירותו הצבאי, בסיירת הצנחנים (יחידה 101) לצד אריאל שרון ומאיר הר ציון, החל לצייר. "התחלתי לצייר בשנות ה-60, בן 24, בגבעת השלושה", סיפר בעבר. "ציירתי מה שראיתי - אני מצייר בזכות היכולת של ידי להעביר מה שאני רואה". לאחר שעזב את הקיבוץ, עבר לתל אביב והשתלב בחבורת כסית, שם חבר לשמוליק קראוס ועמוס קינן. בתוך זמן קצר, בגיל 31, ייסד יחד עם רפי לביא, בני אפרת, בוקי שוורץ ואחרים את קבוצת "עשר פלוס" האוונגרדית.

בסוף שנות ה-60 תרם ליפשיץ בדרכו לבחינה מחודשת של הציור. "ליפשיץ הטביע חותם והוכיח פעם נוספת שהציור לא מת, אף שפעמים כה רבות הוספד במשך המאה ה-20", אמר אתמול מארק שפס, מנהלם הקודם של מוזיאון תל אביב לאמנות (1990-1977) ושל מוזיאון לודוויג לאמנות בעיר קלן שבגרמניה (2002-1991). "באותה התקופה, גם בארץ וגם בעולם היתה חזרה לפיגורטיבי. מבחינה זו היו לו כל התכונות להיות אחד המאסטרים של הכיוון הזה: יכולת הרישום שלו, אישיותו המתפרצת, הלא-מתחשבת. היה בו ניגוד מרתק: מצד אחד הוא בלט בקבוצות החברתיות שאליהן השתייך ומצד שני גם תמיד התרחק".

שפס מתקשה למתוח קווי דמיון בין ליפשיץ לאמן ישראלי אחר. לעומת זאת הוא רואה קשר בינו לבין הצייר הבריטי פרנסיס בייקון. הערבוב בין יראת כבוד השמורה למכתיבי הקאנון לבין הפיכתם במשך השנים לדמויות דון-קישוטיות אנכרוניסטיות אכן יכול להתאים לזה ולזה.

אנשים מיותרים

לדברי טרטקובר, "כמויות בלתי נתפשות של הדפסים, ציורים, תחריטים ופסלים יצר במשך 50 שנה, שבהן קם בכל בוקר והלך לעבודה. אפילו בזמן מחלתו היה פעיל". מרחק הליכה קצר הפריד בין ביתו בנוה צדק בתל אביב לבניין ברחוב אילת פינת אברבנאל שבו שכן הסטודיו שלו, שאותו חלק עם בן הזקונים שלו, נדב, בן 24. ליפשיץ היה נשוי שלוש פעמים ונולדו לו שבעה ילדים.

במשך השנים הציג שורת תערוכות, שהחלה בגלריה עקד בתל אביב ב-1961 ונמשכה כמעט שלושה עשורים בתערוכות יחיד רבות, בהן בגלריות בינט וגורדון ובביתן הלנה רובינשטיין במוזיאון תל אביב, בביאנלה בסן פאולו ובגלריית וייטצ'אפל בלונדון. כל אלה ביססו את מעמדו כאמן ישראלי בולט.

"אין עוד אמן ישראלי שהיה כה מרכזי במשך זמן כה רב בקרב אמנים, מבקרים וקהל רחב", אומר יאיר גרבוז, לשעבר ראש בית הספר לאמנות המדרשה בבית ברל, על עמיתו. "אך מאז הצלחתו בשנות ה-60 וה-70 קרו דברים, אם בכוונתו ואם לא, שהדירו אותו משדה האמנות בארץ. היה זמן שוויתר על ההכרה שלה זכה וזילזל בה או נמנע ממנה, ומאוחר יותר, כשרצה לחזור לאותו המיקום המרכזי, יכול להיות שלא בדיוק הצליח".

בשנת 1985 זכה ליפשיץ בפרס דיזנגוף לאמנות, ותערוכה רחבת היקף של עבודות גרפיות שלו, "תחריטים וליתוגרפיות 1985-1963", הוצגה בגלריה גורדון ולוותה בספר מקיף בעריכתו של ישעיהו יריב, בעליה של הגלריה. "ברוב חיפושי אחר נוסחאות, אני מוצא את עצמי מחפש גם לאורי ליפשיץ איזו מגירה, מישהו מקביל, כאמן, כאדם. אני לא מוצא. אני לא מבין מאין הוא יוצא, לא רואה לאן הוא הולך", כתב יריב בספר התערוכה. "מי שמכיר את אורי ליפשיץ יודע שלאיש הזה אין כל מושג, או עניין, בדבר הנקרא ?תדמית', שלו בעיני העולם, או שלו בעיני עצמו. לבסוף אתה מבין, שאורי מדבר כמו שהוא מצייר. בלתי צפוי. אותה מקוריות, אותה עוצמה, אותם קווים בסרגל ואותן מחיקות. אותו הומור שהוא גם רצינות, ואותה רצינות, שהיא בעצם הומור. אותה מעורבות ואותו ניכור. מפחד מהמוות אבל לא מפחד מהחיים".

יריב חדל לעבוד עם ליפשיץ באותה השנה. כיום הוא מסרב להוסיף על דבריו מן העבר. נעמי גבעון, מבעלי גלריה גבעון (שעמה עבד ליפשיץ בשנות ה-70), סבורה כי עניין התמוססות הקריירה שלו טמון באופיו ובאופי של שדה האמנות המקומי. "ככה זה במקום קטן, כשמישהו לא מוצא חן בעיני מישהו אחר", היא מסבירה. "לא הפרידו בין ההתבטאויות שלו לבין עבודתו כאמן, דבר שעשה לו עוול. ליפשיץ היה וירטואוז, ואי אפשר לקחת לו את זה. הוא היה מהפכן, עבד בציור על רקע שחור - ההיפך מ'אופקים חדשים' שעבדו על לבן. בשבילו לבן היה צבע לציור, כלי".

עם ההתבטאויות שלו, ראוי להזכיר, נמנו למשל המלצות להניח ל"אנשים מיותרים" - זקנים, חלשים, נכים, מובטלים - לגווע ברעב; אמירות מיזוגניות, הומופוביות וגזעניות; ודעות כמו "אם במשך האינתיפאדה נהרגו במשך שמונה שנים 3,000 ערבים, אז אם היו הורגים 500 מיד בהתחלה - היא לא היתה ממשיכה".

ביקורות רבות פסלו את עבודותיו של ליפשיץ ב-15 השנים האחרונות. באופן חריג, הוא הפסיק להציג בגלריות מבוססות או מוזיאונים, התרחק מהמרכז אך נמנע מלהשתייך לשוליים. "מנייריזם" או "גימיק", אלו היו הכינויים העיקריים לתערוכותיו המעטות בתקופה הזאת. "קוראים לזה יד קלה, עם ביטוי, ויכול להיות שזה התפרש כמנייריזם. אבל בכל זאת, אם מסתכלים על סדרת הסכיזופרנים למשל, זו לא מניירה, זה אמיתי", אומרת גבעון.

עד שנותיו האחרונות המשיך ליפשיץ למרוד בתגיות. בתערוכה שאצר בנו כלב במוזיאון תל אביב ב-2009, "קבוצת עשר פלוס: מיתוס ומציאות", לא רצה להשתתף. "אורי אמר שיש לו התנגדות להיסטוריה, ובפרט לזו הישראלית. בשיחה שלפני התערוכה ביקש ממני לפטור אותו מהשתתפותו בתערוכה. כיבדתי את בקשתו ולא הצגתי את עבודתו, אך הוא הגיע לפתיחה להפתעתי", נזכר כלב אתמול.

על אף סיפורים דומים מעברו של ליפשיץ, הכרוכים בוויכוחים על כבוד או מיתוג, הוא בכל זאת נמנה עם בכירי האמנים בישראל, בעייתיים ככל שיהיו אישיותו, התפתחותו כאמן והישגיו. שמו, עבודתו העיקשת וגסות רוחו יצטרפו למכלול הזיכרון שיותיר.

"בהשוואה לעבודות הגדולים אראה עצמי תמיד כקטן וחסר", אמר ליפשיץ באותה שיחת עבר עם אדם ברוך. "אעסוק ברישום משום הפחד מפני הצורך להשלים יצירת מופת בשמן. וכל ירושתי החומרית - צואתי. ואם אוריש, הרי זה משום נדיבותם של אלה שקנו את שגיאותי, ואם רבות הן הרי שגיאות הן. ועבודותי הטובות יישארו במרתפים, והלוא הן אלה שנעשו מתוך ספקות אין קץ".



ליפשיץ ב-2008. רישום מתוך פחד


טרטקובר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו