בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המסמכים שהשאיר אחריו פאדי שאייפסקי, יוצר הסרט "רשת שידור"

מסמכיו של שאייפסקי חושפים את הרעיונות, הלבטים והלך הרוח שהולידו ב-1976 את אחת מנבואות הזעם המדויקות ביותר על עוצמתה של הטלוויזיה

תגובות

פאדי שאייפסקי קונן על העדרה של "בהירות סאטירית" בתסריט ששקד עליו בתחילת שנות ה-70, וכעס על עצמו ועל צופי הטלוויזיה האמריקאית. הוא ראה את הרוח הנקמנית של עידן ווטרגייט ומלחמת וייטנאם מחלחלת לכל תוכנית בשידורי הרשתות, מתוכניות החדשות ועד לקומדיות המצבים, והוא סיכם בפתק מודפס שכתב לעצמו שהעם האמריקאי "לא רוצה תוכניות משפחה שמחות ועליזות"; לא, כתב, "העם האמריקאי כועס ורוצה תוכניות כועסות". הוא יצא לכתוב קומדיה, אבל אם תסריטו היה מצחיק, הוא אומר, "הבדיחה היחידה שמצליחה בו היא הרעיון של כעס".

בחודשים שלאחר מכן הוליך שאייפסקי את הזעם ואת התסכול העז שלו מהטלוויזיה - המדיום שתיאר ברשימה אחרת כ"ענק מפחיד ובלתי ניתן לחיסול, חזק יותר מהממשלה" - אל התסריט של "רשת שידור", הסאטירה האפלה שלו על מגיש חדשות לא יציב וערוץ טלויזיה וצופים ששמחים ללכת בעקבותיו אל מעבר לגבול השפיות.

"רשת שידור", שביים סידני לומט ויצא ב-1976, זכה בארבעה פרסי אוסקר, ובהם פרסים לתסריטו של שאייפסקי, להופעתה של פיי דנאוויי כמנהלת תוכן צינית ולדמותו המטורפת של הווארד ביל, "נביא הזעם המטורף של גלי האתר" שיצר פיטר פינץ'.

כעבור 35 שנה "רשת שידור" הוא עדיין סרט משלהב ורב השפעה, ותסריטו עדיין נערץ על הדיוק הנבואי והזעם גם יחד: תחושת מטרה בלתי נלאית, שמורגשת עוד יותר במסמכים ששאייפסקי השאיר אחריו כשמת ב-1981.

את המסמכים האלה רכשה הספרייה הציבורית של ניו יורק לאמנויות הבמה ב-2001, אבל לאחר שקוטלגו ב-2006 במחלקת התיאטרון על שם בילי רוז, לא נעשה בהם שימוש רב. המסמכים הנדירים על "רשת שידור" מדברים בקול רם בשם מחברם שאיננו, מתעדים את החרדה ואת הטינה שכרסמו בו בפרויקט האישי מאוד הזה.

נדמה ששאייפסקי, שעבד בעידן של נייר, עפרונות ומכונות כתיבה, היה מחויב להדפיס כל הבחנה וביקורת עצמית שעלו בדעתו. ארכיוני "רשת שידור" שלו יוצרים מפה של הדרכים שנבחרו ושל אלה שנזנחו בנרטיב שלו, אבל הם גם חושפים מחוספסות גולמית נדירה במסמכים הדיגיטליים ובתסריטים הנכתבים יחד בידי כותבים רבים של העידן הנוכחי. הם מספרים את סיפורו של במאי, שמתקשה להחליט מה הוא רוצה לומר על מדיום שיעשה כל דבר כדי לזכות בתשומת לבו של הקהל.

ארון סורקין, שהזכיר את שאייפסקי כשזכה השנה באוסקר על התסריט ל"הרשת החברתית", כתב בהודעת דוא"ל ש"אף אחד מכל אלה שחזו את העתיד - אפילו לא אורוול - לא דייק כל כך כפי שדייק שאייפסקי כשכתב את 'רשת שידור'".

סטיבן קולבר, מגיש תוכנית הסאטירה של ערוץ קומדי סנטרל, "דוח קולבר", אמר: "הווארד ביל הוא המבשר של אנשים שאומרים לך איך אתה מרגיש. לא רק מגישי הלילה, שאני סוג של פרודיה עליהם, לא רק קובעי הדעות, אלא אפילו מה שנותר מהחדשות הרגילות".

כמו עצרת בנירנברג

שאייפסקי, יליד ברונקס, כותב בעל מאפיין מוסרי בולט, יצא כבר בשנות ה-50 נגד הטלוויזיה. הוא טען שהיא "מטומטמת" ו"ארורה", אף שבה בעת היה שותף לכתיבת סדרות דרמה וכתב תסריטים כגון "מרטי", רומן עצוב שהוא עיבד לסרט שזכה באוסקר.

ב-1968 הוא החל לכתוב תסריט פיילוט לסדרה קומית שהוא קרא לה "המתחזים", או "There's No Buisness" ("אין עסק כמו...", חצי מהמשפט "אין עסק כמו עסקי השעשועים"), על חתרנים שחודרים לרשת טלוויזיה ופועלים נגדה מבפנים. "אנחנו לא מתעסקים עם מוסד אנושי", כתב בהערה לתסריט. "אנחנו מתעסקים עם מכונת ענק לייצור רווחים". אבל הפרויקט נגנז.

לאחר שהתסריט "The Hospital" (בית החולים), קומדיה שחורה הלועגת לרפואה המקצועית, זיכה אותו בפרס אוסקר נוסף ב-1972, שאייפסקי החל להתעניין בתוכניות חדשותיות. הוא החל לערוך תחקירים בחדרי חדשות בסן פרנסיסקו ובאטלנטה, ואסף נתונים על חייהם של מגישים בטלוויזיה הארצית כגון וולטר קרונקייט וג'ון צ'נסלור, וכן על שדר בטלוויזיה מקומית, שעקר לא מכבר לניו יורק, ושמו צ'רלס סקרבורו (עכשיו הוא ידוע יותר בשם צ'אק).

בטיוטה מוקדמת של "רשת שידור" מ-5 בדצמבר 1973, שאייפסקי כבר החליט שהסיפור ינוע סביב סצינה שבה דמותו של מגיש חדשות - שהוא כינה לסירוגין מאנרו, הולביין ואף פשוט קרונקייט (בגרסאות כתיב שונות) - "ישתגע בשידור חי בשבע בערב". אולי הוא יכריז על "שחיתות בממשל ניקסון", יציב את מעסיקיו "בעמדה שבה עליהם לאשר כתבה חדשותית מעוותת לגמרי" או ייקלע "לקרב אגרופים עם אריק סוורייד", הפרשן של סי-בי-אס. התוצאה הסופית תהיה אותה תוצאה: "במערכה השנייה, וולטר המשוגע יהיה סנסציית הטלוויזיה החמה ביותר באמריקה".

שאייפסקי גם ראה בעיני רוחו דמות הרואית שהוא כינה "שוויצר" - אולי מנהל בכיר ממחלקת המכירות והמחקר, או מפיק מקומי שנשכר כדי ליצור סנסציה בחדשות הרשת - שיתפתה להכתים את החלקים הנקיים המעטים שנותרו במצפונו. לאיזון, אמר שאייפסקי, "יהיה נחמד ליצור בסרט הזה סיפור אהבה שיוסיף אנושיות לדמות".

הדחף הרומנטי לא צלח. שאייפסקי נמשך תחת זאת לסיפור על "חורבנו של המצליחן הטלוויזיוני העצמאי, שהכפיף את זהותו, את הפטריוטיות שלו ואת העצמיות שלו לתאגיד הרב-לאומי והבלתי אנושי" - משהו בסגנון פאוסט ומפיסופלס בימינו.

אפילו הרשת הדמיונית שלו, ששמה יו-בי-אס, נהפכת לדמות, שעבורה שרטט שאייפסקי היררכיה תאגידית של 23 אנשים ולוח משדרים מפורט וסבוך מלא תוכניות בעלות שמות גרוטסקיים ומפתים כגון "כיתת המוות", "תיאטרון ההרג" ו"דמקה סלבריטאים".

לשאייפסקי היו המרכיבים, אבל הוא לא ידע מה יקרה כשישים אותם בסיר ויערבב. בעיני רוחו הוא ראה שהרשת שלו מסתכסכת עם הנשיא ניקסון ומונעת ממנו זמן אוויר יקר, או כורתת ברית עם נשיא פיקטיבי ובלתי פופולרי ולאחר מכן מאלצת אותו לצאת למלחמה במדינה זרה המתנגדת לאינטרסים התאגידיים שלה.

אולי המגיש השוויצר יבין ש"העולם השתגע - עכשיו שחור הוא לבן, בגלל שזה מה שהרשת אומרת", והוא ייצור "רשת שמנוהלת בידי מטורפים". אפשרות נוספת, עוד יותר נבואית, כפי שכתב שאייפסקי בהערה באותיות גדולות - כשהסרט מסתיים, "תאגידיים רב-לאומיים אחרים יקנו את כל הרשתות".

שאייפסקי הרגיש כנראה בנימה אבסורדית המזדחלת פנימה. "זה מזכיר יותר מדי את ד"ר סטריינג'לאב", כתב. "יש סיכוי שזה יצליח?"

הוא הלך והתקרב לגיבוש הדמויות המרכזיות: ביל, המגיש המתמוטט, שרוצה להתאבד; מקס שומכר, מנהל מחלקת החדשות המיואש; ודיאנה כריסטנסן, הבכירה שהיא יריבתו של שומכר ומושא אהבתו כאחד. אבל נדמה ששאייפסקי חשש שהתזה, כל תזה שהיא, חומקת ממנו, ושסיפורו הולך ונעשה ניהיליסטי.

בפתק ארוך כתוב בכתב יד, שבראשו כתב שאייפסקי באותיות גדולות, "לתוכנית חסרה נקודת מבט", הוא מודה בפני עצמו: "אני חושב שמה שמטריד אותי הוא שאין לסרט אמירה סופית מעבר לרעיון שרשת שידור מוכנה להרוג כדי להשיג רייטינג, ואפילו זה לא משתלב עם סיפור האהבה".

באכזבה הוא מוסיף: "אני לא נוקט עמדה - אני לא בעד אדם מסוים או רעיון מסוים. אם ניתן להאוורד נאום בסוף התוכנית, מה הוא יגיד? אני חושב שהייתי רוצה להגיד משהו נגד ההרסנות של אמונות מוחלטות. שהמחויבות הטוטלית היחידה שיכולה להיות לנו היא כלפי בני אדם אחרים".

שאייפסקי לא התקשה מעולם להרגיש אהדה כלפי מצוקתו של ביל או לבטא את מחשבותיו המציקות ביותר דרך הדמות, והנאום המפורסם ביותר בסרט מן הסתם נבע ממנו בקלות, ללא הספקות שייסרו אותו במקומות אחרים.

הנאום אולי החל בעמוד שבו שאייפסקי שירבט לעצמו כמה משפטים: "אני רוצה שאתם תשתוללו בטירוף - אתם לא צריכים להתארגן או להצביע בשביל אנשים שיחוללו פה מהפך - אתם פשוט צריכים להשתגע". ואז עדכון מודפס של התסריט מתאר סצינה שבה ביל קורא לצופים - "כל המשפחה. אבות, אימהות, מאהבים, ילדים" - לשרבב את ראשיהם מהחלונות ולתת ביטוי לכעס שלהם. בעמוד 107 בטיוטה מוקדמת של "רשת שידור", שאייפסקי מצא את השפה שתשמש את הצו הפראי של ביל: "אתה צריך להגיד: אני כועס כמו משוגע ואני לא מתכוון לשתוק יותר".

בהוראות הבימוי לאחר הנאום של ביל, שאייפסקי כבר החל לעצב את הכוח האפוקליפטי שפינץ' השתמש בו מאוחר יותר בהופעתו היוצאת מן הכלל. שאייפסקי, משולהב מהשירה המטורפת שכתב במו ידיו, מתאר את צופיו של ביל הממלאים את הוראותיו, קולותיהם מצטרפים ל"שאגה גואה ומובחנת של זעם אנושי מפחיד כמו הרעם ששב ונוהם, מרעים, מתנפץ מעל". הוא הוסיף, "זה נשמע כמו עצרת בנירנברג, שהאוויר סביבה דחוס ורועד".

סכנות התוכן הגס

אמנם קשה לדמיין את "רשת שידור" שלא בכיכובם של ויליאם הולדן (שגילם את שומכר), דנאוויי ופינץ', שמת בזמן קידום המכירות לסרט, אבל שאייפסקי שקל שחקנים אחרים לתפקידים האלה. המועמדים שלו לתפקיד שומכר כללו את וולטר מתאו ואת ג'ין הקמן; לכריסטנסן הוא רצה את קנדיס ברגן, אלן בורסטין או נטלי ווד; ולתפקיד ביל הוא שקל ללהק את קרי גרנט, הנרי פונדה וג'יימס סטיוארט, וכן את פול ניומן, שאליו כתב שאייפסקי אישית, ואמר, "אתה ועוד שחקנים מעטים אחרים הם היחידים שאני יכול לחשוב שיתאימו לשיעור הקומה של התפקיד הזה".

חליפת מכתבים אחרת, אחרי שיצא "רשת שידור" לאקרנים, מרמזת ששאייפסקי לא היה מוכן לתגובות העזות שהסרט עורר מצד התקשורת. במכתב אפולוגטי המופנה אל "וולטר", ובמכתב דומה הממוען ל"ג'ון" - הנמענים הם כנראה מגישי החדשות קרונקייט וצ'נסלור - שאייפסקי כתב, "לא התכוונתי שהסרט יהיה התקפה על הטלוויזיה כמוסד בפני עצמו, אלא רק במטאפורה לשאר הפעמים". בראיון לקראת יציאת "רשת שידור" בדי-וי-די ב-2006 אמר קרונקייט שהוא ועמיתיו חששו שהציבור יתייחס לסרט ברצינות, אבל הוסיף: "בעינינו, אנשי החדשות, הכל נראה קומדיה. התיאור של מה שמתרחש בחדרי החדשות ואיך אנחנו מכינים כתבה היה מוגזם ומופרך".

דן שאייפסקי, בנו של התסריטאי, כתב בהודעת דוא"ל ש"רשת שידור" "נועד מאז ומתמיד להיות מטאפורה לחברה באופן כללי" והסבטקסט שלו "כוון תמיד אל המהימנות האנושית והתאגידית, ולא אל מגישי חדשות או אל תעשייה ספציפית אחרת". גם אם דמות דמוית קרונקייט היתה הזרע שממנו צמח "רשת שידור", אומר דן שאייפסקי, "הרעיונות שאבי חשף בשלב הרעיוני כמעט לא שמרו על צורתם בסוף העבודה".

קולבר אמר ש"רשת שידור" לא היה מקור ההשראה ל"דוח קולבר", אבל הסרט השפיע על דמויות התקשורת שהוא לועג להן (קולבר הזכיר ראיונות שבהם השווה הפרשן הימני השמרן גלן בק את עצמו לגנדי, לישו ולהווארד ביל, ואמר, "חשבתי, וואו, אף אחד מהסיפורים האלה לא נגמר טוב").

הסרט, הוא אומר, ניבא "שהחדשות יהיו בידור, איש משוטט באולפן ולא יושב מאחורי שולחן", אף שבעיניו זוהי דרמה על מערכות יחסים ועל הטרגדיה של ביל.

סורקין דיבר בשם מעריצי "רשת שידור" שרואים בו ביקורת חריפה על תעשיית התקשורת - ביקורת שמחברה לא ראה מעולם את הטלוויזיה מידרדרת לשממה עצומה של תוכניות ריאליטי ותמיכה פוליטית, אבל אחרי 35 שנה היא עדיין מתריעה בקול גדול מפני סכנות התוכן הגס ומשלהב היצרים.

"אם צופים היום בסרט מרגישים כאילו הוא נכתב בשבוע שעבר", אומר סורקין. "המסחור של החדשות וירידת קרנה של האמת הם פשוט חלק מדרך החיים שלנו כיום. חבל ששאייפסקי לא יכול לחזור לחיים ולכתוב את 'האינטרנט'".



פיטר פינץ' ב''רשת שידור''. משדל את הצופים להשתגע


תצלום: רקס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו