בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כסף לא קל: בואו נקווה שהנהלת הקאמרי לא מרמה את עצמה

התיאטרון הקאמרי מציג את החלטתו לצמצם את הפעילות באולמות קטנים כעניין ארגוני בלבד. מה משמעות השינוי הזה ואיך הוא ישפיע על הרפרטואר של הקאמרי בפרט ועל התפריט שמוצע לצופי התיאטרון בארץ בכלל

תגובות

בין פרסי התיאטרון, מפעל ההערכה העצמית שמארגנים לעצמם התיאטרונים הנתמכים בישראל, לא מחולק פרס לניהול תיאטרון. ואולי טוב שכך. כי על סמך מה נעריך ניהול תיאטרון רפרטוארי: על סמך התקציב המאוזן, על סמך הגיוון ברפרטואר, איכותו מבחינת בחירת המחזות וסוגם, איכות ההצגות, כמות הקהל, כמות ההפקות, כמות ההרצות, כמות הפרסים, הביקורות הטובות והרעות, חס וחלילה?

הנהלת התיאטרון הקאמרי החליטה על שינוי ארגוני, שלפיו תצומצם הפעילות באולמות הקטנים (קאמרי 3, קאמרי 4 וקפה תיאטרון) ותתרכז באולמות הגדולים (קאמרי 1 ו-2). לדברי מנכ"ל התיאטרון, נעם סמל, הדבר נעשה "לאור המצב הכספי והארגוני... כי אנחנו לא רוצים לסיים את השנה בגירעון, אלא באיזון תקציבי כפי שסיימנו בכל השנים בעשור האחרון" (ציפי שוחט, "גלריה", 24.5). על זה מגיע פרס או קנס?

אפשר היה להמעיט בערך הדברים ולראות בהם פעילות שגרתית של הנהלת תיאטרון בשל מצב השוק, מתוך מעקב אחראי אחרי מצב תזרים המזומנים; הכרח בל יגונה אם לא ראוי לשבחים, כיאה למוסד כלכלי המנוהל בצורה אחראית. מצמצמים כשלחוץ, מתוך תקווה ואמונה שנרחיב כשירווח.

אבל לתיאטרון העירוני של תל אביב, הקאמרי, מעמד ייחודי בקרב התיאטרונים הנתמכים בישראל. כמעט כולם נתונים בגירעון (חלקם, כמו הבימה, על סף התמוטטות) ואילו הוא היחיד שהיה מאוזן, על פי הדו"חות, בעשר השנים האחרונות. לנוכח כל אלה, יש לבחון את כל המשמעויות של ידיעה זו.

מהו איזון

תחילה, כדאי לבחון מה משמעות הביטוי "איזון תקציבי" בהקשר של התיאטרון הציבורי הנתמך בישראל. פירושו איזון בין הכנסות להוצאות, כשבצד ההכנסות נכללים כספי ציבור שאינם נובעים ממכירת כרטיסים לקהל. אלה ניתנים לתיאטרונים כדי להפחית את התלות בקופה ולאפשר לו להגיע לקהלים חדשים ורחבים (בפריפריה), או להוריד את מחיר הכרטיסים. כלומר, אריתמטית "איזון" הוא למעשה גירעון בגובה התמיכה. במקרה של הקאמרי זה כ-25 מיליון שקל, מתקציב של כ-100 מיליון שקל (אני מעגל, למען פשטות ההסבר).

התמיכה הציבורית מלכתחילה אינה מספקת, ואכן כל התיאטרונים מלינים על כך, ויש ביניהם בעלי טענות על חלוקה לא שוויונית ולא צודקת ביניהם. מנגד, גופי תרבות אחרים טוענים שהתיאטרונים מקבלים את חלק הארי מהתקציב הציבורי לתרבות. לצורך המאמר הזה, כל התביעות כולן, לדעתי, נכונות, כל אחת ונימוקיה, הסותרים את האחרות. המדינה משתדלת, אגב - ולא מצליחה - לחלק את התמיכה באופן שוויוני בין התיאטרונים מבלי להתערב בתכנים, תרבותית ופוליטית (גם אם דוברי הממשלה מדברים בגלוי ובגסות על כך שהמדינה מממנת ותובעת ציות ממקבלי התמיכה). אינני עוסק כאן בסוגיות הנכבדות האלה.

מה שחשוב לענייננו, שלמרות זאת הצליח הקאמרי במצב הזה, בעשר השנים האחרונות, היכן שתיאטרונים אחרים לא הצליחו: להציג כלפי חוץ לכאורה איזון תקציבי. נכון שעמדו לרשותו תנאים טובים יותר מן האחרים. לקאמרי בניין חדש עם שני אולמות, גדול וקטן, ובמשך השנים האחרונות נוספו לו עוד שני חללים (3 ו-4). להבימה, לעומתו, בניין בשיפוצים, אילוץ לשכור אולמות מחליפים, גירעון היסטורי היסטרי, תמיכה ממקור אחד ולא שניים וצוות מקצועי ואמנותי לא כל כך מתפקד. לבית לסין תמיכה קטנה לאין ערוך משני מקורות, אולם בית אחד גדול (שהיה פעם של הקאמרי, זקוק לשיפוץ) ועוד שני אולמות שכורים בתל אביב (מוזיאון הארץ ובית ציוני אמריקה), אבל אין לו שחקנים ועובדים קבועים מן העבר כמו להבימה ולקאמרי. שלושת התיאטרונים מתחרים זה בזה, וכל תחבולה כשרה, על אותו קהל מנויים ומכירות מאורגנות בתל אביב ובפריפריה.

במצב הזה הצליח הקאמרי להציג לא רק מצג של תקציב מאוזן אלא גם מראית עין של רפרטואר רחב מאוד, מגוון וגם מכובד. התיאטרון גם רשם שיאים עולמיים, במספרים אבסולוטיים ויחסיים, בכמות קהל וכמות הרצות לשנה: יותר מ-2,000 הצגות בשנה, שהן לפחות ארבע הצגות ביום במקביל, כולל שבתות וחגים.

חנופה מול תעוזה

בכל פעם שהתווכחתי עם המנהל האמנותי עמרי ניצן על רפרטואר (ויכוח שאנחנו מנהלים מאז נעורינו, גם כשהיה בעבר מנהל אמנותי בחיפה ובהבימה), כשבאתי בטענה לתיאטרון הקאמרי על ההתמסחרות שלו, בשל בחירת רפרטואר ו/או איכות הביצוע, בעיקר באולמות הגדולים - שמעתי בתגובה שאני לא רואה את התמונה כולה, ובשנים האחרונות בקאמרי זו כוללת גם או בעיקר את האולמות הקטנים. היא כללה גם, אבל לא רק, הצגות שביים ניצן (הוא זכה בפרס במאי השנה על "גטו", הבימוי שלו זכה לשבחים ב"אריסטוקרטים").

כשעיקמתי את האף על הצגות שהועלו בקאמרי, כבחירה רפרטוארית, או על רמת הביצוע, וטענתי שזו התחנפות לקהל, גם כשמדובר היה במחזה מקורי או קלאסי, כנתינתו או בעיבוד ("כסף קל", "הבדלה", "משפחה חמה", "משרתם של שני אדונים", "מעגל הגיר הקווקזי" או "זהב טורקי") - נעניתי בפירוט ההיצע באותו ערב בכל האולמות: "המלט" ו"רומיאו ויוליה" ו"האב" ו"וויצק", באולמות 3 ו-4), "מי מפחד מוירג'יניה וולף" ו"הרטיטי את לבי" ו"איחש פישר"; וגם ניסיונות תיאטרליים, שעלו וירדו כמעט כהרף עין ("מתחת לשולחן", "קולות בלילה", "ע' 17" באולמות הקטנים, רק מדגם לא מייצג).

טענה אחרת שלי היתה שפנייה לקהל הרחב - אילוץ הנובע מהעדר תמיכה מספקת - איננה מבטיחה שאותו קהל יהיה מוכן לקבל העזה באולמות קטנים יותר; למעשה היא אף מבטיחה שהוא לא יהיה מוכן לכך. על כך נעניתי בטענה שזה לא נכון, כי הנה כל האולמות מלאים ויש ביקוש. וחוץ מזה, כשהאולמות הגדולים מלאים, וכרגע פחות חשוב במה, זה מאפשר את הניסוי האמיתי באולמות הקטנים, עם להקה גדולה מול קהל קטן יחסית; זה לא כלכלי בעליל, אבל יוצר מוניטין גם כשההצגה לא טובה, לפחות (אבל לא רק) לדעתי.

והמציאות הכתיבה עוד שני דברים, שמאפיינים לא רק - אבל בעיקר - את התיאטרון הקאמרי. ברגע שנראה שההצגה הצליחה - הרי גם אם היא הוכנה להצגה בחלל קטן ואינטימי, היא מועברת לחלל גדול יותר. "משרתם של שני אדונים", "מעגל הגיר הקווקזי", "אריסטוקרטים", "אמדאוס", "משפחה חמה" ו"הבדלה" הוצגו בהתחלה באולם קאמרי 2. די מהר הועברו לקאמרי 1, הכפול בגודלו.

אלא שמה שהיה טוב בחלל אחד, לא בהכרח יהיה טוב בחלל גדול יותר. זה יהיה, במקרה הטוב, אחר (זה קורה גם בבית לסין: היללתי את "מנדרגולה" בבית ציוני אמריקה. השבחים לא בהכרח תקפים לאותה הצגה באולם גדול הרבה יותר). וחוץ מזה, ברגע שהצגה מצליחה, ומפיקים הרבה הצגות, מחליפים את השחקנים שהיו טובים בהצגה אחת ומעבירים אותם לאחרת (זה קורה גם בהפקות בהבימה). והצגות עם שחקנים אחרים הן הרי אחרות.

אין מרווח

ובחזרה לידיעה שבראשית הדברים: הקאמרי מצליח לשווק היטב הצגות באולמות הגדולים (1 ו-2) הנועזים פחות, מה שמאפשר את האולמות הקטנים, הניסוי והגיוון הרפרטוארי. אבל הגורמים לבעיות הכלכליות אינם רק האולמות הקטנים המפסידים מלכתחילה.

כי כל מערכת החישובים עובדת נכון רק כשהתפוסה באולמות הגדולים היא 100% או 90%. ברגע שהיא יורדת, למשל, ל-70% - כשהאולם נראה מכובד אבל הקופה לא - אולמות 3 ו-4 הלא-כלכליים הם אלה שבסכנה. וזה מה שקרה עכשיו.

אם נראה שהתפוסה באולמות 1 ו-2 יורדת, למה לא עושים שינוי שם, ומבטלים הצגות לא מלאות, שמפסידות? אי אפשר, כי הצגות נמכרו מראש ויש התחייבויות חוזיות. אז נוקטים צעדי חירום: סוגרים את האולמות הקטנים, שהם חלק ניכר מההצדקה האמנותית. מקפיאים את "המלט" ואת "רומיאו ויוליה". מעבירים את "אוי אלוהים" ו"ימי שלישי עם מורי" באופן קבוע לאולם 2. כך גם את "איחש פישר" ו"וויצק". הראשון מחייב שינוי בימוי מוחלט; זה לא שינוי אולם, אלא שינוי קונצפציה. אפשר לקוות שהאיכות של "וויצק" תישמר, אבל יהיו פחות הצגות ואופי ההצגה ישתנה בהכרח.

ועכשיו הכל תלוי באולמות הגדולים יותר, גם מבחינת הכסף וגם מבחינת המוניטין. אין כבר שום מרווח לניסיון וזכות בסיסית להיכשל. אין כבר ניסיונות באולמות הקטנים. והסיבה לכך היא שבעשר השנים האחרונות הילך התיאטרון הקאמרי על פי תהום ומנהליו שיכנעו עצמם שהם הולכים בדרך הישר, והתקציב המאוזן איפשר. עכשיו הגיע רגע המבחן. הם אומרים שזה שינוי ארגוני מחויב המציאות, היערכות זמנית עד יעבור זעם. שזה גשם, לא יריקות דם מתוך מאמץ. גם אני רוצה להאמין.

יכול להיות שאני טועה והם צודקים. ימים יגידו. לאברהם לינקולן מיוחסת האמירה ש"אתה יכול לרמות את כל האנשים חלק מן הזמן, או חלק מהאנשים כל הזמן. אתה לא יכול לרמות את כל האנשים כל הזמן". אני משוכנע שבהנהלת הקאמרי האנשים עושים מלאכתם באמונה שלמה, ובוודאי לא מרמים אף אחד, לא כל הזמן ולא חלק מהזמן. אבל אני מוטרד מהאפשרות שכל אדם - וזה כולל אותי - מסוגל לרמות את עצמו. כי כאן אין מגבלת זמן. אני מקווה ומייחל שבהנהלת הקאמרי לא מרמים את עצמם.



אוי אלוהים. יוסי פולק ושירי גולן


הבדלה. ענת וקסמן, דן שפירא וגיל פרנק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו