בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לגור בקופסת שימורים: האם שימור מבנים נהפך למגיפה מסוכנת?

האם שימור מבנים הוא למעשה מגפה מסוכנת שהורסת את ערי העולם? תערוכה חדשה, שאצר האדריכל רם קולהאס ומוצגת בימים אלה בניו יורק, מבליטה את הנזקים של המגמה הזו

תגובות

האם השימור נהפך למגיפה מסוכנת? האם הוא הורס את הערים? זו המסקנה שעולה מ"כרונוכאוס", תערוכה המוצגת בימים אלה במוזיאון החדש לאמנות עכשווית בניו יורק, שתוצג עד 5 ביוני. התערוכה, שאוצריה הם רם קולהאס ושוהיי שיגמטצו, שותף במשרד האדריכלות המטרופוליטנית של קולהאס, מושתתת על רעיונות שנשמעים זה כמה שנים בחוגי אדריכלים, ובפרט מפי אנשי אקדמיה, שלפיהם תנועות לשימור הפועלות בצמוד לממשלות וליזמי נדל"ן גורמות להעלאת ערך הנכסים ולהתקה חברתית, ועוקרות את העניים מבתיהם כדי לפנות מקום לבעלי בתים עשירים ולתיירים.

חזונו של קולהאס אפוקליפטי עוד יותר. כמחולל פרובוקציות מיומן, הוא מצייר תמונה של צבא של אנשי שימור בעלי כוונות טובות אך נאיביים לחלוטין, שבתשוקתם הלוהטת להגן על המורשת האדריכלית בעולם מדרדרים אותה בכך שהם יוצרים מראות יפים לעין לצרכנים נוחים, ובה בעת מוחקים, כמו בתוכנות לעיבוד תמונה, את הפרקים הקשים ביותר של ההיסטוריה. התוצאה, הוא טוען, היא צורה חדשה של אמנזיה היסטורית, שבאופן פרוורטי רק מרחיקה אותנו מהעבר עוד יותר.

"כרונוכאוס" הוצגה לראשונה בביאנלה לאדריכלות 2010 בוונציה, הדוגמה האולטימטיבית למה שעלול לקרות לעיר מזדקנת כשאורזים אותה מחדש לתיירים. בניו יורק התערוכה מוצגת במבנה ששימש בעבר חנות ציוד למסעדות ליד המוזיאון בבאורי, שכונה שבה האיומים על הרבגוניות האורבנית באים לא רק מצד התיירים, אלא גם מצד התרבות. סצינת הברים השוקקת של הבאורי נדחקה החוצה בידי גלריות ובוטיקים. מועדון הרוק הוותיק CBGB נהפך לחנות של המותג ג'ון ורוואטוס.

כדי להדגיש את הטרנספורמציה הזאת, קולהאס ושיגמצו השאירו על מקומו את הסוכך הצהוב של החנות, וכותרת התערוכה צוירה ישירות מעל הכתובת הישנה. בפנים מתחו האדריכלים קו באמצע החלל, והפכו את אחד הצדדים לגלריה לבנה וצחה, ולעומתו הצד האחר נותר גולמי ולא מטופל.

התוצאה מרשימה. הרצפות הלא אחידות, המטולאות, והקירות המלוכלכים של החלל הישן, נראים מלאי חיים; החלל החדש נראה סטרילי, כמעין איור לאופן שבו אפילו השיפוץ המינימליסטי החביב על גלריות אמנות כיום, שלעתים קרובות נתפש כדרך לשמר את אופיו של הבניין, עלול ליטול ממנו משמעות היסטורית (כדי לחדד עוד יותר את הניגוד פיזר קולהאס בחלל החדר שולחנות וכיסאות חבוטים, שהוצלו ממועדון הרוק שנסגר לפני חמש שנים).

זו תופעה חובקת עולם. בכל העולם עוברים מוקדים היסטוריים תהליך סניטציה מאותות הזמן ומשיניו, ומאבדים כל תחושה של זהות שבניינים צוברים במרוצת השנים. החזיתות מקורצפות בזהירות; הפנים, שבמקרים רבים יש בו ערבוב של קירות לבנים מינימליסטיים וכמה פריטים היסטוריים משוחזרים בקפדנות, מדורדר לשלמות חסרת הבעה. ובניינים חדשים מעוצבים בסגנונות תקופתיים מדוללים, וכך נשחק עוד יותר ההבדל בין האמיתי למלאכותי, ונוצר מה שקולהאס מכנה "על-זמניות נחותה ובלתי מכוונת".

קולהאס טוען שהתהליך הזה ממשיך להתפשט. בעזרת מגוון של תרשימים וטבלאות הוא טוען ש-12% מפני השטח של כדור הארץ כבר נהפך לציוני דרך של ארגונים כגון אונסק"ו, ושהנתון הזה צפוי לגדול בשיפוע תלול בעתיד הקרוב. יתרה מזו, מושאי השימור הולכים ונעשים צעירים יותר. בסוף המאה ה-19 זכו רק מונומנטים עתיקים להגנה משפטית; כיום בניינים בני 30 שנה נרשמים דרך שגרה כאתרים היסטוריים (המבנים שעיצב קולהאס עצמו הם חלק מהמגמה הזאת. בית שעיצב בבורדו שבצרפת הוכרז כמונומנט לאומי רק שלוש שנים לאחר שבנייתו נשלמה ב-1998).

לתופעה הזאת נלווית מגמה מטרידה אחרת: הרס סלקטיבי של המבנים האדריכליים השאפתניים ביותר מבחינה חברתית משנות ה-60 וה-70, התקופה האחרונה שבה ניתנה לאדריכלים ההזדמנות להקים מבני ציבור בקנה מידה גדול. הסגנון הזה הוקע כביטוי מפלצתי למודרניזם.

בגרמניה, מונומנטים כגון ארמון הרפובליקה, שהמשרדים הממשלתיים, המסעדות ומועדוני הלילה שלו היו פעם לב חיי החברה של מזרח ברלין, נהפכו לשם קוד לתקופה שרבים מתושבי מערב גרמניה היו רוצים לשכוח. מגדל הקפסולה של קישו קורוקאווה מ-1972, אחד הניסויים המהפכניים ביותר בתחום הדיור שנבנה ביפאן שלאחר המלחמה, מצוי במצב של ריקבון מתקדם ובקרוב ייהרס. קולהאס רואה בדוגמאות האלה חלק מיוזמה מפושטת למחות תקופה שלמה בתולדות האדריכלות - מעין צנזורה שגורמיה אידיאלוגיים ואסתטיים כאחד.

התערוכה במוזיאון החדש היא ביסודה קול קורא, כמובן, אבל מה שמציל אותה מליפול למלכודת הפולמוסיות הטהורה היא העובדה שקולהאס הוא אדריכל מהשורה הראשונה ובעל מחשבה מקורית. כמה מהחלקים הטובים ביותר בתערוכה עוסקים במאמציו למצוא דרכים לפתור את הבעיה.

עיצוב במסגרת תחרות מ-1995 להרחבת נמל התעופה הבינלאומי בציריך, ביקש להשליט סדר במה שנהפך למבוך מבלבל של מסופים מגובבים שנבנו במהלך כמה עשרות שנים. במקום להרוס את המבנים הקיימים, קולהאס הציע למלא את החללים שנותרו ביניהם באולמות כניסה בעלי מרכז אחד ובאזורי קניות חדשים. הוא יצר גם מסלול הליכה מעגלי שמחבר בין האזורים השונים. בכך ששמר על הרבדים ההיסטוריים, והדגיש את ההבדלים ביניהם, הוא רצה להזרים דם חדש לסביבה המתה. החוויה היתה יכולה להזכיר נסיעה בעיר אמיתית יותר מנמל תעופה קונבנציונלי, לולא נדחתה התוכנית.

בתכנון אחר, קיצוני יותר, מ-2003, הציע קולהאס ליצור מגזרי שימור בבייג'ין, ובהם להגן על כל בניין, מסמטאות ההוטונג המסורתיות ועד בנייני הדירות הקומוניסטיים מהתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, ואתם לשמר את דרך החיים שאיכלסו. שאר העיר תהיה פתוחה לכל, ושם יוכלו מתכנני העיר והאדריכלים להתנסות ברעיונות חדשים ובאסטרטגיות אורבניות ללא המשא הכבד של ההיסטוריה.

לא כל הרעיונות שלו מעשיים; כמה מהם נועדו בעיקר לקרוא תיגר על ההשקפה המקובלת ביחס לשימור וליתרונותיו, ובכך, לשחרר מעט את האדריכלות מרעיונות עבשים. אך הנקודה החשובה יותר במשנתו של קולהאס ראויה לתשומת לב מדוקדקת: בממלכת השימור, כמו בתחומים כה רבים אחרים, נדמה שנעשינו לעולם שמפחד מקשר ישיר מדי עם המציאות.



מתוך התערוכה כרונוכאוס. מנסה למצוא דרכים לפתור את הבעיה


רם קולהאס. לשחרר את האדריכלות מרעיונות עבשים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו