בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גיל סקוט הרון, בין האישי לפוליטי

הוא מחה נגד היחס לשחורים בארצות הברית, השימוש באנרגיה גרעינית והאפרטהייד בדרום אפריקה. המשורר והזמר גיל סקוט הרון, שמת בסוף השבוע, היה אחד מהאמנים המשפיעים ביותר על דור ההיפ-הופ

תגובות

גיל סקוט הרון, המשורר והזמר השחור שמת ביום שישי האחרון בניו יורק והוא בן 62, ייזכר בעיקר בזכות שיר אחד, שהקליט בראשית הקריירה הארוכה שלו. "The Revolution Will Not Be Televised" צוטט ב-40 השנים האחרונות באינספור מאמרים, שירי היפ-הופ ומסעות פרסום, אבל יש מידה מסוימת של אירוניה בכך שסקוט הרון דווקא טעה בנבואתו.

השיר המופתי שלו היה התרסה נגד הטלוויזיה המשתלטת על חיינו (אז איש עדיין לא דיבר על תרבות הרייטינג). "המהפכה לא תובא לכם בחסות זירוקס, בארבעה חלקים בלא הפסקה לפרסומות", הזהיר סקוט הרון. "המהפכה תהיה ב(שידור) חי". בפועל, המהפכה ההדרגתית בארצות הברית, שבזכותה ראה הזמר בשנותיו האחרונות נשיא שחור בבית הלבן, אירעה במידה רבה בזכות דימויים טלוויזיוניים משווקים היטב, כפי שגל הזעזועים בעולם הערבי לא היה תופס תאוצה בחודשים האחרונים בלי הסיוע הנמרץ של אל-ג'זירה.

סקוט הרון היה נוכח-נפקד בזירה האמנותית בחצי השני של הקריירה שלו. בשנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 הוא הוציא סדרה של תקליטים, רובם משובחים, שחיברו בין "ספוקן וורד" (שירה מדוקלמת, לרוב על רקע ג'ז ניסיוני) לבלוז וסול, ורבים ראו בהם השראה מרכזית לראפ. אבל בשני העשורים האחרונים הוא נאבק בעיקר בהתמכרות קשה לסמים, שעלתה לו בהסתבכויות משפטיות, בשתי תקופות מאסר שריצה וייתכן שגם בהידבקות באיידס (לפני כמה שנים הוא הודה כי הוא נשא HIV).

לפני כשנה וחצי הוא אמנם הוציא אלבום קאמבק איכותי, תחת השם האירוני "אני חדש כאן", אבל נראה שסביבתו ידעה שסקוט הרון חי על זמן שאול. מאמצי השיקום שלו קרסו לפני כמה שבועות, עם שובו מסיבוב הופעות באירופה. הזמר הוותיק אושפז בבית חולים בניו יורק, שם דווח על מותו בשבוע שעבר. זה היה צפוי, אבל גם מאכזב: רק לפני כמה שנים גילו מעריציו כי האיש שכתב שירי אנטי-התמכרות בוטים, כמו "איינג'ל-דאסט" על הסם הקטלני פי-סי-פי ו"הבקבוק", היה בעצמו נרקומן במשך תקופה ארוכה.

התנער מתדמית הסנדק

סקוט הרון נולד באפריל 1949 בשיקגו. הוריו נפרדו כשהיה פעוט ואביו, יליד ג'מייקה, עשה קריירה מרשימה למדי ככדורגלן השחור הראשון ששיחק בבריטניה, במדי קבוצת סלטיק הסקוטית, לא פחות. סקוט הרון גדל אצל סבתו בטנסי ובמותה, כשהיה בן 13, הגיע אל רובע ברונקס בניו יורק. כישורי הכתיבה שלו הבטיחו לו מלגת לימודים בקולג', אבל סקוט הרון נטש אותם אחרי שנתיים לטובת כתיבת שני רומנים, "The Vulture" ו"The Nigger Factory". המבקרים התלהבו, אבל סקוט הרון (שמאוחר יותר השלים תואר שני באוניברסיטה יוקרתית) כבר עבר לקריירה הבאה שלו, כמשורר וזמר.

הוא היה צעיר להדהים כשהחל. "המהפכה" נכתב כשהיה בן 21 בלבד. אלבום הבכורה שלו נותר במגבלות הז'אנר של ה"ספוקן וורד": קטעים מדוקלמים, קצביים, מלווים בתיפוף, בעיקר של תופי קונגה. אחרי שחבר לפסנתרן והמעבד בריאן ג'קסון, ההפקה נהפכה מורכבת בהרבה והשניים הוציאו כמה אלבומים משובחים: "חתיכות של אדם" (1971), "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה" (אוסף מ-1974) ו"חורף באמריקה" (1974). סקוט הרון לא גדל מעולם להיות כוכב-על, אבל הוא היה יוצר מקורי ומבריק, בן זמנם של מרווין גיי, קרטיס מייפילד ודוני התאווי, שהמוסיקה שלו התכתבה עם תקליטיהם מאותה תקופה וגם השפיעה עליהם לא מעט.

ההשפעה הגדולה ביותר שלו היתה על דור ההיפ-הופ. המקצבים והשנינויות של "המהפכה" חוקו בדייקנות על ידי הרכבים כמו "פאבליק אנמי" והשירים שלו סומפלו במרץ. בהאזנה לאחור, אפשר לזהות בשיריו הראשונים מעין אב-טיפוס מוקדם של ראפ, אם כי הרכבי שירה אחרים בני זמנו, כמו "המשוררים האחרונים" ו"הנביאים מוואטס" (על שם הרובע השחור בלוס אנג'לס), פעלו בסביבה מוסיקלית דומה.

סקוט הרון עצמו ניסה להתנער מתדמית "סנדק ההיפ-הופ" שדבקה בו. "אני לא יודע אם אני מוכן לקחת עלי את האשמה לכל זה (ראפ)", אמר באחד הראיונות בשנים האחרונות. "ראפ מכוון לנערים. אני מקשיב לזה כי יש לי ילדים בבית, אבל זה לא מכוון אלי. אני מעדיף תחנות רדיו שמשדרות ג'ז". פעמים אחדות הטיף לראפרים לומר דברים משמעותיים ולא להסתפק בשירי הלל לאלימות ולאלכוהול.

סקוט הרון אכן הקדיש חלק לא מבוטל מהיצירה שלו לאמירות ישירות. "וייטי (לבן) על הירח", אחד משיריו הראשונים, ערך השוואה לא נוחה בין הגעת האדם הראשון (הלבן) לירח, לגטאות רוחשי העכברושים שבהם חיו השחורים האמריקאים. "בי-מובי" מ-1981 עקץ את הנשיא הנבחר רונלד רייגן, כוכב קולנוע סוג ב' בעברו, ונפתח במלים הבלתי נשכחות: "מנדט בתחת שלי".

ב-1984, כשרייגן עמד להיבחר לכהונה נוספת, הקדיש לו סקוט הרון שיר נוסף: "אנחנו לא צריכים רי-רון" (משחק מלים על שמו של רייגן ושידור חוזר - ע"ה). "יוהנסבורג" מ-1976, היה התקפה על משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, הרבה לפני שהמאבק בו הוכר כמטרה לגיטימית מצד כוכבי רוק. "חורף באמריקה", אולי אלבומו הטוב ביותר, כולל קטע ניסיוני מרשים ואמיץ, "H2O גייט בלוז", בלוז שנון ועוקצני על פרשת ווטרגייט, שתקף את הנשיא אז, ריצ'רד ניקסון.

העניין המחודש של דור ההיפ-הופ בהקלטות שלו עודד את סקוט הרון להכריז על קאמבק ב-1994, אחרי יותר מעשור מחוץ לאולפנים. הוא עשה זאת ביתר הצלחה גם אשתקד. בין לבין, יצא ונכנס מבתי כלא, נאבק בהתמכרויות ובמחלות. בהופעה בפאריס, שראיתי לפני 20 שנה כמעט, הוא נראה קשיש בהרבה מ-40 ומשהו שנותיו. הקהל הצרפתי הצעיר התחבר בקלות לסקוט הרון, שחמק מאמירות פוליטיות והתמקד בהופעה מוסיקלית קצבית וסוחפת. האסוציאציה הראשונית היתה לנגני הג'ז השחורים מהדור שלפניו, שבשנות ה-50 מצאו בפאריס מקלט של נוחות והערכה, עקב התמכרותם לסמים והגזענות שנתקלו בה בניו יורק. בשנה שעברה ביטל סקוט הרון ברגע האחרון הופעה מתוכננת בישראל, בשל לחץ שהפעילו ארגונים פרו-פלסטיניים.

חוץ מ"מהפכה", השירים הגדולים באמת של סקוט הרון נכתבו במרחב שבין האישי לפוליטי והחברתי. "חתיכות של אדם" על אבטלה, "הבית הוא המקום שבו קיימת השנאה" על נרקומן שסביבתו מפנה לו עורף, "חורף באמריקה" על חיי העניים במשבר הכלכלי שהכה באמריקה באמצע שנות ה-70 ו"כמעט איבדנו את דטרויט", על תאונה בכור גרעיני. השיר, שגויס לאלבום מחאה נגד השימוש באנרגיה גרעינית ב-1979, הידהד לפני כמה חודשים, בעקבות התפרצות הר הגעש ביפאן והמאמצים לעצור את התפשטות הקרינה מהכור בפוקושימה.

סקוט הרון כינה את המוסיקה שלו "בלוזולוגיה" ולעתים "מוסיקת עולם שלישי". לפני כמה חודשים הבליח פעם נוספת, כשקניה וסט, הבולט ובוודאי הפופולרי שבראפרים מהדור החדש, בחר לסיים את הדיסק השאפתני החדש שלו, "הפנטסיה האפלה והמעוותת שלי", בהקלטה ארוכה שלקוחה מהאלבום הראשון של סקוט הרון. זו היתה מחווה יפה של כוכב-על מולטי-מיליונר לבן הדור הקודם, שמעולם לא זכה בפריבילגיות דומות בעצמו. בדיעבד, זו גם היתה הופעתו האחרונה של סקוט הרון בזירה הציבורית. השאלה שהוא חוזר עליה שוב ושוב בקטע שמביא וסט, "מי ישרוד באמריקה?", מקבלת עכשיו משמעות נוספת על רקע מותו בגיל מוקדם יחסית.



סקוט הרון. בין האישי לפוליטי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו