בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

20 שנה למותו של גי בורדן, מצלמי האופנה החשובים בהיסטוריה

הוא צילם דוגמניות בקצביות ובזירות רצח, כיסה את גופן בדבק וכשכמעט נחנקו, הודה כי תרחיש כזה מסקרן אותו. נדמה שרק כעת, כשהפופולריות שלו עולה וסרט תיעודי ראשון מופק אודותיו, חידת חייו של בורדן ויצירתו מתחילה להיפתר

תגובות

במארס 1991 הלך לעולמו גי בורדן, מצלמי האופנה המבריקים והחשובים ביותר של המחצית השנייה של המאה ה-20, והוא בן 62. במשך יותר מ-30 שנה כיכבו תצלומיו באופן קבוע בין דפי "ווג" הצרפתי; הקמפיינים שיצר לנעלי צ'רלס ג'ורדן היו מהפרובוקטיביים ביותר שנראו בתקופה ההיא, והוא נחשב, יחד עם הלמוט ניוטון וריצ'רד אוודון, לאחד הצלמים המשפיעים ביותר בעולם האופנה. למרות כל זאת, הוא מת אנונימי כמעט לחלוטין.

אבל מאז מותו - אז כתב עליו העיתון הצרפתי "ליברסיון" כי "גי בורדן לא קיים, לא באנציקלופדיות העולמיות לצילום ולא באוספי מוזיאונים או בקטלוגים של ספרי הצילום" - השתנה מעמדו. בעשור האחרון, בעיקר מאז הרטרוספקטיבה שלו במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון ב-2003, הוא זוכה לתערוכות, ספרים ומונוגרפיות, וגם סרט תיעודי עליו נמצא בשלבי עריכה.

כיצד קרה שעד לשנים האחרונות הוא נותר אנונימי מחוץ למעגלי האופנה והמגזינים? הסיבה המרכזית היא שבורדן סירב להשתתף בתערוכות ובספרים, לא אישר שימוש בתצלומיו באלבומים מהודרים ובספרים מקצועיים, ואף דחה פרס גדול מטעם ממשלת צרפת על פועלו. "הוא מעולם לא הסכים שהדימויים שלו יוצאו מהקשרם המגזיני", אמרה שרלוט קוטון, אוצרת התערוכה הרטרוספקטיבית שלו לעיתון הבריטי "גרדיאן".

עם זאת, רבים בעולם האופנה הכירו בגאונותו. מנולו בלאניק, מעצב הנעליים המפורסם בעולם, אמר עליו ש"הוא אחד מהצלמים המשפיעים ביותר במאה ה-20", מדונה מעריצה אותו (ואף נתבעה על הפרת זכויות יוצרים כשציטטה תצלומים שלו לווידיאו-קליפ של "Hollywood" - תביעה שהסתיימה מחוץ לכותלי בית המשפט), ורבים מהצלמים, היוצרים ואנשי הפרסום בעולם תופשים אותו כאמן פורץ דרך שממשיך להשפיע, גם 20 שנה אחרי מותו, על ההיסטוריה של הצילום, הפרסום והאופנה.

"אני זוכרת את הפעם הראשונה שנתקלתי בעבודתו של בורדן", מספרת שלי ורטהיים, אוצרת, חוקרת ומרצה שמחלקת את זמנה בין ישראל לאנגליה, והיא שיזמה את התערוכה הרטרוספקטיבית שלו ב-2003. "עשיתי תחקיר בספרייה של מוזיאון ויקטוריה ואלברט, וכשדיפדפתי במגזינים ישנים גיליתי מחדש את העולם הוויזואלי המופלא שלו, שלקח אותי למסע ששינה את חיי. זה היה מסע רגשי ומעניין של סימנים וצירופי מקרים, ומיד שקעתי בדימויים האלו כי הרגשתי שמדובר ביותר מתצלומי אופנה רגילים, אלא באמנות אוונגרדית, קולנועית כמעט, שבה הדימויים היו נצחיים, כמו גם מודרניים".

העובדה שבורדן לא פירסם ספר, לא התראיין ולא הותיר אחריו דיוקנאות ציבוריים הניעה את ורטהיים ליזום את התערוכה. "לא היה לי ניסיון בעבודה מוזיאלית ולא מימון כדי לתמוך בי", היא אומרת, 'אבל היתה לי תשוקה לעבודה שלו ותחושה שמצאתי משהו שהכיל את כל מה שאהבתי: אמנות, צילום ואופנה יחד עם סיפור חיים מרתק שהפך את הכל למאתגר אפילו יותר".

ב-2001 יצאה ורטהיים למסע כדי למצוא את בנו של בורדן, סמואל, ולקבל ממנו אישור לתערוכה. "זה היה מסע מלהיב ומרגש שבמהלכו התחוור לי שבורדן היה צייר, אמן ויוצר דימויים מוכשר שהשאיר גוף עבודות ויזואליות בעלות נקודת מבט אמיצה על העולם". במשך התחקיר היא מצאה ציורי שמן, רישומי דיו, שירים, תצלומי נוף בפולארויד, סרטים ואת המחברות המפורסמות שלו, שבהן השתמש לפני כל תצלום שעשה. היא פנתה לכמה מוזיאונים עד שהגיעה למוזיאון ויקטוריה ואלברט, שהסכים להציג את הרטרוספקטיבה הראשונה שלו. באפריל 2003 נפתחה התערוכה, שמשכה יותר מ-50 אלף מבקרים, נדדה בלמעלה מ-30 מוזיאונים ברחבי העולם וזכתה לסיקור תקשורתי רחב שהחדיר את בורדן לתודעה הבינלאומית. בישראל יצירותיו טרם הוצגו.

לשדוד את השעון

גם עולמו הוויזואלי של בורדן היה חידה. הוא כלל סקס, סטיות ופורנוגרפיה מסוג שטרם נראה לפניו; ברבים מהתצלומים כיכבו נשים במצבי סכנה או בתנוחות ארוטיות שמרמזות על תקרית אלימה, שלעתים נותרה מחוץ לפריים. בפרסומת אחת לשעונים הוא צילם דוגמנית ברכבת התחתית כשמישהו מנסה לשדוד ממנה את השעון. בתצלום מפורסם אחד האשה נעדרת מהתמונה, ומסומנת בעזרת גיר שמשרטט את גופה על המדרכה, כמו בזירת רצח. תצלום אחר מציג שתי דוגמניות המצולמות כמתות בחדר ריק: האחת תלויה על חבל והשנייה מוטלת על שולחן כשלצדה אקדח. תמונה אחרת מתארת כלי רכב נטוש אחרי תאונה ולצדו מוטלים חפצים אישיים דוגמת משקפיים ונעלי עקב.

בורדן היה ידוע כמי שתיכנן את הפריימיים שלו לפרטי פרטים ושאף לשלוט בכל האלמנטים של הצילום, מהרקע והאביזרים ועד הדוגמניות עצמן. למשל, בתצלום אחד, כשרצה שגופן של שתי המצולמות יכוסה בפנינים, נמרח עורן של הדוגמניות בדבק מכפות הרגליים ועד הראש, ואז הודבקו עליהן הפנינים. הדוגמניות התעלפו, וכשעורך האופנה אמר לבורדן שהן עלולות למות, השיב הצלם: "זה יכול להיות מאוד יפה". במקרה אחר הוא בילה שבוע שלם בניסיון לצבוע את האוקיינוס האטלנטי בכחול, כדי שהמים שלרגלי הדוגמנית בתצלום יתאימו לצבע שאותו ביקש להשיג.

"כל מה שהוא עשה היה בעזרת המצלמה שלו, בלי פוטושופ", אומר שון ברנדט, במאי הסרט הדוקמנטרי "כשהשמים נופלים - המיתוס של גי בורדן", שבימים אלה מחפש משקיעים כדי לסיים את שלב העריכה. "תיחקרתי כמעט את כל מי שהכיר את גי היטב וערכתי 150 ראיונות עם כוכבים, היסטוריונים של אמנות, דוגמניות, אנשי צוות ושאר אמנים שעבדו אתו".

הסרט יכלול ראיונות עם במאים, אנשי אופנה, שחקנים ויוצרים נוספים שהכירו את בורדן, בהם קתרין בריאה, ג'ין בירקין, אנוק איימה, טום פורד, אנני ליבוביץ', עמנואל אונגרו, גרייס קדינגטון, סוניה ריקל, מארק ג'ייקובס, אלבר אלבז, קרל לגרפלד, ג'ים ג'רמוש ואנייס ורדה.

"יש לי 300 שעות של חומר מרתק, שהגיעו אלי גם בעזרתו של בנו של גי, סמואל", אומר ברנדט. "אחרי הרטרוספקטיבה הראשונה של בורדן, העיתונות העולמית החלה לערבב שקרים סנסנציוניים ורציתי לספר את האמת. רציתי לראיין את כל מי שהכיר את גי, עבד אתו או הושפע ממנו. רציתי לעשות סרט שגי יהיה גאה בו. זה לא אומר שהסרט יהיה נטול סתירות וקונפליקטים, אבל הוא יהיה מבוסס על מה שאנשים חוו תוך כדי המפגשים אתו, על האמת. ומה שנמצא מתחת לכל דימוי שגי עשה".

ברנדט, שגם עבד עם בורדן כאיש צוות במשך שלוש שנים, זוכר את בורדן כאיש מורכב השונה מדמותו הציבורית: "מצד אחד הוא היה פרפקציוניסט, ומצד שני הוא נהג להגיד ש'ששלמות משעממת'. למרות זאת, כשמשהו לא היה מושלם, הוא כעס נורא. אני זוכר שפעם הוא הרס את תסרוקתה של אחת הדוגמניות שלו, וכשהספר רתח מזעם אחרי השעות הרבות שעבד כדי לסדר את התסרוקת שלה, הוא אמר לו: 'אתה חייב ללמוד להרוס עבודה שאתה אוהב'.

"גי לא עשה מעצמו אניגמה", הוא ממשיך בניסיון לפזר את הערפל סביב דמותו, "הוא פשוט לא נכנע לסנסציוניות של עולם האופנה. הוא היה אמן אמיתי שאהב ליצור דימויים מדהימים, וכסף לא היה חשוב לו. מאחר שהוא סירב לראיונות, אנשים המציאו עליו סיפורים. תהליך העבודה שלו היה מיוחד, וכל עולם האופנה רצה לדעת מה שגי שמר לעצמו. במובנים מסוימים הסרט ינסה לספר את הסיפור הזה".

פגישתם הראשונה זכורה לו היטב. "הייתי צלם פרסומות בן 19 והגעתי מפרנקפורט לפאריס כדי לחפש עבודה כאסיסטנט. השגתי משרה אצל לורנס קסמן, צלם צרפתי מפורסם, ודרכו פגשתי עורכת אופנה של מגזין איטלקי, ששאלה אותי אם אני רוצה לנסוע לרומא לצלם קולקציה איטלקית עם בורדן. לא ידעתי מיהו ושאלתי את לורנס אם אני יכול נסוע. בשביל לורנס, בורדן היה גיבור, והוא כמעט נפל מהכיסא. נסעתי לרומא בלי לדבר מלה בצרפתית.

"כשהגעתי, כל הציוד של גי היה שבור, והוא היה מתוסכל וצעק כל הזמן בצרפתית. ביום השלישי הוא רצה שהפלאשים הניידים שלו יעבדו על שפת הים האדריאטי. השמש עמדה לשקוע והתחילה גאות, כך שהפלאשים פסקו מלעבוד. חזרתי אחרי 30 דקות עם 300 מטר של כבלים מאריכים עטופים בשקיות אשפה שהשתלשלו מבית קפה שנמצא מעבר לכביש והחוף. בניתי חומות מחול כדי לעצור את הגאות ולמנוע מהגלים להגיע לכבלים, שיחשמלו את כולנו, בשעה שגי מצלם ללא הרף. מאותו רגע נוצר הקשר בינינו. למדתי צרפתית גרועה מאוד, שרק בורדן הבין, ומאז ועד יום מותו נשארנו חברים".

צילום אחר שברנדט היה שותף לו העניק את השם לסרט הדוקומנטרי שעליו הוא עובד: "גי אהב שטעיתי בדרכים כשנסענו ביחד לצילומים. יום אחד נסענו בנורמנדי ואיבדתי לגמרי את הדרך. פתאום גי צעק 'עצור' והצביע על גבעה גדולה עם דשא בגובה מטר, גבעה שדמתה לחזה של אשה. הוא פקד על שתי עורכות אופנה מ'ווג' שהיו בנעלי עקב וחצאיות מיני לקצוץ את הדשא במספריים קטנים שהיו לו, והוא ואני פרשנו כדי לשתות יין ולדבר על החיים במשך שעות. לבסוף שאלתי אותו: 'מתי תפסיק לצלם?' והוא אמר: 'כשהשמים יפלו עלי'".

רומן ארוך

גי נולד ב-1928 בפאריס וגר ברובע ה-11 של מעמד הפועלים. אמו עזבה את הבית כשהיה תינוק וסבתו לקחה אותו תחת חסותה. "גי לא סלח לאמא שלו שנטשה אותו", אמר אחיו החורג למגזין "ניו יורקר", "והוא היה קשה עם נשים בכלל". בשנים הבאות הוא חי עם סבתו בנורמנדי, שם התגוררה בבית ליד הים, ובפאריס, שם ניהלה בראסרי שכונתי, והוא החל לצייר ולשרבט דמויות של עוברי אורח וקליינטים על ניירות במסעדה.

כשהיה בן 20 התגייס לחיל האוויר הצרפתי ושימש כצלם אוויר בדקאר במשך שנתיים. הוא המשיך לצלם, עבד במגוון עבודות כדי לממן את הוצאות הצילום שלו, ובשנות ה-50 החל להציג תצלומים וציורים בתערוכות בפאריס ובניו יורק. אז גם נוצר הקשר בינו ובין הצלם הסוריאליסט מאן ריי, שגם כתב בעבורו טקסט לתערוכה ובו נאמר: "לא אכתוב שלבורדן יש משהו חשוב להראות לנו... מה שאני יכול לומר הוא שגי בורדן מנסה בכל כוחו להיות יותר מצלם טוב".

באותה תקופה נפגש עם עורך "ווג" הצרפתי, הראה לו תצלומים בשחור לבן של נשים ערומות, ובפברואר 1955 התפרסם התצלום הראשון שלו במגזין - דוגמנית עם כובע של בלנסיאגה ניצבת על רקע קצבייה, כשמעל ראשיה עגלים שחוטים עם הלשון בחוץ. זו היתה תחילתו של רומן בן 33 שנה. בסדרת התצלומים הראשונה שלו כבר נבנה העולם הקר שאיפיין את עבודתו בהמשך: אקלים אניגמטי ומורבידי, נשים קפואות ואלמנטים שלא מסתדרים אחד עם השני ויוצרים אימפקט ויזואלי שמושפע מהסוריאליזם, ממשחקי מראות ומכפילויות. הוא המשיך לצלם אקססוריז ל"ווג" ולהתנסות בטכניקות צילומיות תוך כדי חקירה של צורות גיאומטריות וארוטיות.

אז גם החל הקשר ההדוק שלו עם נעלי צ'רלס ג'ורדן. הוא צילם בעבורם את הקמפיינים המשפיעים ופורצי הדרך שסטו מ"תצלומי המוצר" הסטנדרטיים שהיו נפוצים עד השנים ההן, והציג עולם דימויים עמוס סקס ואלמנטים פטישיסטיים, ותשומת לב לפרטים הקטנים ולסיפור עצמו. הקמפיינים היו סנסציה ועוררו סקרנות נדירה לתצלומי פרסומת בשנים ההן.

"בורדין המציא את ז'אנר צילום הנרטיב והציע מיזנסצינה עלילתית שבמסגרתה נבנה רגע מחיי דמות או סיטואציה כך שהצופה יכול להזהות אתה או לזהות אותה", אומר איתי דורון, אמן ומורה בכיר בחוג לצילום אופנה ב-London College of Fashion. "זו הגדולה שלו, ולכן ההשפעה שלו על דור של צלמים כמו ניק נייט, דייוויד לה-שאפל ואינז ווינו היא גדולה. בורדן הבין שצילום אופנה אינו רק צילום של האובייקטים עצמם, אלא של הלייף-סטייל, של מה שהם משדרים, של הסיפור הגדול שהם רק חלק ממנו".

שנה אחת לאחר התערוכה בוויקטוריה ואלברט, נערכה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק התערוכה "Fashioning Fiction in Photography since 1990", שהעניקה לצילום האופנה את חותמת ההכרה האמנותית. שם, אומר דורון, "בורדן כבר היה אחד מכוכבי התערוכה, שהעמידה את צילום הנרטיב מול ז'אנר אחר, מנוגד לרוחו של בורדין, שקשור ב-snap shot aesthetic - צילום מיידי ששאב השראה מהצילום הדוקומנטרי, עם צלמים כמו דייוויד סימס וקורין דיי, שעבדו במקביל ותפסו את מקומו של צילום הנרטיב".

לדברי דורון, "בורדן היה איש קיצוני, רוב העבודה שלו היתה צילום אקססוריז, שהתאימו לתפישה הוויזואלית הפטישיסטית שלו ביחס לחלקי גוף. בתצלומים שלו, הראש בדרך כלל מופרד מהגוף, ולרגליים יש קיום עצמאי. הוא עשה הרבה דברים, אבל מעולם לא הלך על בטוח. הוא יצר עולם מושך ומפתה, מדויק ומאיים. הוא יצר סצינות סוריאליסטיות ומוקצנות והשתמש בצבעים חזקים, בפנטסיה ובאשליה על גבול הסכנה".

קשוח אך ביישן

חייו האישיים היו מורכבים ומורבידיים אף הם: ב-1961 נשא לאשה את סולנז' גז, ושנים ספורות אחר כך נולד בנם סמואל, שמחזיק בעיזבון של אביו עד היום. באחת מנסיעותיו לניו יורק, שם צילם קמפיין לצ'רלס ג'ורדן, פגש את הולי וורנר, צעירה כבת 20, והשניים החלו לנהל רומן שנמשך גם כשחזר לפאריס. הוא עזב את אשתו ובנו ועבר לגור עם וורנר בדירה אחרת. הרומן לא החזיק מעמד, והשניים נפרדו, לא לפני שוורנר ניסתה לשים קץ לחייה, וניצלה. ב-1969 אירע מקרה טראגי נוסף - דוגמנית שעמה עבד בעבר נפלה מעץ ומתה. להתאבדותה לא היה ככל הנראה קשר עם בורדן. "היא קפצה מהעץ כי חשבה שהיא ציפור", אמר, בטרם עבר לגור עם חברתה הטובה, שדמתה לה מאוד, אפילו בגוון השיער. כמה שבועות אחר כך מתה אשתו לשעבר סולנז' מדום לב.

שנות ה-70 וה-80 המוקדמות היו שנותיו הגדולות. תצלומיו התפרסמו על פני 20 דפים ב"ווג" מדי חודש. הוא הגיע למערכת עם הדימויים המוכנים, העדיף את הדפים הכפולים על פני שערים ודפים בודדים, וקיבל שליטה בלעדית על ההפקות של תצלומיו. "בורדן היה אשף המגזינים", ממשיכה ורטהיים, "שם הוא הפיח חיים בדימויים שיצר. במובנים מסוימים הם היו כמו מראה לצופים, ששיקפו את האישיות שלהם במה שראו. אפשר לראות בדימויים הללו משהו אפל או הומוריסטי, פנטסיה או מציאות, כמו קולנוע.

"מתחילת דרכו ומהדימוי הראשון שיצר בפברואר 1955, ברור שהעבודה שלו היא סוריאליסטית ונעה בין מציאות לפנטסיה. הוא היה גם מספר נפלא, שהשתמש בדף המגזיני כדי לספר סיפור, כזה שכולם חיכו לו. הוא היה אדם אינטליגנטי ובעל חדות אבחנה, ולכן הוא היה יכול לשלב נושאים רציניים כמו חיים, מוות, סקס ובדיה בתצלומים שלו. כמו סטנלי קובריק, גם הוא סיפר סיפורים שאינם בהכרח הסיפורים האוטוביוגרפיים שלו, והם היו בכלל חלק מתקופה סוערת של סמים, מהפכות חברתיות, סרטי פשע וספרי מתח. הוא היה חלק מזה וקיבל השראה מכל אלה כיוצר".

לדבריה, "הוא היה קשוח עם עצמו כמו שהוא היה קשוח עם העולם שסביבו. אנשים שעבדו אתו העריצו אותו, והוא היה ביישן ודיסקרטי, אמן שהתחבא מאחורי הדימויים שיצר. כתבה בעיתון לא יכולה להכיל את העולם הרחב והמורכב שלו, ולכן הסרט הדוקומנטרי עליו, הספרים שיוצאים והתערוכות שאני וסמואל בורדן עובדים עליהן כל כך חשובים, כדי לבסס את ההכרה וההבנה של עבודתו האמנותית".



תצלום של גי בורדן מתוך ''ווג'' הצרפתי, 1975


גי בורדן, שנות ה-60. שלט בפרטים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו