בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדוע האהבה כה מאיימת?

יותר ויותר נשים מפסיקות לשתוק לנוכח אלימות מינית * בביקור בישראל קובעת החוקרת הנודעת קרול גיליגן: פמיניזם אינו מלחמת מינים, אלא תנועה כלל-אנושית לשחרור הדמוקרטיה - והאהבה - מהפטריארכיה * וגם: האם נמצאה הוכחה שפמיניזם טוב לעור הפנים?

תגובות

משהו חשוב מאוד קורה, ממש עכשיו. נשים, כך נראה, החליטו להפסיק לשתוק.

אחרי שבחודש שעבר סערה הרשת בעקבות תלונה על אונס נגד איש תקשורת, שהוצא עליה צו איסור פרסום, בשבת פירסם בלוג אמריקאי, שהצו לא חל עליו, את עדותה הקשה של המתלוננת. קיומו של צו איסור הפרסום בפרשה זו מעורר ביקורת נוקבת.

בעקבות הסיפור הזה פורסמה שלשום באתר "העוקץ" רשימה של אשה אחרת, המתארת מפגשים ליליים עם גברים שאינם מתויגים כאונס אך מעוררים שאלות קשות על מהותה של הסכמה. אתמול התקיים בכנסת דיון שבו הציגה התאחדות הסטודנטים דו"ח שלפיו הטרדות מיניות באקדמיה מושתקות. לא שנפלנו מהכיסא מהפתעה, אבל חשוב כמובן שהנושא עלה ושהמודעות גוברת. בשבוע הבא מתכננות פעילות פמיניסטיות להפגין מול פרקליטות מחוז תל אביב במחאה על סגירת תיקים, בין השאר בטיעונים כמו "חוסר עניין לציבור", והשתקת נפגעות אונס, כהגדרתן.

כל אלה, ועוד פעילות של נשים אמיצות לא מעטות, עשויים לסמן קו פרשת מים ביחס לאלימות מינית בישראל. נקווה שהפעילות הזאת רק תגבר, ובעיקר - שהעובדות יראו אור שמש. שכידוע, אין כמוהו לחטא, ולהבהיר את האמת.

מי פחות מוסרי?

כמעט לכל אדם יש, כך נראה, רגע שבו הוא מגלה שהוא לא לבד: אם זה נער מעיר קטנה שמתברר לו כי אינו היחיד שנמשך לבני מינו, אלא יש עוד רבים כמותו, בהם גם אנשים מאושרים ומצליחים, ואין בזה שום רע ואפשר לחיות כך מצוין (לפחות במקומות מסוימים); אם זו אשה צעירה שאינה חשה שום רצון להביא לעולם ילדים, למרות הציפיות ממנה, ומגלה שזה דווקא לגיטימי; ויש עוד דוגמאות רבות, גם דרמטיות פחות.

את ה"רגע" שלי סיפקה קרול גיליגן: במחקרה פורץ הדרך, שראה אור בספרה "בקול שונה" (ספרית פועלים), גילתה הפסיכולוגית הפמיניסטית כיצד נערות מאבדות את קולן, את ביטחונן העצמי, מוחקות חלקים מאישיותן. בראיונות עם בנות 8-10, שנשאלו על חייהן, ענו לה הילדות בבירור ובבהירות וידעו לומר מה חשוב להן. בשיחות עם נערות הבוגרות מהן אך בשנים ספורות התקבלו תשובות מהוססות, חסרות ביטחון, שהבולטת בהן היתה "אני לא יודעת". בניסיון להתאים את עצמן לעולם ולציפיות שלו מהן, נערות עוברות משבר ומשתיקות את הקול הפסיכולוגי האותנטי שלהן, קבעה גיליגן.

הגילוי החשוב הזה היה רק חלק ממחקרה, שבראש וראשונה הצביע על עובדה שלא תיאמן: הפסיכולוגיה ההתפתחותית גיבשה תיאוריה על התפתחותה המוסרית של האשה - שהיא לקויה לעומת התפתחותו של הגבר - על סמך מחקרים שנעשו כולם בקרב בנים וגברים בלבד. נשמע מאוד מדעי. אם פסיכולוגים כמו אריק אריקסון ולורנס קולברג גרסו כי נשים פחות מוסריות מגברים, גיליגן הראתה כי נשים וגברים חושבים באופן שונה על צדק.

פרופ' קרול גיליגן היא מן החוקרות הפמיניסטיות החשובות ביותר כיום ובכלל. במשך שנים לימדה באוניברסיטת הרווארד וכיום היא מלמדת באוניברסיטת ניו יורק. לפני שבוע ביקרה כאן והרצתה בכנסים באוניברסיטת חיפה ובמכללה למינהל, לרגל פרסום כרך חדש של כתב העת "המשפט", בעריכת ד"ר צבי טריגר. בגיליון - שכל מאמריו עוסקים בענייני מגדר, תחת הכותרת "קול באשה תקווה" - מתפרסם מאמר חדש של גיליגן, שהוא פרק מספרה החדש ""Joining the Resistance.

"האם עלינו לשכוח את המגדר?" שואלת גיליגן. היא עונה על השאלה הזאת בשלילה ומסבירה: "עד שלא נאתר את מקורות הבינאריות וההייררכיה של המגדר ונכיר במיזוגניה כפשע שנאה, לא נבין מדוע החופש חומק מאתנו ומדוע אהבה היא כה מאיימת".

בהסתמך על מחקריה של הפסיכולוגית האבולוציונית שרה בלאפר הרדי מבהירה גיליגן את חשיבותן של הורות מורחבת ושל משפחה מורחבת. בניגוד למה שרבים מאוד סבורים גם כיום - גברים ונשים כאחד נולדים עם תשוקה לגדל ולטפח ועם יכולת להבנה הדדית. כך שהדאגה לזולת (caring) אינה עניין נשי אלא אנושי. מה שהפך אותה לעניין נשי בתפישה הרווחת הוא "היפותזת הציד", שלפיה חייהם של בני האדם הקדמונים התבססו על "הסכם מין", שבמסגרתו הצייד פירנס וזוגתו גמלה לו על כך בנאמנות מינית ובטיפול בצאצאיהם המשותפים.

על פי גיליגן, היפותזה זו היתה נכונה לקופי האדם אך לא לאדם הקדמון ואומצה בחלקים נרחבים של החברה האנושית משום שהיא משרתת את הפטריארכיה. המשפחה הגרעינית והטיפול הבלעדי בידי האם לא התקיימו במשך רוב ההיסטוריה ואינם משרתים את צורכיהם הפסיכולוגיים והאחרים של כלל בני האדם. נוירולוגים הראו, למשל, שהמוח שלנו פועל טוב יותר כשאנחנו מעדיפים שיתופיות על פני תחרותיות (מתברר, אגב, כי אז מתעורר במוח אותו אזור שמתעורר בעת אכילת שוקולד). מתוך כל אלה עולה כי הפטריארכיה היא צורה של שליטה המפרידה את כל בני האדם מחלקים של עצמם; בכך היא יוצרת למעשה טראומה.

על הבסיס הזה מדגישה גיליגן, כי פמיניזם אין פירושו מלחמת מינים: "פמיניזם הוא אחת מתנועות השחרור הגדולות בהיסטוריה האנושית: התנועה לשחרור הדמוקרטיה מהפטריארכיה. הבינאריות וההייררכיה של המגדר - שהעדיפו את קולו של האב ושרוממו גברים מסוימים מעל גברים אחרים, ואת כל הגברים מעל הנשים - חותרות תחת יסודות החברה הדמוקרטית, הבנויה על קשב וכבוד לכל בנותיה ובניה". מדובר כמובן, היא מבהירה, בדמוקרטיה במובנה הרחב, של מתן קול - במלוא מובן המלה - לכל יצור אנוש.

אחד האמצעים המשמשים את הפטריארכיה הוא ניתוק: ניתוק בין מחשבה לרגש, המוביל את בני האדם, נשים כגברים, לשמוע ולספר סיפורים שקריים על עצמם, להתנתק מהאני האותנטי שלהם. כך קורה כאמור לנערות בגיל ההתבגרות וכך גם לבנים בגיל מוקדם יותר; אז רבים מהם חווים קשיים כמו הפרעות למידה, קשב והתנהגות. כמו אצל בנות, גם כאן גיליגן מייחסת זאת במידה רבה לחניכה שהחברה כופה עליהם כגברים- לעתיד. הפטריארכיה כולאת לא רק את הדמוקרטיה אלא גם את יכולתנו לאהוב, כשהיא מוציאה מהכלל אהבה בין שווים, היא קובעת.

קרול גיליגן נחשבת לאחת המייצגות הבולטות של הפמיניזם התרבותי, המדגיש את ההבדלים בין נשים לגברים. זרם זה התפתח כביקורת על הפמיניזם הליברלי שטען לשוויון, כלומר שגברים ונשים הם "אותו הדבר" ונשים צריכות להיות "כמו גברים". כשפירסמה את "בקול שונה" ספגה גיליגן ביקורת פמיניסטית, שטענה כי היא מנסה להראות שנשים שונות באופן מהותי מגברים וכי אבחנותיה בדבר השיפוט המוסרי השונה שלהן עשויות דווקא להנציח את דיכוין. אבל גם בספר ההוא וגם בהמשך עבודתה היא מראה שההבדלים בין נשים לגברים אינם מולדים אלא נובעים מחינוך והבניה חברתית - תוצר של חניכה שונה שבנות ובנים עוברים בכניסתם אל המכבש הפטריארכלי.

*

בשולי כל הדברים החשובים מאוד האלה יש עוד עניין, קטן, לאו דווקא פמיניסטי במיוחד אבל אי אפשר לא להתייחס אליו: כשהלכתי להרצאה של קרול גיליגן, הבאתי בחשבון שמאחר שחלק ממחקריה נעשו עוד בשנות ה-60 וה-70, אני צפויה לראות על הבמה אשה מבוגרת מאוד. כשעלתה להרצות, התקשיתי להאמין שזו היא: גיליגן נראית בשנות ה-50 לחייה, אולי-אולי בת 60 ולא יותר. טוב, חישבתי בלבי, היא בוודאי היתה עילוי אקדמי וקיבלה דוקטורט בגיל 22 או משהו. הגיגול אחרי ההרצאה הכה אותי בתדהמה: קרול גיליגן נולדה בשנת 1936! הייתכן? כך נראית אשה בת 76?!?

אין מנוס ממסקנה מהפכנית, לא פחות מסקופ: פמיניזם, גבירותי, פשוט נפלא לעור הפנים.

מבט אל העתיד

שנת 2041. משה קצב, בן 96, שהיה נשיא מדינת ישראל בעשור הראשון של האלף, מבקש מבית המשפט רק עוד דחייה קטנה אחת בדיון בערעורו על הרשעתו באונס. הסיבה: חתונת נכדו, שנולד ב-2017.

יש אליפות?

שיח פמיניסטיות בעקבות ההודעה על מינוי אלופה ראשונה בצה"ל.

הליברלית: איזה יופי! סוף סוף אשה במטכ"ל! התקדמנו!

הרדיקלית: את בטוחה? מה השמחה הגדולה על שבגוף המיליטריסטי הזה יש גם אשה?

ל': עוכרת שמחות שכמותך. זה שוויון!

ר': האומנם? ואת חושבת שבמטכ"ל תנשב פתאום רוח אחרת כי יש שם אשה? או שאולי היא תצטרך להיות גבר-גבר יותר מכל הגברים שם כדי להוכיח שהיא ראויה?

ל': תשמעי, אי אפשר ככה, צריך להתחיל ממשהו. עכשיו יש אלופה אחת, אחר כך יהיו עוד. כמו שלאט לאט יש יותר מנהלות. עד שאת תצליחי לשנות את כל מבנה החברה, אם תצליחי - לא עדיף שלא רק גברים יקבלו את ההחלטות וייהנו מכל המשרות הבכירות והמשכורות הגבוהות?

ר': הבעיה היא שאני לא חושבת שבדרך הזאת באמת נצליח לשנות דברים מן היסוד. חוץ מזה, שמת לב לאיזה תפקיד מונתה האלופה? ראש אכ"א כמובן. היא אשה, אמא'לה כזאת, היא תדאג לחיילים.

ל': אוי, אי אפשר אתך. מה רצית, ישר שהיא תהיה הרמטכ"ל?

ר': האמת? לא.



ארטמיסיה ג'נטילסקי, דיוקן עצמי, סביבות 1630. אחד מסמלי המהפכה הנשית


גיליגן. הקשר בין פמיניזם לשוקולד. באדיבות אוניברסיטת חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו