בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כאן השחר עוד יבקע: האמן יאן טיכי על הדרך מפראג לירושלים

דווקא מפני שציפו ממנו להציג עבודה פוליטית ישירה, כפי שעשה ביצירותיו הקודמות, הוא פנה לכיוון מינימליסטי ומופשט. יאן טיכי, הזוכה הטרי בפרס גוטסדינר, מספר על הדרך שעשה מפראג לירושלים ומשם לשיקגו, ומאמין שאמנות יכולה לשנות את המציאות

תגובות

הבחירה ביאן טיכי לזוכה פרס גוטסדינר לאמן ישראלי עד גיל 40, שהוכרזה ביום רביעי שעבר, אינה מפתיעה: הוא מבוגר יותר משני המועמדים האחרים - דור גז ושחר יהלום, מנוסה יותר מהם וגם טיפח קריירה מרשימה יותר, הכוללת השתתפות בתצוגות מרכזיות בישראל ובחו"ל ורכישת עבודותיו לאוספים חשובים. אמנם התערוכה שהציג במסגרת התחרות לפרס, שהוצגה במוזיאון תל אביב, היתה מרשימה פחות מעבודות קודמות שלו, אך נראה כי טיכי עדיין לא הגיע למיצוי של הכיוון המינימליסטי והמופשט שאליו פנה בתערוכה זו.

ב-30 במארס, זמן קצר לפני לאחר שנפתחה תערוכת המועמדות לפרס, החל ביצוע פרויקט אמנותי מקיף שיזם טיכי כתגובה להריסת בניין בשיקגו. היה זה בניין בן 15 קומות ובו 134 דירות. הבניין, בלוק 1320 ברחוב ברלינגטון, היה המבנה האחרון שעמד על תלו בקבריני גרין, שכונת עוני הסמוכה למרכז שיקגו. במקום פעלה סדנת אמנות לילדים תושבי האזור, שהעביר טיכי עם זוגתו, אפרת אפל.

ההריסה החלה בשעה 7:45 אבל טיכי היה מרותק באותה עת למיטתו. ביומיים הקודמים הוא התרוצץ בין 15 הקומות בבניין ללא המעלית ופיזר קופסאות כבדות, שבהן מנגנוני הפעלה ונורת לד בכל אחת מ-134 הדירות בבניין. טיכי מספר כי היה שרוי במצב גופני ירוד ומעבר לכך, "לא הייתי מעוניין בהריסה ובמראות ההריסה. אולי אפילו פחדתי ממה שכינינו ?הפורנוגרפיה של ההרס'". מאותו יום ואילך באו טיכי, תלמידיו ותושבי השכונה לצפות בנורות הלד שהיבהבו במשך חודש ימים, כאשר בחלוף כל יום ועם התקדמות ההריסה נותר פחות ופחות אור. מאחורי כל נורה שכזו עומד שיר או טקסט שכתבו והקליטו הילדים בסדנה שקדמה להריסה.

"באמצעות חילופי רעיונות וחינוך, הרגע ההיסטורי מונח במיצג של סיפור ואור ולא בסופניות של ההריסה. באמצעות מתן תשומת לב חיובית לילדים וחיזוק קולותיהם, הסיפור של קבריני גרין נחתם בצליל חיובי", נכתב על הפרויקט בכתב העת המקוון "ארט סלאנט". הפרויקט זכה לסיקור נרחב בארצות הברית ואף מחוץ לה. קובצי האודיו והשירים הכתובים זמינים באתר הפרויקט (www.projectcabrinigreen.org) ותיעוד וידיאו מלא של ההריסה הוצג בזמן התרחשותה בקומת הכניסה של המוזיאון לאמנות עכשווית בשיקגו.

יש פער גדול בין העבודה בשיקגו לבין "מיצב 13" שהציג טיכי בשלב הגמר של תערוכת גוטסדינר. גם ביחס לעבודות מופשטות יחסית של טיכי בעבר, "מיצב 13" מסמן סטייה מוחלטת לעבר המופשט. יש במיצב תנועה של אור והתייחסות לחלל ולזמן נתונים. הפער החריף שבין ההשפעה של עבודה אחת כמו קבריני גרין לבין "מיצב 13" כמעט בלתי נתפש.

בספטמבר אשתקד הציג טיכי במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב את תערוכת היחיד המקיפה "01:37:24:05" שזכתה לשבחי המבקרים ומיקמה אותו כאחד היוצרים הבולטים מהדור הצעיר. בתערוכה זו הוצגו עבודות מוקדמות כמו "באב אל מוסררה" (2002), שבה צילם

במצלמת נקב על מצב לילה בחשיכה את הארכיטקטורה של שכונת מוסררה בירושלים; "Response Ability" מאותה שנה, שבה נראים בשידור מחזורי דחפורים של צה"ל רומסים בתים של פלסטינים כאשר פסקול העבודה הוא הקלטת הצבעת האו"ם על תוכנית החלוקה של ארץ ישראל ב-29 בנובמבר 1947. עוד הוצגו עבודות מאוחרות יותר שקיבלו מקום של כבוד באוספים ישראליים (מוזיאון ישראל, אוסף רבקה סאקר ועוזי צוקר) ובינלאומיים (המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, המוזיאון לאמנות באינדיאנפוליס ומגזין 3 בשטוקהולם) כמו שלושת הדגמים המוארים מ-2006-2007, המייצגים מתקנים ביטחוניים אשר מוסתרים מעין הציבור: "דימונה" (הכור הגרעיני), "1391" (מתקן כליאה, שטיכי מגדירו כמקבילה הישראלית לכלא גואנטנמו) ו"דהנייה" (המקום שבו תוכנן שדה התעופה הפלסטיני ברצועת עזה, אך הופצץ על ידי ישראל).

גם עבודותיו המופשטות יותר בעבר כמו "תמונות", "מיצב מס' 7" ו"מיצב מס' 5" עדיין פעלו במסגרת ההבחנה שסרג'יו אדלשטיין, אוצר התערוכה במרכז לאמנות עכשווית, תיאר כ"משחק בין ה'שקוף' וה'אפל', בין ה'אור' וה'אופל', ובין ה'מופשט' וה'תיאורטי'". "כשאני מסתכל בדיעבד על מה שקרה פה", אומר טיכי על עבודתו בתערוכת גוטסדינר, "אין לי ספק שהמיצב עבד בכמה רמות: העניין של ההפשטה התפתח באופן כללי וגם הסוגיה של חלל-אובייקט". ואכן, מתחילת דרכו התנסה טיכי, בוגר המחלקה לצילום בבית הספר מוסררה בירושלים, באמנות מיצב ולא הסתפק בתצלומים. מהר מאוד הוא גילה את ההקרנות כאופק ביטוי המשלב את הצילום ואת ההצבה. לעומת זאת, עם לימודיו בתואר השני בבצלאל החל לבנות חללים פיסיים בעבור ההקרנות, מרביתם מנייר אך חלקם גם מחומרים כמו פורצלן או חוטים. בהמשך דרכו הוא כמעט שיחרר לגמרי את האובייקט וחזר בהדרגה להקרנה ולבחינת יחסה לחלל.

"סביב העבודות עם האובייקטים שהוצגו בתערוכה במרכז לאמנות עכשווית, הרגשתי שהצופה מבטל את החלל שסביב האובייקט שהיה לי מאוד חשוב, אפילו אם לא הלכו מסביבו", מבהיר טיכי. "רציתי לבדוק מה יקרה אם אקח את האובייקט החוצה ואשאיר את הצופה בחלל. עניין אותי ליצור אותן תחושות או תחושות דומות שניסיתי ליצור בעבודות קודמות, רק בלי הספציפיות".

העבודה על "מיצב 13" היתה בשבילו נתיב מפלט מהעבודה על "פרויקט קבריני גרין", שעליה שקד מאז שב לשיקגו. בעוד הראשון נעשה בעבודה שקטה בין כותלי הסטודיו, השני היה כרוך בתהליך ארוך ואינטנסיבי של כמה חודשים שבהם ערך מחקר על המקום, עסק בקבלת אישורים ביורוקרטיים ותקציבים למימוש הפרויקט, העביר סדנאות לילדים והוביל את הפרויקט השאפתני בהשתתפות כ-200 בני אדם.

מכיוון שאיש לא ידע על "מיצב 13" לפני הצגת העבודה, אין התייחסות אליה בקטלוג של מועמדי פרס גוטסדינר, שסוקר רק עבודות קודמות של טיכי. באופן מתמיה, אין התייחסות למיצב גם בטקסטים הרשמיים על עבודות המועמדים שפורסמו באתר מוזיאון תל אביב ואף הביקורות שנכתבו על התערוכה מיעטו לעסוק בו. "'מיצב מס' 13' של טיכי הוא מיצב יפה שעוסק ביחסי חלל ואור, מודרניזם וזמן, נושאים שטיכי דן בהם בהצלחה רבה זה יותר מעשור", כתבה בקצרה מבקרת "הארץ", סמדר שפי. השופטת בפרס גוטסדינר, סוזן לנדאו, המשמשת אוצרת ראשית לאמנויות במוזיאון ישראל בירושלים, פירטה באריכות את נימוקי בחירתה בטיכי, אבל אלה הוקדשו לגוף יצירותיו הכולל ולא דנו במיצב החדש.

טיכי אינו מתרגש מהביקורת על העבודה: "אני שמח על כך. לפעמים הקונסנזוס קצת מפחיד". הוא מודה שהזכייה בפרס מבטאת בשבילו הכרה ותמיכה. לאחר שפורסם כי שני המתמודדים הנוספים שהעפילו עמו לשלב הגמר הם יהלום וגז, אחד ממכריו של טיכי אמר לו כי בשל הצביון הפוליטי הביקורתי של יצירותיו של גז, מוטל על טיכי "לעשות משהו ממש פוליטי". לדברי טיכי, לציפייה הזאת שהתעוררה היה גם תפקיד בהימנעות מאמירה פוליטית ישירה. "אני לא חי בארץ כבר כמה שנים, קשה לי להגיב על משהו מסוים כאן", הוא אומר. "אני לא מרגיש שיכולתי היום לעשות את ?כלוב' (עבודה מ-2002 שבה כלא שלושה צעירים יוצאי אתיופיה במבנה דמוי כלוב עשוי פלדה שחורה במרכז ירושלים). אני אמנם מאוד חי את ישראל, אני חי עם ישראלית, אני מדבר עברית וקורא ?הארץ', אך הדברים נראים קצת שונים משיקגו".

להקיץ מהפנטסיה

המעורבות הפוליטית והחברתית בישראל לא היתה עניין של מה בכך, מפני שטיכי גדל במקום אחר ובא לישראל בגיל בוגר. הוא נולד ב-1974 בפראג, בירת צ'כוסלובקיה שבתקופה שאחרי דיכוי "האביב של פראג" ותחת השליטה הסובייטית. משפחתו שהתנגדה לשלטון היתה שותפה לפעולות פוליטיות מחתרתיות, מה שכנראה סייע לגיבוש התודעה החברתית והפוליטית שלו. הוא זוכר את החוויות מ"מהפכת הקטיפה" בשלהי 1989, אז הודח השלטון הקומוניסטי במדינה כחלק ממהפכות "סתיו העמים" במזרח אירופה: "זה היה משהו שהרגשתי חזק והיה לי בו חלק פעיל. להרגיש שאתה מפיל את השלטון - זה משהו מדהים".

לאחר ביקור מקדים בישראל החליט טיכי ב-1993 לעלות לארץ, אך משפחתו נשארה בפראג. הוא נרשם ללימודי מדע המדינה, המזרח התיכון ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים, שם למד כארבע שנים בלי שסיים את החובות לקבלת התואר.

"הגעתי מתוך פנטסיה רטובה לחלוטין, שלקח לי כשנתיים להתעורר ממנה", הוא אומר. "התקבלתי לאוניברסיטה עם עתודה ב', שמשמעותה להתגייס במשך הלימודים או בסופם. מכיוון שגדלתי על חינוך אנטי צבאי של אבי, הבחירה הזאת מאוד הפריעה לו ולאמי".

טיכי ראה חשיבות רבה בפעולה החינוכית ובהדרכה. כשהגיע לישראל עבד במשך שנתיים כמדריך עם בעלי פיגור שכלי ולאחר מכן הדריך במרכז הגמילה בכפר ליפתא ובהוסטל של אלכוהוליסטים. מאז שסיים את לימודיו במוסררה החל ללמד אמנות. "כשהייתי בן שש והותר להורי לנסוע לחופשה ביוון אך ללא ילדים, נותרתי עם סבתי בפראג", הוא נזכר. "בעקבות הפלישה הסובייטית ב-1968 אסרו עליה ללמד כי נחשבה למתנגדת לשלטון ולכן היא החלה לעבוד עם קבוצת בנות בעלות פיגור שכלי בינוני עד קשה. היא היתה לוקחת אותי אתה וכשהייתי בן 18 באתי להתנדב בעצמי במקום, וחלקן עוד היו שם".

במשך שלוש השנים הראשונות מאז עלייתו לישראל הוא צילם רק סרט אחד, אף שמגיל קטן אחז במצלמה והחזיק חדר חושך בבית הוריו. "לא רציתי במבט של תייר", הוא מסביר. "גם כשהגעתי לשיקגו לקח לי חודשים עד שהפעלתי את המצלמה". הנסיבות שהחזירו אותו לצלם היו קשורות לחינוך ולהדרכה: "הרגשתי צורך לפתח פעילויות חדשות למטופלים והתחלתי להשתמש באמנות ובצילום כסוג של פוטותראפיה. הייתי מצלם דברים מהסביבה ומדבר עליהם עם הילדים בליפתא, או גוזר הדפסות ניסיון ועושה אתם קולאז'ים, בונה אתם מציאויות".

טיכי חב רבות לבית הספר מוסררה שאליו נרשם בעקבות החזרה לעיסוק בצילום. "היה משהו קסום במסגרת הקטנה והאינטימית הזאת", הוא אומר. גם ההיבטים החברתיים והפוליטיים שעניינו אותו מראשית דרכו האמנותית זכו לעידוד בבית הספר, שחרת על דגלו את המחויבות לסביבה ולחברה שבה הוא שוכן. "אני בהחלט רואה אמנות ככלי שיכול לשנות ואני מאמין בזה", אומר טיכי. "מובן שתלוי מה ואיך ואיזו סוג אמנות. אין לי ספק שאקטיביזם הרבה יותר עובד ומיידי אך עדיין - אמנות כן יכולה לשנות".

ירושלים בכלל ומוסררה בפרט הם מקומות טעונים מאוד מבחינת חברתית ופוליטית. מה קרה לעבודות שלך עם המעבר לתל אביב, ללימודי התואר השני בבצלאל?

"אם אני מנסה להסתכל על מה שעשיתי בתל אביב, על עבודות כמו ?דימונה', ?1391' ו'דהנייה', בכל העבודות מדובר במקומות שרחוקים מהעין ואינם נגישים. בירושלים הנושאים שהעסיקו אותי היו השכונה, הגזענות כלפי יוצאי אתיופיה, הריסות בתים - כל אלה נמצאים סביבך ולידך. לעומת זאת, בתל אביב קיבלתי סטודיו לראשונה בחיי, והיה זה חלל פיסי הדורש התייחסות. אותו דבר קרה במעבר לשיקגו. כל מה שהתרחש סביבי בירושלים קיים פה בצורות אחרות: הסגרגציה המובהקת וההבנה כיצד האדריכלות היא מערכת שמעצבת את חיינו בצורה פוליטית ומערכתית".

לפני כשנה השתתפת ביום עיון מטעם מכון שפילמן לצילום על המעצב, הצלם והאמן ההונגרי לסלו מוהולי נאג', ועיצבת תערוכה מקיפה של יצירתו וחזונו החינוכי שהוצגה בשיקגו. מה החיבור שאתה חש אליו?

"נחשפתי אליו לראשונה כשלימדתי קורס על ההיסטוריה של צילום והזכרתי אותו סביב הפוטוגרמות שייצר. לעומת זאת, כשהגעתי לשיקגו גיליתי אותו מחדש לא רק כאמן אלא כמחנך. התחברתי לתיאוריית ההוראה שלו, שאנחנו בתור מחנכים יכולים ליצור תהליכי יצירה אמיתיים יחד עם הסטודנטים שלנו ושזה חלק חשוב בתהליך הלימודים שלהם. להיות תלמיד משמע לא רק לקבל מידע ולהיות חשוף לתהליכים של אחרים אלא להיות חלק מהם. מנגד, אני לא מתחבר למודל הישן של המאסטר, שתלמידיו תקועים אתו שש שנים, כפופים למרותו ולתורתו והוא משתמש בהם למימוש פרויקטים שלו".

עברת לשיקגו כדי ללמוד לתואר שני מטעם המכון לאמנות. מה השאיר אותך בעיר בתום לימודיך לפני כשלוש שנים?

"מבחינתי, העיר היא מעין מעבדת אדריכלות. בכל פינה יש בית או בניין שיושבים במקום אחר בהיסטוריה של האדריכלות והאמנות. גם הסגרגציה בשיקגו מעסיקה אותי: המכון לאמנות, למשל, הוא הארמון הלבן שבו השחורים הם רק השומרים בכניסה, וזה מחריד. מצד אחד, יש משהו מרהיב וחושני במרקם של העיר על שכונותיה והאדריכלות שלה, אבל מצד שני, הכל מושתת על גזענות".

מה מאפשר לך שם מעמדך כזר?

"אני לא מתעסק בזהות שלי, העבודות שלי לא נוגעות בישראליות או בצ'כיות שלי. אבל במקביל, אני די מתחבר למקום של הזר ואני חושב שהוא מאפשר לי פרספקטיבה שונה על הדברים הקורים במקום שבו אני חי. קבריני גרין היה אחד הנושאים הטעונים ביותר בשיקגו ונדמה שאנשים פחדו לגעת בו. אותו דבר קרה כשהייתי בתואר השני של בצלאל ועשיתי את ?דימונה'. סטודנטים ואמנים שאלו אותי אם זה בסדר שאני עושה את זה ואולי יופיע מישהו מהשב"כ. הדבר הזה היה טאבו. אך ההבדל בין ארצות הברית לישראל הוא שבארצות הברית אף אחד לא יפטור את זה באמירה כמו ?אה, הוא צ'כי, הוא עולה חדש'. ערכו עמי הרבה ראיונות ארוכים על הפרויקט בשיקגו ואף שנכנסו למיץ שלו, אף אחד לא מעלה את השאלה של הזהות המעניקה לגיטימציה כזו או אחרת לעיסוק הזה בקבריני גרין".



טיכי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו