אמש בתיאטרון: "ליידי טוויסטד" מאת ג'ייסון דנינו הולט

אפשר היה לקוות שפסטיבל ישראל ידע איפה עובר הגבול בין חובבנות למקצועיות, ולא יציג דברים שספק אם היו מתקבלים לפסטיבל עכו

מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ

פסטיבל ישראל החליט לרגל יובל החמישים להזמין יצירות בכורה ישראליות. הן אמורות לבדוק את נושא הגבול. אפשר היה לקוות שפסטיבל ישראל ידע איפה עובר הגבול בין חובבנות לבין מקצועיות, ולא יציג במסגרתו דברים שספק אם היו מתקבלים לפסטיבל תיאטרון אחר בעכו.

ל"מקבת" של שקספיר יש בעברית שלושה תרגומים לפחות, של אפרים ברוידא, מאיר ויזלטיר ודורי פרנס. אבל כדי שג'ייסון דנינו הולט יוכל לכתוב סקיצה למחזה בהשראת שקספיר, רחל שור תרגמה כמה קטעים מוכרים מן המחזה.

דנינו הולט ושחקניו מציגים במשך שעה, באולפן טלוויזיה שבבניין תיאטרון ירושלים, מה שמתואר כ"ארבעה סיפורים מרתקים החוברים לאירוע תיאטרלי בועט וחתרני" בתכניה. בפועל זה מחזה חובבני למדי על מחזאי שכותב מחזה על במאית קולנוע מגלומנית שמצלמת סרט על פי מקבת ורוצחת את השחקן, שזה מחזה שמביימת מחזאית מגלומנית שיש לה בעיה בזוגיות עם השחקן הראשי שלה. מיקי ליאון שעשה כמה תפקידים בתיאטרון גשר מתרוצץ על הבמה עם שלוש בחורות שבוודאי מוכנות להיחשף, ולדבר על רגשות וכוס וכתם על היד.

אם מדובר בבדיקת גבולות בין מציאות ודמיון, חיים ותיאטרון, רגשות ואמנות, כדאי ליוצרים לקרוא את פירנדלו וללמוד כמה דברים.

לא כל ניסיון ראשון ראוי להצגה גם בתיאטרון הניסיוני ביותר. כדי להציג צריך גם שליטה במקצועות התיאטרון, בעניינים כמו צורה וטעם. זה נכון בכל מקרה, אבל בתיאטרון פרינג' ובפסטיבלים ניסיוניים הקהל מצווה על פתיחות.

אבל זה פסטיבל ישראל. זה אמור להיות מקום להצגת הטוב ביותר, המובחר ביותר, הנועז ביותר. הפסטיבל, לפחות בתיאוריה, מציב את הרף בין הראוי, מן הארץ והעולם, לבין היומיומי. לעודד במסגרת הזאת ניסיונות בוסר נראה לי לא רק מיותר. זה נראה לי מגוחך.

"ליידי טוויסטד" מאת ג'ייסון דנינו הולט, עם שחקנים יוצרים: ליאל דניר, מני אזרזר, נעה בירון ומיקי ליאון

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ