בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השיר של השגריר: בוב גלדוף חוזר לשיר

בין הביקורים בלשכות ראשי ממשלה לפעילות ההומניטרית באפריקה, בוב גלדוף נזכר פתאום שרק דרך המוסיקה הוא יכול באמת לפרוק את לבו. בביקור בישראל מסביר הזמר למה נדרשו לו עשר שנים להוציא אלבום חדש, מבכה את הפסדה של מנצ'סטר יונייטד וגם לועג קצת לבונו

תגובות

"אם אתה רוצה לראות מי אני ומה אני עושה, אתה צריך לראות אותי מופיע", אומר בוב גלדוף לקראת סוף הראיון. "זה לא קורה הרבה. כשאני לא מקדם אלבום חדש אני מסתפק ב-25 הופעות בשנה. אבל כשזה קורה, אני לגמרי בתוך העניין. אלה הרגעים שבהם בוב האמיתי יוצא. כל הדברים האחרים שאני עושה קשורים למחשבה והיגיון. כשאני על הבמה אני הולך לאיבוד בתוך המוסיקה, ובדרך כלל זה המקום שבו אני סוף סוף מבין את השירים שכתבתי. ?אה, אז לזה התכוונתי!'"

גלדוף יקדם בקרוב את אלבומו החדש, הראשון זה עשר שנים, שנקרא באירוניה מופגנת "איך לכתוב שירים פופולריים שיימכרו היטב". בספטמבר הוא ייצא לסיבוב הופעות של שלושה חודשים. אבל גם כשגלדוף לא מופיע, הוא מופיע. במובן מסוים, הוא נמצא בסיבוב הופעות בלתי פוסק כבר יותר מ-25 שנה, מאז שנהפך מכוכב רוק מדרגה בינונית לסר בוב גלדוף, האיש שמאחורי "בנד אייד", "לייב אייד" ומאוחר יותר גם "8 Live". מדי פעם הוא מופיע באולמי הופעות ואיצטדיונים, אבל בדרך כלל הוא עושה את זה בוועידות של ה-G8, בכנסים בינלאומיים, בלשכות של ראשי ממשלה ונשיאים, באולפני טלוויזיה ובמטה האו"ם.

גלדוף היה אורח הכבוד בכנס "מעורבות ישראל באפריקה" של ארגון "ישראייד", שהתקיים ביום ראשון האחרון בהרצליה, וההופעה שלו היתה כצפוי סולד-אאוט. מאות אנשים באו לשמוע אותו מדבר, סלחו לו על האיחור האופנתי וצחקו כשהוא פתח את דבריו בהערה על משחק הכדורגל של ליל אמש. "ראיתי אתמול את מנצ'סטר יונייטד מושפלת, אני מקווה שאני אצליח להיות קוהרנטי", אמר גלדוף, שהוא בכלל אוהד צ'לסי.

בשעה הבאה הוא עשה הכל (חוץ מלשיר את "I Don't Like Mondays") כדי לעניין, לסקרן, להקסים, לשעשע ולשכנע את האנשים באולם הכנסים. והוא היה כל כך רהוט, כריזמטי וכובש, שכמעט אפשר היה לשכוח שהוא בוודאי נשא את הנאום הזה לפחות 500 פעמים. מה לא היה שם? שנינויות מובחרות ("מרגרט תאצ'ר היא ג'וני רוטן בדראג"), פתגמים איריים ("רק בגלל שאנחנו בביוב, זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להביט בכוכבים"), סיסמאות קליטות ("פוליטיקה לא משכנעת אפילו כבידור, אז אולי בדרנים צריכים לשכנע פוליטיקאים"), אזכורים ברוח פמיליארית של שועי עולם ("אז התקשרתי לטוני מהשדה האפריקאי שבו עמדתי והתחלתי לצעוק עליו. לא מכובד לצעוק על ראשי ממשלה, אבל טוני מכיר אותי"), התבדחויות על חשבון קולגות ("מותר לי לקרוא לבונו שמן, אני זוכר אותו עוד מהזמן שהוא היה נער שבא להופעות של הלהקה שלי בדבלין") וירידות על הרמה המוסיקלית של להיט הצדקה שהוא כתב ל"בנד אייד", "האם הם יודעים שזה חג המולד", ושל הגרסה האמריקאית "אנחנו העולם" ("אני אחראי לשני תקליטוני הפופ הכי גרועים אי פעם, ותודה שקניתם אותם"). בסוף, כשמנחה הפאנל קרא לו "סר גלדוף", הוא עיקם את הפרצוף ואמר "בבקשה, בוב".

היה גם תוכן רציני בהרצאה של גלדוף, חלקו ביוגרפי וחלקו רעיוני. הוא הסביר, למשל, איך החשיפה לרוקנרול בגיל 11 נטעה בו את התודעה האקטיביסטית: "כשהקשבתי לרדיו של לוקסמבורג, שהיה היחיד ששידר רוקנרול, שמעתי גברים צעירים ונשים צעירות ששרו על אפשרות של שינוי, על תשוקה לשינוי, על צורך בשינוי, על השינוי ככורח. השפה של הרוקנרול היתה השפה של השינוי, והשפה הזאת דחפה אותי לפעילות פוליטית".

פעילות פוליטית, לא אמנות פוליטית. לאמן יש תפקיד אחד ויחיד, הכריז גלדוף, והוא לעשות אמנות טובה. אמנות מגויסת היא אמנות רעה. "אם השרברב שלכם ינאם על העוני באפריקה ולא יתקן את הסתימה בשירותים, מה תחשבו עליו? שהוא שרברב גרוע. אותו דבר באמנות".

יותר מכל, גלדוף התגלה בהרצאה שלו כאופטימיסט חסר תקנה. "עד שנת 2040 אפריקה תהיה אחד המרכזים הכלכליים של העולם", הוא הצהיר. "זה יקרה! זה יקרה! מה שקרה בסין יקרה גם באפריקה. כשהתחלתי בפעילות שלי היו באפריקה רק שלוש דמוקרטיות, וב-19 מדינות היו מלחמות. בשנה הקרובה יהיו 19 מערכות בחירות, וככל הידוע לי יש כיום רק ארבע מלחמות בכל רחבי היבשת".

שעתיים אחרי ההרצאה-הופעה בהרצליה, בקומה ה-17 של מלון הילטון בתל אביב, גלדוף ענה על כמה שאלות באדיבות, בנינוחות, בלי יותר מדי חשיבות עצמית, אבל בהתנסחות שהיה בה מן ההרצאה ומן ההופעה. כשהוא נשאל למשל על הזמן הממושך שעבר בין אלבומו הקודם, שיצא ב-2001, לבין האלבום החדש, הוא פתח בתשובה בלתי נגמרת, שלא פסחה על חיי האהבה המסובכים שלו והוציאה את העוקץ מהדרישה של מנהלו האישי שהראיון לא יגלוש לרכילות, או בתרגום לעברית: לא יעסוק בבגידה המפורסמת של אשתו לשעבר של גלדוף, מגישת הטלוויזיה פולה ייטס, שעזבה אותו לטובת מייקל האצ'נס, סולן להקת "אינקסס", שהתאבד בתלייה ב-1997, שלוש שנים לפני שייטס מתה ממנת יתר של הרואין.

אז מדוע הוא חיכה עשר שנים כדי להקליט אלבום חדש? והאם היה לו קשה לעבור מהרטוריקה האקטיביסטית הישירה שלו אל צורת הביטוי האמנותית, המרומזת והרב-משמעית? "זה לא שהיה מחסור בשירים, או פחד שאני לא אוכל לכתוב יותר", הוא מבהיר מיד. "אני מכיר יוצרים שהתייבשו. לי זה לא קרה. אבל זה לא פשוט לכתוב שירים בגיל שלי (גלדוף יחגוג באוקטובר את יום הולדתו ה-60, ב"ש). כשאתה אמן צעיר, אתה יוצר את העולם שלך, את העתיד שלך, אתה מלא רעיונות חדשים. זאת הסיבה שהרוקנרול של אנשים צעירים יהיה תמיד הרוקנרול הכי טוב. אתה זוכר את הפעם הראשונה ששמעת את ?Smells Like Teen Spirit' של ?נירוונה'? וואו. אפילו אם לא הבנת מה הוא אומר, ידעת מיד שיש כאן קול חדש ומדהים. או אמינם. בשנייה ששמעת אותו, את הסאונד שלו, עוד לפני שהקשבת למלים, מיד אמרת ?מה זה?'

"כשאתה מתבגר זה נעשה יותר קשה. אני בסוף שנות ה-50 לחיי, כבר יצרתי את העולם שלי. כך שהפונקציה שכתיבת שירים ממלאת משתנה. במקרה שלי במיוחד. אני יכול לדבר על מה שמטריד אותי בכל במה אפשרית. אני כותב מאמרים ל'פייננשל טיימס', ל'אקונומיסט'. אם אני ארצה לדבר היום בטלוויזיה שלכם, אין בעיה. אבל יש דבר אחד שאני לא יכול לעשות בכל הפלטפורמות האלה. אתה מכיר את ?ג'וליה' של הביטלס? ג'ון לנון שר שם ?When I Cannot Sing My Heart, I Can Only Speak My Mind'. אני יכול לומר את מה שאני חושב בכל במה אפשרית, אבל יש רק מקום אחד שבו אני יכול לשיר את מה שבלבי, וזאת המוסיקה שלי.

"אני יודע שזה נשמע כמו בולשיט, אבל אני לא מחליט מתי אני כותב שיר או אלבום. זה פשוט קורה, ובשנים האחרונות זה קרה במרווחי זמן גדולים. ובכל זאת, יש היגיון מסוים מאחורי התהליך ומאחורי האופי של האלבום החדש. אפשר לראות בו את גב הספר של האלבום הקודם. האלבום הקודם נכתב אחרי שאשתי עזבה אותי. הייתי הרוס. התהלכתי בתוך יקום של צער. הייתי תקוע בתוך כאב שלא יכולתי לראות את סופו. אפילו לשיר לא יכולתי. מלמלתי את השירים שהתחלתי לכתוב מתוך הכאב הזה. אבל ברגע שהאלבום ההוא התהווה, ברגע שהיתה לו צורה של דיסק, יכולתי לראות בפעם הראשונה את הגבולות של הכאב ויכולתי להתחיל להרחיק אותו ממני. ?אני מכיר אותך, חתיכת חרא, אל תתקרב אלי יותר מדי'.

"אחרי שאשתי עזבה אותי שנאתי נשים. לא רציתי אותן בקרבתי. לא סמכתי עליהן. ערב אחד, כשהייתי בפאריס, הוזמנתי לארוחה אצל חברים. מולי ישבה אשה יפה. אז מה, למי אכפת. אבל היא התעקשה לאהוב אותי. איך היא יכלה לאהוב את היצור האומלל הזה, שאינו ראוי בכלל לאהבה? אני לא יודע, אבל זה מה שהיא עשתה. וכשאתה מכווץ כולך ומישהו פתאום מרעיף עליך אהבה, אין לך ברירה אלא להיפתח. אתה מרגיש שתופרים אותך מחדש. משהו שדומה לבן אדם מתעורר לחיים. זה הסיפור של האלבום החדש. בסוף שנות ה-50 לחיי הבנתי שקיום האנושי בלי אהבה הוא חסר ערך".

תחבושת על פצע עמוק

לפני הראיון המנהל האישי של גלדוף שאל אם האזנתי לאלבום החדש. כשהשבתי בחיוב גלדוף אמר ?אז נדהמת מיצירת האמנות הגאונית הזאת?' הטון היה אירוני כמובן. גלדוף יודע שהאלבום הזה לא יככב ברשימות האלבומים הטובים של 2011. מצד שני, יש בו כמה שירים יפים שמבהירים כי המבקר האנגלי שכתב על האלבום החדש "זה נחמד שלגלדוף יש גם תחביב" (מוסיקה, הכוונה), היה אכזרי מדי.

אירוניה בכמויות מסחריות מאפיינת גם את שם האלבום, חרף הטון רווי הרגש שלו. מדוע, אם זהו תוצר של חייו הנוכחים מלאי האהבה, גלדוף החליט לקרוא לאלבום "איך לכתוב שירים פופולריים שיימכרו היטב"? מדוע לא משהו ברוח "לשיר את מה שבלבי?"

"הרעיון המקורי שלי היה בכלל לקרוא לאלבום ?58 וחצי'. זה היה הגיל שלי כשהקלטנו. מאוד ישיר, מאוד פאנק", אומר גלדוף. "אבל ביקרתי חבר ועל הפסנתר שלו ראיתי ספר קטן משנות ה-30 שנקרא ?איך לכתוב שירים פופולריים שיימכרו היטב'. זה פשוט נראה מצוין. יש אנשים חושבים שזאת תגובה אירונית על המצב של תעשיית המוסיקה. לא, זה פשוט שם נחמד".

אחרי ההרצאה הארוכה בכנס, גלדוף מעדיף לדבר פחות על הפעילות ההומניטרית והפוליטית שלו. עם זאת, הוא מרגיש שהוא לא הדגיש בכנס את ההיבטים בפעילותו שאינם קשורים לצדקה. האמת היא שהוא הדגיש, פעם אחר פעם, אבל ייתכן שהביקורת שהוא ספג במשך השנים על כך שצדקה מערבית לא תציל את אפריקה הפכה אותו לרגיש מדי. "הסימפטומים של העוני הם רעב, חינוך לקוי, בריאות לקויה, מלחמות, שחיתות. אבל המבנים של העוני הם כלכליים ופוליטיים, וצריך לשנות אותם באמצעים כלכליים ופוליטיים", אומר גלדוף. "כבר כשעשינו את ?בנד אייד' ידענו שזה לא פתרון קסם. ידענו שזאת בסך הכל תחבושת על פצע עמוק מאוד.

"מה שלא ידעתי כשהתחלתי בפעילות הזאת", הוא ממשיך, "זה שאני לא אוכל לעשות את ?בנד אייד' ו'לייב אייד' ואז להפסיק. ברגע שראיתי את ה... אומללות היא לא מלה מספיק חזקה כדי לתאר את מה שראיתי באפריקה... ברגע שראיתי את המראות האלה, הייתי חייב להחליט אם אני רציני בקשר לזה. והאמת היא שלא היתה לי ברירה. פתאום היתה לי גישה לאנשים שיכלו באמת לשנות את המצב. האם יכולתי לחיות עם עצמי אילו היה לי הכוח לחבר בין רייגן לתאצ'ר ולגרום להם לשנות את המדיניות שלה ביחס לאפריקה, אבל הייתי בוחר שלא לעשות את זה? אני מניח שהייתי מרגיש רע מאוד עם עצמי.

"דבר נוסף שלא ידעתי בהתחלה הוא כמה משעמם כל העסק הזה עומד להיות. זה משעמם, זה מתסכל, יש אינסוף ועידות ופגישות, ואני אירי, אנחנו לא ידועים בסבלנות שלנו".

אחת ההאשמות שהוטחו בגלדוף ו"לייב אייד", כפי שהוא אמר בעצמו בכנס, היא שהם יצרו לאפריקה תדמית של יבשת חסרת אונים, שתלויה באופן מוחלט בחסדים מערביים. כשהוא דיבר בהתלהבות על כך שאפריקה מתאוששת בקצב מהיר ותהפוך למעצמה בתוך שניים-שלושה עשורים, הוא הודה שייתכן כי הוא מפצה בכך על התדמית חסרת האונים שהוא אולי אחד האחראים להיווצרותה.

"לא התכוונתי שהדימוי הזה ייווצר", הוא אומר, "ואפשר לטעון שמי שאחראי להיווצרותו הוא הדיווח הראשוני של הבי-בי-סי על הרעב באתיופיה, שהניע את כולנו לפעול. אבל זה היה נכון. אפריקה באמת היתה חסרת אונים. היא היתה דפוקה עד היסוד. והעובדה ש'לייב אייד' נהפך לתופעה שלא יכולנו לחזות את גודלה, צרבה את הדימוי הזה בתודעה של דור שלם ואולי מנעה מדימויים אחרים, פחות פסיביים, להתקיים לצדה.

"האפריקאים שנאו את הדימוי הזה. העולם ראה בהם חסרי אונים אבל הם לא הרגישו חסרי אונים, והם צדקו. הדברים המדהימים שקורים עכשיו באפריקה הם בראש ובראשונה תוצאה של היוזמה שלהם. הסכומים שאנחנו גייסנו הם כלום. האם המצב טוב כמו שאני מתאר אותו בהרצאות שלי? ייתכן שלא. אבל האם הוא גרוע כמו שאנשים אחרים אומרים? בוודאי שלא".

חמור עם זקפה

בתחילת ההרצאה שלו בכנס גלדוף הזכיר את הביקור הראשון שלו בישראל, עם להקתו "עכברושי בומטאון". "זה היה ב-1979", הוא אמר. "מלחמת פוקלנד בדיוק נגמרה, ומלחמת לבנון שלכם התחילה". ייתכן שהתבוסה של מנצ'סטר יונייטד באמת עירערה את תפישת הזמן של גלדוף - משום שמלחמת פוקלנד ומלחמת לבנון הראשונה פרצו ב-1982 - אבל הביקור אכן היה. "אני זוכר שהופענו בשדה פתוח לא רחוק מכאן", הוא אומר. "צילמנו גם סרט קצר. קראנו לו ?עכברושי בומטאון בעקבות ישו'. רואים אותי הולך בוויה דלורוזה, ואני זוכר שהיה שם גם חמור עם זקפה".

בכלל, אף על פי שאתה אתאיסט, יש נימה נוצרית ברטוריקה שלך, וגם בשירים. אתה מאמין בניצחון הבלתי נמנע של הטוב. אלוהים מככב בדי הרבה שירים שלך. בשיר האחרון באלבום החדש אתה מברך את האנשים שאתה אוהב במלים "May God Be With You Until the Very End". בהרצאה סיפרת שאתה הולך לכנסיות כדי לשמוע מקהלות ילדים שרות - ובוכה. ובפעילות ההומניטרית שלך אתה מעין שליח...

"לא!!" מזדעק גלדוף. "מה פתאום שליח. ובקשר לרטוריקה הנוצרית בשירים, אני לא יודע. אני בא מאירלנד, וזה עולם המושגים שלי אף על פי שאני אתאיסט. מכאן באות שורות כמו זאת שציטטת. זה מה שאתה אומר לאנשים שאתה אוהב. אני זוכר מתי כתבתי את זה. הייתי בשיט בטורקיה. הבנות שלי היו אתי, חברים שלי היו אתי, וגם הגברת היתה. הילדים רקדו, היין והאוכל היו נפלאים. חשבתי לעצמי: לא יכול להיות דבר יותר טוב מזה בעולם. זהו, מצאת, למה אתה ממשיך לחפש? וכשחזרנו לחדר, בשלוש לפנות בוקר, שירבטתי במהירות את השיר הזה. לפעמים אני עושה את זה טוב, לפעמים לא. באחת השורות בשיר אני אומר שאני מאוהב בחיים, ולא מזמן ראיתי ביקורת על האלבום והיה כתוב בה ?בוב גלדוף מאוהב בחיים? מה לכל הרוחות דפוק בעולם?'"



גלדוף. צעק על טוני בלייר


אמינם. מעורר התפעלות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו