בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בחצרות בחושך: בין זמירות חסידיות לשירים של ביאליק

בין זמירות חסידיות לשירים של ביאליק וזלדה. לקראת המופע-קונצרט "רזא דשבת", שיועלה בפסטיבל ישראל, מסביר אנדרה היידו, מנהל אנסמבל "האומן ח"י", מה גרם לו לצאת מחוץ למסגרת המוגנת של המוסיקה הקלאסית

תגובות

הזמנה לסיור לילי מוסיקלי בסמטאות ירושלים - זה מה שמציע המופע- קונצרט "רזא דשבת" שיועלה בשבת ב-20:30 בתיאטרון ירושלים כחלק מפסטיבל ישראל. מסע מוסיקלי חדש, וכקודמיו יוצא דופן שכמוהו עוד לא היה, מבית מדרשו של אנסמבל האומן ח"י ומנהלו המוסיקלי אנדרה היידו.

כשמונה שנים עובד האנסמבל. הוא החל את דרכו בבית רחב ידיים ברח' האומן 18 מול מועדון האומן 17 - תחילה באופן ניסיוני ואחרי שהוזמן ב-2003 לפסטיבל ישראל עם התוכנית "קולמוס הנפש" - שהועלתה 150 פעם מאז - כקבוצה מקצועית מגובשת.

"חלק מהמשתתפים הם תלמידים שלי מבית הספר למדעים ואמנויות", אומר היידו, "קם שם דור שאתו אפשר לעשות הכל, מה שלא ניתן לעשות באקדמיה ובקונסרבטוריון: שירה, תנועה, אלתור; וזה פותח את הגוף, כבר בגיל 17".

היידו, פרופסור וחתן פרס ישראל יליד 1932, חובש כיפה, התוודע למחוזות מוסיקליים חדשים בזכות האנסמבל שהקימו הוא ותלמידיו. "למדתי איך לשיר עם מיקרופון ומוניטור, ביחד נכנסנו לעולמה של המוסיקה הפופולרית, ופתאום מצאתי את עצמי מחוץ למסגרת המוגנת של המוסיקה הקלאסית, עם כל היתרונות והחסרונות שבכך", הוא מספר, "אחרי גיל 70 אני מוצא את עצמי עם אנשים בני 20 פלוס ו-30 פלוס בהופעה של להקה שכל אחד מחבריה שר ומנגן. בשבילי זה חידוש הנעורים, להיות על הבמה כנגן, כפרפורמר, ולא כמלחין. עכשיו אנחנו כבר מנגנים כמו להקה, בלי תווים: מבצעים ערב שלם בעל פה, כולל התנועה. זה העולם של המוסיקה הקלה, אבל על הקפדנות הקלאסית אנחנו לא מוכנים לוותר".

ב-2006 העלה האנסמבל את "המגדל הפורח באוויר" למוסיקה של היידו, כשנתיים אחר כך את "תפיללאת" - הקלטה של פיוטים, הפעם בלעדיו; ועתה בפסטיבל ישראל, בשיתוף בית אבי חי ובתמיכתו, את "רזא דשבת": לילה לבן - ליל שבת - בירושלים.

"שבת היא נושא קשה", אומר היידו, "השבת היא אינטימית, ומוסיקה כלית שובבה לא מתאימה לה - וחוץ מזה, זמירות השבת לא מספקות מוסיקה מעניינת. לכן הלכתי אל ה'טיש' (שולחן הרבי) החסידי. ירושלים מהדהדת מצלילי ה'טיש', וסיירתי בה בלילות שבת. אפשר לצאת ביום שישי בעשר בלילה מהבית, לעבור שלושה-ארבעה סוגי טיש בחצרות השונות - מרב ארה'לה הבן במאה שערים לרב ארה'לה החתן, משם לקרלין ולבויאן או לסלונים. ויז'ניץ, ברסלב, סלונים, אמשינוב, סטולין - יישובים קטנים שפרושים על פני שטח של אלפי קילומטרים במזרח אירופה, שוכנים זה לצד זה במאה שערים והחסידים שלהם לא ממש חיים כאן: ההבדל ביני לבינך קטן יותר מההבדל ביני לבינם".

באיזה מובן?

"לא בשמירת מצוות אלא באורח החיים. ברוחם הם חיים הרחק מהחום והצחיחות של המזרח התיכון, בחורף הקפוא בערבות רוסיה, לפני 200-300 שנה כשהיו נוסעים לרבה בעגלות. זה עולם אחר לגמרי, וב'טיש' ליל השבת הם חווים אותו". ועם זאת, גם המזרח התיכון ותרבותו המוסיקלית נמצאים לא הרחק משם: "אם נותר כוח, אפשר בשעות הקטנות ללכת למחנה יהודה ושם לשמוע את תפילת הבקשות מחמש עד שמונה בבוקר, היכן שהפייטנים בבית הכנסת של העדה החלבית, למשל, יודעים בעל פה עשרות שעות של מוסיקה". "רזא דשבת" מביאה איפוא את המוסיקה הכי מיוחדת ונדירה שקשורה לשבת, וגם שירים בנושא השבת של משוררים עבריים כביאליק, אמיר גלבע, זלדה ומרים חלפי, בביצוע חברי האומן ח"י.

"זה נשמע כאילו מדובר בתיירות מוסיקלית שטחית, אבל זה רחוק מכך", אומר היידו, "נכון שאנחנו תופסים טרמפ על משהו שלא שייך לנו, אבל עושים זאת מתוך מודעות - ואחריות. החומר האתני בדוק מתוך מחקר, ולמדנו אותו מהקלטות שלנו ושל אחרים - ודרך השירה, לא מתווים. זה ההיבט המחקרי, והעכשווי, והקלאסי של המופע: לא לחינם באתי מהונגריה וגדלתי על ברטוק וקודאי והמורשת הקלאסית-העממית שלהם.

"המלחין האמריקאי ג'ון זורן קרא למוסיקה שלו ?מוסיקה רדיקלית יהודית' ומאוד אהבתי את הגדרה הזאת", ממשיך היידו, "כי היא מעוררת שאלות: הלוא ?מוסיקה יהודית' היא בהכרח מסורתית, אם כך, איך היא יכולה להיות בו-בזמן גם ?רדיקלית'? התשובה היא ההתייחסות אליה; ואנחנו מתייחסים אליה באהבה, ובהזדהות - ועם זאת כמשוטטים. זוהי שוטטות אוהבת. בדיוק ברוחו של ברטוק: הוא לא התחזה לאיכר הונגרי, ואנחנו לא מתחזים לחסידים. אם אתה עושה מוסיקה כאילו אתה חסיד, מה שיוצא זה קיטש".

חברי האומן ח"י שמצטרפים לאנדרה היידו ב"רזא דשבת", בהפקת אמירה ארליך, הם ברוך ברנר בניהול אמנותי ושירה, יונתן ניב בצ'לו ושירה, ואיתן קירש בקונטרבס, גיטרה קלאסית, הקלטות שדה ושירה: "רבים מהצעירים שהופיעו אתי לא היו בחורים דתיים כלל, ולא היה להם מושג מהי המשנה, למשל", מעיד היידו, "אבל החלטנו לשבור את מעגל הקסמים, את הקיבעון בתרבות שלנו שבה חילונים כותבים מוסיקה חילונית לחילונים, ודתיים כותבים מוסיקה דתית לדתיים; והקהל שבא מצפה גם כן למשהו חדש, והמשהו החדש הזה נמצא באמצע, בין תיאטרון לקונצרט למיוזיקל. ועם זאת לא נהיה לעולם מיינסטרים, אלא תמיד בשוליים - של החילוניות והדתיות, של המוסיקה הקלה והקלאסית.

"אצלי תמיד קיים גם ההיבט החינוכי", ממשיך היידו, "לכן המופע מושתת רק על תוכן רציני ועל פולקלור אמיתי, וכך, באותו הזמן הוא מהווה גם ביקורת על המסחור של מוסיקה יהודית, על מה שמציגים כמוסיקה יהודית והוא אינו דומה לה כלל. זה הדבר הכי נועז שעשינו, והכי מסוכן".

מסוכן? למה?

"כי הקהל לא מכיר דבר מזה, וכי יש הרבה יותר שירה ואלתורים ווקאליים, ותלוי אם האלתור מצליח או לא. ולא תמיד הוא מצליח. אם זה לא אוונגרד אינני יודע אוונגרד מהו".

ואת כל זה אתה מוביל?

"כך נהוג לחשוב, שאני מנהל את הקבוצה, שולט ביד ברזל, קובע הכל, יוצר את הקבוצה בדמותי - וזה בדיוק ההיפך. ובזכות השיתוף בינינו נוצרים דברים שעליהם לא הייתי מסוגל אפילו לחלום".



אנדרה היידו עם חברי אנסמבל האומן ח''י. ''בשבילי זה חידוש הנעורים''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו